העותרים מבקשים כי נורה על ביטולו של הצוו בנימוק שהוצאת צווי החרמה והריסה עומדת בנגוד לדין הישראלי ודיני המילחמה החלים באיזור, שכן אין בנימוק ההרתעה כדי להצדיק פגיעה בחפים מפשע.
ביום 24.2.16 הודיע המשיב על כוונתו להחרים ולהרוס את הקומה השניה בבית, בה התגורר נצאר, נוכח הפיגוע בו לקח חלק; השגת העותרים על החלטה זו נדחתה, וביום 6.3.16 הוצא צו החרמה והריסה בהתאם.
הדברים נאמרים בהכרת הקושי שבשימוש באמצעי זה, וכפי שנזדמן לי לומר לא אחת, קל יותר להיות בצד העותרים, ואיננו ששים לתיקים אלה, אך ההכרח לא יגונה, ובתוך עמנו וסבלותיו אנו יושבים, ועלינו לתרום לאפשרות של הצלת נפשות; וכנאמר (אבות דר' נתן פ"ג (נוסחה ב')) "כל המקיים נפש אחת כאילו מקיים עולם ומלואו". אשר לסוגיה הכללית, נחזור ונדגיש: השמוש שנעשה מכוח תקנה 119 לצרכי אטימה והריסה של בתי מחבלים הוא שימוש הרתעתי, לא עונשי (בג"צ 698/85 דג'לס נ' מפקד כוחות צה"ל באיזור יהודה ושומרון, פ"ד מ(2) 42, 44 (1986); בג"צ 4772/91 חיזראן ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מו(2) 150 (1992); בג"צ 8084/02 עבאסי נ' אלוף פיקוד העורף, פ''ד נז(2) 55, 60 (2003); בג"צ 5290/14 קואסמה נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית, פסקה 23 (2014); בג"צ 4597/14 עואודה נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 19 (2014);בג"צ 8091/14 המוקד להגנת הפרט נ' שר הבטחון, פסקה י"ז (2014); בג"צ 8567/15 חלבי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה ז' (28.12.15), פסקה ז'; בג"צ 967/16 חרוב נ' מפקד כוחות הצבא בגדה המערבית (14.2.16)).
...
העתירות הוגשו ביום 8.3.16; עוד באותו יום ניתנו צוים ארעיים האוסרים על הריסת המבנים עד להכרעה בעתירות (השופט דנציגר); לבקשת המדינה מיום 10.3.16 ונוכח עניינן המשותף של העתירות, הוחלט לדון בהן יחד; הדיון נערך ביום 14.3.16; ביום 15.3.16 ביקשנו מן המשיב לשקול היש היתכנות לעשות שימוש באמצעי אטימה או הריסה חלקית חלף הריסה מלאה בבג"צ 1938/16 ובבג"צ 2002/16, כפי שנעשה בבג"צ 1899/16; ביום 21.3.16 הודיע המשיב, בליווי תצהירו, כי ההצעה אינה מקובלת עליו; וכעת הגיעה עת ההכרעה.
נראה לי איפוא כי אין להיעתר למבוקש, תוך קביעה כי הצוים הארעיים יפקעו תוך עשרה ימים מעת פסק דיננו, כדי לאפשר לעותרים התארגנות כנחוץ.
השימוש בסמכות מעורר קשיים בתחומי המשפט הפנימי והמשפט הבינלאומי, אשר סבורני כי טרם זכו לליבון מעמיק בפסיקה, בפרט נוכח השימוש ההולך וגובר בסמכות זו, על רקע המצב הביטחוני העגום וגל הטרור הגואה.
לא שוכנעתי כי החומר אשר הוצג בפנינו מעגן באופן מספק את המסקנה לפיה השימוש בצווי ההחרמה וההריסה יוצר הרתעה ממשית ואפקטיבית מפני ביצוע פיגועים.