עתירה לביטול פסק דין בית הדין הרבני בעניין הסכם ממון ונכס

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7900/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט י' אלרון העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. בית הדין האיזורי ירושלים 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים תיק 1318816/3 בשם העותרת: בשם המשיבים 2-1: בשם המשיב 3: עו"ד מתן גוטמן עו"ד יצחק שמואל רוזנטל עו"ד אלרן שפירא בר-אור ][]פסק-דין

באשר לתוקפו של הסכם הממון, בית הדין האיזורי קבע כי ההסכם לא אושר על ידי בית המשפט המוסמך או על ידי נוטריון כנדרש בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון); כי חרף האמור, לפי הפסיקה, אף להסכם ממון שלא אושר כדין עשוי להיות תוקף ככל שהצדדים נהגו לפיו; כי בני הזוג סברו שההסכם בתוקף ונהגו בהפרדה רכושית ובהתאם להוראותיו משך שנים רבות; כי לא ניתן לקבל את טענות העותרת ולפיהן לא הבינה את הסכם הממון או שחתמה עליו בהיותה "לחוצה", שכן הצדדים אישרו בחתימתם שהבינו את תוכנו ומשמעותו של ההסכם וחתמו עליו בהסכמה חופשית; כי העותרת פעלה בחוסר תום לב שכן ביקשה לבטל את ההסכם רק בשלב חלוקת הרכוש בגין הגירושים, ולא במשך 17 השנים שחלפו מעת כריתתו; וכי למרות שהצדדים לא פעלו בהתאם לסעיף 17 להסכם הממון ולפיו יפנו לבית המשפט למשפחה כדי לאשר את ההסכם, הצדדים סברו שההסכם אושר על ידי נוטריון ופעלו בהתאם להוראותיו לאורך השנים, ועל כן ההסכם תקף.

לגופם של דברים, המשיב תמך יתדותיו בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים, וטען, בין היתר, כי בצדק נקבע שהסכם הממון בתוקף, ואף אם נפל בו פגם אין בכך כדי להפקיע את תוקפו; כי העותרת הבינה היטב את הסכם הממון שעליו חתמה, ומשך שנים רבות הצדדים פעלו לפיו; וכי העותרת גם יצאה נשכרת מהסכם הממון, שכן הדירה שהייתה בבעלותה עובר לנישואים נותרה שלה.

ביום 20.6.2023 הגישה העותרת הודעת עידכון ובה נימסר כי לפי שומה שנערכה למגרש, השווי הכולל של בית המגורים הוא 7,050,000 ש"ח, מתוכו שווי המיגרש בלבד עומד על סך של 4,500,000 ש"ח; וכי ביום 19.6.2023 ניתן פסק דין סופי של בית הדין האיזורי לפיו המשיב ירכוש את מחצית שווי הבית (ללא המיגרש) מהעותרת, שכן נתונה לו זכות ראשונים לרכישה, ולשם כך ימונה כונס נכסים לבצוע הרכישה.

...

עסקינן בממצאים שבעובדה שהתבררו על ידי הערכאה הדיונית, והובילו למסקנה כי המגרש נרכש מכספו של המשיב, ואילו הבית נבנה מכספים משותפים של בני הזוג.

למעלה מן הצורך, ומבלי לטעת מסמרות, אעיר כי כשלעצמי, אני סבור שטענות בעניין כוונת שיתוף ספציפי יכולות בנסיבות מסוימות לגבור על הסכם ממון שלא אושר שבני זוג ערכו עובר לנישואים.

אשר על כן, העתירה נדחית.

ביום 24.12.2018 בית הדין האיזורי נתן שתי החלטות המעלות אי בהירות באשר ליחס ביניהן: האחת מציינת כי על העותרת להגיש סיכומי תשובה תוך 30 ימים; והשנייה מציינת כי התקבלו סיכומי הצדדים, ולפיכך בית הדין ייתן החלטתו תוך זמן סביר.

ואכן, ביום 31.12.2018 ניתן פסק דין בו קבע בית הדין האיזורי כי "הסכם הממון תקף. כמובן שעם האמור, מזכותה של האשה לתבוע החזר כל הכספים שיוכח ששולמו על ידה לצורך השבחת הנחלה כולל שמאות והשבחה". ביום 10.1.2019 הגישה העותרת ערעור לבית הדין הרבני הגדול.

