ואולם, בפסק הדין לא נתחדשה כל הלכה גם במישור זה. ברי, כי השופט עמית אינו מצמצם את עילות ההתערבות, שכן לשיטתו יש להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול, "מן הטעם שקריאה של פסק הדין בשלמותו מביאה למסקנה כי מעשה הבגידה של העותרת, הוא שהיטה את הכף לחובתה. בכך התיימר בית הדין להחיל את הדין הדתי על עינייני רכוש בנגוד להלכה הפסוקה, ובכך חרג הוא מסמכותו". השופט מינץ אינו מצמצם גם הוא את עילות ההתערבות, שכן מסקנת דבריו נובעת מקריאתו באופן אחר את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול.
במקרה דנן, בית הדין הרבני הגדול קבע כעניין של עובדה כי המשיב 3 דכאן לא התכוון לשתף – וממילא לא שיתף – את אישתו, המבקשת, בנכס המקרקעין מושא המחלוקת, שאותו הוא ירש מהוריו.
ת
השופט נ' הנדל:
אני מסכים לפסק דינה של חברתי, הנשיאה א' חיות, אשר קבעה – בדומה לקביעתו של חברי השופט י' עמית בפסק הדין מושא הליך זה – כי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בטל, תוך החזרת פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי על כנו.
...
לדעתי, מקרה זה איננו מגלה עילה להתערבות בגדרי עתירה לדיון נוסף ודין העתירה להידחות.
גם בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי הוכח שיתוף ספציפי בדירת בני הזוג.
גם מלומדי משפט הגיעו למסקנה כי פסק דינו של בית הדין הגדול לא התיימר לקבוע ממצא עובדתי נקודתי, אלא מדובר בפסיקה הקובעת ברירת מחדל גורפת, שלפיה הענקת רכוש של בן-זוג לרעהו, מותנית בכך שמקבל המתנה ישמור על נאמנות מינית כלפי בן-זוגו עד לסיום הנישואין (שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים: אוטונומיה ו'משילות' בעקבות בג"ץ 4602/13" עיוני משפט מג 5, 14, 28-17, 38-37 (2020) (להלן: ליפשיץ).
