עתירה לביטול צו ביטול אישור רופא אחראי במרפאת שיניים

לפני עתירה מנהלית, בה מבקשות העותרות לבטל את החלטת המשיבים שלא להעניק להן רישיונות להפעלת מרפאות שיניים.

המשיבים טוענים כי על פי מדיניות הנהוגה אצלם, אין לאשר פתיחת תאגיד רפואי כאשר בעל התאגיד הנו בן זוגו של אחד הרופאים בתאגיד, שאינו הרופא האחראי, זאת מאחר ש"קיים חשש ממשי להשפעה ניהולית על המרפאה מצד רופא השיניים בן הזוג, באמצעות בעל המניות בתאגיד בעל המרפאה, בין באופן ישיר או בעקיפין.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

...

לטענתם בקשתה של גב' סולומון אינה אלא דרך לעקוף את הנחיות המשיבים ואין לאפשר זאת.

זאת ועוד, עוקצה של הטענה קהה במידה רבה, משהובהר, כאמור לעיל, כי ההחלטה התקבלה בסופו של דבר על ידי ד"ר לוטן ולא ע"י ד"ר זוסמן.

סוף דבר העתירה מתקבלת בחלקה כלהלן: בנוגע להחלטת המשיבים בעניין בקשתה של העותרת 1 – העתירה נדחית.

בנוגע להחלטת המשיבים בעניין בקשתה של העותרת 2 – העתירה מתקבלת, באופן שההחלטה מתבטלת, על מנת שהבקשה תוחזר למשיבים לקבלת החלטה חדשה.

עתירה לביטול צו שניתן על ידי משיב 2, מנהל האגף לבריאות השן במשרד הבריאות (להלן: "המנהל" ו"המשרד" בהתאמה) המבטל את האישור שניתן לעותר 1, ד"ר אלכסנדר רובינשטיין (להלן גם: "ד"ר רובינשטיין"), לשמש כרופא האחראי של "מרפאת השיניים מייס" (העותרת 3) (להלן גם: "המרפאה") החל מיום 1.2.15.

...

לא נפל אפוא, פגם בהחלטת המשיבים שלא לחדש את אישורו של ד"ר רובינשטיין כרופא אחראי על המרפאה ואין כל עילה להתערב בה. העתירה נדחית, והעותרים יישאו ביחד ולחוד בהוצאות המשיבים בסך 20,000 ₪.

ביום 26.8.08 מסר התובע, בעצמו, לד"ר שיפר, שהוא עו"ד ורופא שיניים, במרפאתו, את צו המניעה הזמני.

בעלי הבית עתרו ביום 31.8.08 לביטול צו המניעה הזמני, ולחילוט ערבויות, וד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש עתרו ביום 3.9.08 לצרפם כצד לדיון.

בית הדין לשכירות (כבוד השופטת ע' ברקוביץ) קבע דיון בצו המניעה הזמני ליום 2.10.08, וכן קבע כי באותו מועד תדון גם בקשת ההצטרפות של ד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש. בפתח הישיבה ביום 2.10.08, הסכים התובע למשוך את הבקשה לאישור דייר ניכנס וד"ר שיפר וחב' א.ר.ט.ל.ש עתרו להוצאות.

הנתבע אכן התבטא שטעה ולא בדק היטב לפני הגשת התביעה והבקשה, כמפורט בפרוטוקול הדיון, אך היה זה טיעון בלבד, ולא בגדר קבלת אחריות לנזקים שהתובע הוא שגרם אותם לעצמו בכך שסרב להצעת בית הדין בתביעה ובבקשה והן לבית המשפט בתביעת חב' א.ר.ט.ל.ש., ליתן לבית הדין ולבית המשפט סמכות לפסוק ללא צורך בהתדיינות ובכך נותק, לטענת הנתבעים, הקשר הסיבתי בין מעשי הנתבע לנזקים הנטענים.

...

סופו של דבר, שבית המשפט בת.א. 150100/09 חייב את התובע דכאן לשלם לחב' א.ר.ט.ל.ש 20,475 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה וסך של 5,000 ₪ למועד פסק הדין (ביום 20.6.10), כשלשני סכומים אלה ייווסף מע"מ, וכן 1,000 ₪ (ללא מע"מ) לד"ר שיפר, ובנוסף הוצאות ההליך ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בתוספת מע"מ. התובע טוען כי התנהגותו של הנתבע עולה כדי רשלנות מקצועית והוא הגיש נגדו ונגד המבטחת אותו בביטוח אחריות מקצועית, תביעה זו על לסך של 80,757 ₪ כדלקמן: הוצאות בגין פסק הדין בת.א. 150100/09 - 42,757 ₪.