אכן, כפי שהבהירה העותרת, הסעד אותו היא מבקשת הוא ביטולו של הסכם הממון ולא שתוף ספציפי בנכס, אך כאמור לא מצאנו להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול לעניין תוקפו של הסכם הממון.

...

]השופט י' עמית: העתירה שבפנינו מכוונת לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 6.6.2019, במסגרתו נדחה הערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בפתח תקוה (להלן: בית הדין האזורי או בית הדין) מיום 31.12.2018.

אכן, כפי שהבהירה העותרת, הסעד אותו היא מבקשת הוא ביטולו של הסכם הממון ולא שיתוף ספציפי בנכס, אך כאמור לא מצאנו להתערב בפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול לעניין תוקפו של הסכם הממון.

סופו של דבר, שהעתירה אינה נופלת בגדרם של החריגים הדורשים את התערבותו של בית המשפט הגבוה לצדק.

אשר על כן, העתירה נדחית.

]השופטת ע' ברון: לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים מיום 13.11.2019, שבגדרו היתקבל ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי בירושלים מיום 28.11.2017 (להלן: בית הדין הגדול ו-בית הדין האיזורי, בהתאמה); וכן לביטולן של שתי החלטות שניתנו על ידי בית הדין הגדול לאחר פסק הדין.

הסכם זה קובע כי במקרה של גירושין ייוותר הנכס בחזקת העותר, והוא ישלם למשיבה עבור חלקה בו סכום של 100,000 דולר; וכאן המקום להבהיר כי הגם שהסכם זה נושא את הכותרת "הסכם ממון", הוא לא אושר כנדרש בסעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון) על ידי בית משפט לעינייני מישפחה, בית דין דתי או רושם נישואין.

נקבע כי ההחלטה בבקשה לסתירת הדין היא בגדר "עינייני סדר ומנהל", ובהתאם לסעיף 8(ב)(4) לחוק הדיינים, התשט"ו-1955 רשאי לידון בה דיין אחד בלבד; ונוסף על כך, מדובר במקרה שבו "רשאי בית-הדין לידון, מבחינת ההלכה, בפחות משלושה", כאמור בתקנה ד(1) לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג. טענות הצדדים העותר מבקש כי נורה על בטלותם של פסק הדין בעירעור ושל ההחלטות בבקשה לסתירת הדין ובבקשה לדיון מחדש; וכן כי נצהיר שבית הדין הגדול לא היה רשאי לידון ולהכריע בעינייני נאמנות ובשאלת תוקפו של הסכם הממון שנערך בין הצדדים בהיותם ידועים בציבור, וזאת בהיעדר סמכות עניינית.

...

בית הדין הגדול נדרש להסכם הממון, נתן דעתו ללשונו ולתכליתו של הסכם זה, והגיע לכלל מסקנה כי מדובר בהסכם החוסה תחת חוק יחסי ממון.

לא מצאנו יסוד שבדין לטענות אלה, ויתרה מכך עצם העלאתן בשלב זה נגועה בחוסר תום לב – שהרי העותר היה נכון לקבל על עצמו את סמכותו של בית הדין הרבני האזורי כל עוד שתוצאת פסק הדין שירתה את עניינו; ודי בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת טענותיו בדבר חוסר הסמכות.

התוצאה היא שאנו מורים על דחיית העתירה על הסף, וממילא נדחית אף הבקשה למתן צו ביניים.

] זוהי בקשה לקיים דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (השופטים י׳ עמית, ד׳ ברק-ארז וי׳ אלרון) בבג״ץ 406/22 שניתן ביום 10.2.2022 (להלן: פסק הדין), בו נדחתה על הסף עתירת המבקש נגד החלטה ופסק דין של בית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הגדול) בעיניין חלוקת רכוש בין המבקש ובין המשיבה 3 (להלן: המשיבה).

בשנת 2015 נתן בית הדין האיזורי תוקף של פסק דין ל״הסכם ממון ושלום בית ולחילופין גירושין״ שנחתם בין המבקש והמשיבה (להלן: ההסכם).

בית הדין הגדול הורה לאקטואר להגיש חוות דעת משלימה באשר לאופן חלוקת הנכסים בין הצדדים והוסיף כי לאחר קבלת הערות הצדדים על חוות הדעת, תקבע חלוקת הרכוש הסופית ביניהם.

בפסק דינו של בית הדין הגדול מיום 1.12.2021 נדחתה טענת המבקש ונקבע כי לבית הדין הגדול מסורה הסמכות לידון בסוגיית הרכוש וכי מכל מקום בקשת המבקש בעיניין זה הוגשה בשיהוי רב, לאחר שנערכו דיונים לגופם של דברים, ועל כן, יש לראותה כבקשה שהוגשה בחוסר תום לב. בעקבות כך הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה לביטול החלטת בית הדין הגדול מיום 11.10.2020 ולביטול פסק דינו מיום 1.12.2021, ובצידה בקשה לצוו ביניים שיעכב את ביצוע פסק הדין.

...

בהפנותו לסעיף 15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה ולפסיקה קודמת שיצאה מלפני בית משפט זה, ציין בית המשפט כי אין להידרש לטענת חוסר סמכות אם זו לא הועלתה על ידי העותר בהזדמנות הראשונה שהייתה לו. בענייננו, כך צוין, בשים לב לכך שבית הדין הגדול קבע עוד ביום 11.10.2020 כי בכוונתו לפסוק בסוגיית הרכוש, אך רק בחלוף למעלה משנה לאחר מכן טען המבקש כי בית הדין נעדר סמכות לדון בסוגיה זו, נקבע כי אין מקום להידרש לטענות המבקש לגופן ודין עתירתו להידחות על הסף.

דין הבקשה להידחות.

אשר על כן, הבקשה נדחית.

בעתירה נטען כי פסק הדין של בית הדין האיזורי סטה מהוראות חוק יחסי ממון, ואף חרג מסמכותו, בכך שהחיל משטר של הפרדה רכושית חלף המשטר שקבוע בחוק, וזאת מבלי שהצדדים בחרו לערוך הסכם ממון.

לאחר שהתבקשה תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני לעתירה, ניתנה ביום 29.9.2020 החלטה של בית הדין הרבני הגדול (כב' הרב א' איגרא), שבה צוין כי במסגרת הערכותו של הייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני להגשת תגובה לעתירה, עלה כי נכון היה לקבוע אחוזים מדויקים המייצגים את "השיתופיות המוחלשת" (בהתאם לסעיף 8(2) לחוק יחסי ממון), ולהבהיר לאילו נכסים היא מתייחסת.

בנוסף לאמור, טוען העותר כי פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול היתעלם מהוראות חוק יחסי ממון כאשר החריג מאיזון המשאבים את חשבונות הבנק של הצדדים בלא הנמקה.

יתר טענות העותר שכוונו לבטלותה של תקנה קכח נטענו בעלמא, ולא מצאתי כי יש בהן כדי להצדיק היתערבות בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול.

לבסוף, אציין כי ממילא טרם הסתיים ההליך בעיניינו של העותר, ובית הדין האיזורי עתיד ליתן פסק דין משלים בהתאם להוראות בית הדין הרבני הגדול.

...

לצד זאת, בית הדין חייב את העותר בתשלום מלוא הכתובה על סך 440,000 ש"ח, וכן קבע כי המשיבה תשלם לעותר סכום של 1,350,000 ש"ח בגין חלקו בדירת המגורים של הזוג – וזאת חרף טענות המשיבה כי היא שילמה את המשכנתה מחשבונה הפרטי (להלן: פסק הדין של בית הדין האזורי).

באשר לפסק הדין בערעור, העותר טען כי אף הוא סטה מהוראת הדין וכן חרג מסמכות, כאשר קבע "שותפות מוחלשת" בין הצדדים, ופסק שהמשיבה תשלם לעותר סכום גלובלי מבלי לקבוע את אחוזי החלוקה המדויקים.

לאחר שעיינתי בעתירה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות על הסף.

אכן, מדובר בתקנה שהשימוש בה ייעשה באופן חריג (ראו והשוו: בג"ץ 1388/21 צימרמן נ' בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, פסקה 18 (18.3.2021)), אך איני סבור כי השימוש שנעשה בה בענייננו מוליך למסקנה כי המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים שמצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית הדין הרבני הגדול מצא, לאחר שהעותר הגיש את העתירה הראשונה לבית משפט זה, שיש צורך לתקן את פסק דינו.

סוף דבר: העתירה נדחית.