אינני מקבלת את טענת הקיזוז של שכ"ט ראוי שלעיל.

לאור האמור לעיל, נדחית טענת הנתבע כי יש לקזז מסכום הפיצוי שכ"ט ראוי המגיע לנתבע.

לאור כל האמור לעיל ישלם הנתבע לתובע סך של 50,757 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום על ידי התובע ועד למועד התשלום על ידי הנתבע, וכן שכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ואולם, בכך לא דייקו המשיבים, שכן מסיכום הריאיון אצל הנציב לא עולה כלל החלטה סופית שלא לבחור בעותרת לתפקיד; אדרבה, הכוונה היא לבחון את מועמדותה יחד עם מועמדים חצוניים, אם יהיו כאלה, כדי לקבל את "ההחלטה הסופית". העתירה וצו הביניים ואכן, ב"כ העותרת פנה שוב לרמ"ל מש"א ולנציב שב"ס והבהיר היטב את עמדתו כי החלטתו של הנציב סותרת את ההחלטה באשר לביטול המיכרז החצוני לתפקיד.

עוד ביקשה רמ"ל מש"א מנציב שב"ס להודיע לעותרת, לאחר אישורו של הנציב: "כי לאור שינוי הנסיבות המהותי ובנגוד למה שנאמר לה על ידך בראיון עמה, ההליך הפנימי בוטל ונוכח תנאי הכשירות הנדרשים לתפקיד רע"ן רפואת שיניים ע"פ הנחיות משרד הבריאות, היא לא תוכל להיתמודד לתפקיד מאחר שאינה עומדת בתנאי הכשירות הנדרשים" (נספח 7 לתגובה).

בסעיף 7 לנוהל קבועה הדרישה של תנאי כשירות לקבלת אישור של רופא אחראי במרפאת שיניים של תאגיד – וזאת כקבוע בתקנות המרפאות, היינו ותק מקצועי לפי מספר עמדות הטיפול, וכאשר מדובר במרפאת שיניים של תאגיד שיש בה יותר מ-4 עמדות טפול, נוספת לדרישת הותק המקצועי (6 שנים), דרישה נוספת: תואר מומחה ברפואת שיניים או תואר במנהל רפואי.

...

בראש ובראשונה אדגיש, כי מקובלת עליי עמדתו של ב"כ העותרת, שלפיה אין הוא מתנגד כלל לשינויי מדיניות חיוביים, גם אם שינויים אלה אינם נדרשים מכוח חובה חוקית.

התוצאה לאור כל זאת, יש לקבל את עתירתה של העותרת.

סוף דבר שבית המשפט העליון נקט צעד יוצא דופן, בהחליטו על קידומו של העותר בדרגה! אני סבור כי טוב יעשו גורמי שב"ס הבכירים, אם בעקבות פרשת מחמלי, פרשת מרגוליס ופרשה זו, ופסקי הדין שניתנו במקרים אלה - כולם תוך שנה אחת - יבחנו שוב את דרך התנהלותם בקידום קציני שב"ס, לרבות דרך התנהלותם בעתירות הקצינים, שנאלצו לפנות, במצוקתם כי רבה, לבתי המשפט.

עוד מעלה המבקש טיעונים לגוף פסק דינו של בית משפט השלום, אשר שגה לטענתו בקבעו כי טענת ההפליה לא הוכחה; לביסוס טענותיו צירף המבקש גם פסק דין משמעתי שניתן כנגד המשיב ביום 15.1.15, בו דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ד' מינץ) את עתירת המשיב לביטול צו שניתן על-ידי משרד הבריאות, שביטל את האישור שניתן למשיב לשמש כרופא אחראי על מרפאת השיניים בה חפץ המבקש להיות מטופל.

...

לאחר עיון בבקשה ובתגובה חוששני כי אין בידי להיעתר לה. ענייננו בבקשת רשות ערעור על ערעור שנדחה בהסכמת המבקש.

הדברים אמנם נאמרו לגבי פסק דין בהסכמה המאשר הסדר פשרה, אולם סבורני כי יפים כוחם, בשינויים המתחייבים, גם לענייננו אנו.

בכך, כאמור, אין די להיעתר לבקשה לביטול פסק דין שניתן על דעתו של המבקש, לאחר שההכרעה הדיונית נומקה על-ידי בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי השתכנע בה. איני נעתר איפוא לבקשה.