עתירה לביטול פסק דין בית הדין הרבני בדבר חיוב בגט

ביום 10.1.2018 ניתנה החלטה נוספת של בית הדין הרבני הגדול (להלן: ההחלטה השניה), בגדרה ציין בית הדין כי: "התבקשתי לעיין מחדש בהחלטה זו מאחר ויש בה ביטול פסק דין של בית הדין האיזורי פתח תקווה ... בה [כך במקור] חויבה האשה בגט. ... אשרתי את ההסכמה הנ"ל בשגגה שכן לא יעלה על הדעת לבטל פסק דין של בית הדין ללא שמיעת ערעור בהרכב בית הדין הגדול. כמו כן הסכמת הצדדים להעברת התיק לבית הדין בתל אביב טעונה אישור נשיא בית הדין הרבני הגדול ... כאמור החלטה זו בטעות יסודה ודינה להתבטל לאלתר. מצר אני על כך שלא שמתי לב למילים שנכתבו בכתב יד כתוספת ויתכן ולא נקראו באותה עת כראוי, ומבקש אני את סליחת מי שמוצא עצמו נפגע מהחלטה זו". העותרת הגישה ביום 23.1.2018 בקשה לביטול ההחלטה השניה, בנימוק שהחלטה זו ניתנה בנגוד לדין ובחוסר סמכות.

ביכולתה של העותרת להעלות את כל טענותיה בדבר ההסכמות שאליהן הגיעו הצדדים במהלך הדיון לפני בית הדין הרבני הגדול במסגרת העירעור, ואין כל הצדקה כי בית משפט זה יתערב בהליך, בפרט כאשר טרם ניתן פסק דין חלוט.

...

דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא, ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים.

ביום 1.5.2013 ניתן פסק הדין בתביעת הגירושין, שבו נעתר בית הדין לבקשת המשיב לחייב את העותרת בגט, וזאת לדבריו על סמך הודאת העותרת בבגידה (להלן: פסק הדין לגירושין).

על פי היגיון זה כבר נקבע בעבר כי: "אין מנוס מקבלת העתירה על דרך ביטולה של ההוראה בפסקי הדין של בתי הדין הרבניים לפיה על האישה לעזוב את הדירה, וזאת בטרם הכריע בית הדין הרבני האזורי בעניני חלוקת הרכוש בין בני הזוג. שאלת עזיבתה או השארותה של האישה בדירה הנה פועל יוצא מההכרעה הנדרשת בעינייני הרכוש כאמור, ולפיכך קביעתו של בית הדין הרבני בדבר חובת העותרת לעזוב את הדירה אינה יכולה לעמוד." (בג"ץ 8788/02 שושנה רצון נ' בית הדין הגדול לערעורים, בפיסקה 3 (29.12.2002) בסמוך לאחר שנתבקשה תגובת המשיבים לעתירה הגישו העותרת והמשיב את סיכומיהם בבית הדין האיזורי – הן בתביעה הרכושית והן בתביעת הגירושין.

...

היות שכך, לא מצא בית הדין עילה או בסיס לחרוג מהוראות סעיף 5(א)(1) לחוק יחסי ממון – ועל כן דחה את תביעת האשה למחצית מהזכויות בדירה.

חרף עמדתה זו של המשיבה, נראה כי אמנם דין העתירה להידחות, כפי שיפורט להלן.

התוצאה היא שהעתירה נדחית, וצו הביניים מבוטל.

השופט ע' פוגלמן: ] עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 11.6.2013 (תיק מספר 931039/1), שדחה ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי בפתח-תקווה מיום 19.2.2013 (תיק מספר 203204/9) וחייב בעל במתן גט לאשתו.

בית הדין האיזורי חייב את העותר במתן גט למשיבה, משנמצא כי הבעל גמר בדעתו לסיים את מערכת הנישואין עם המשיבה, אך ניסה לעכב את מתן הגט בניסיון להוביל לכך שהמשיבה "תיתייאש ותוותר על כתובתה". העותר ערער על פסק דין זה לבית הדין הרבני הגדול.

אלא שעיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין האיזורי מיום 12.2.2013 מעלה כי במענה לטענה זו מפי העותר, ציין בית הדין: "אנחנו לא ראינו את זה. אנחנו ראינו את הפרוטוקול ולא יותר מזה. אנחנו מתייחסים לסיכומים רק כאשר אנחנו מבקשים להגיש אותם". אף אם נניח כי נפל פגם בהתנהלות הדיונית של בית הדין הדתי, מעיון בפרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בתיק ניתן להבין מדוע סבר בית הדין הרבני האיזורי כי "מטרת הבעל וב"כ הוא למשוך העניין", שכן "הבעל כבר גמר בדעתו לסיים את מערכת הנישואין עם האשה וכל מה שמעכב הוא עניין דרישת הכתובה". בנסיבות אלה, ואף מבלי להכריע בשאלה האם היתנהלות העותר עולה כדי ניצול זכויותיו הדיוניות לרעה, ברי כי אין בדברים משום עוות דין או פגיעה בעקרי יסוד של השיטה.

...

ברם, לא מצאנו לקבוע מסמרות לעניין זה, שעה שלא הוכח כי קופחו זכויותיו המהותיות של העותר, אשר לא ביאר בעתירתו מהי התשתית העובדתית החלופית לפסק הדין שאותה ביקש לבסס; אילו הוכחות ועדויות היו מובאות, לו הדבר היה מתאפשר; וכיצד היה בהן כדי להועיל לו. כמו כן, יש להביא בחשבון כי בית הדין האזורי עצמו חקר את שני הצדדים במהלך הדיונים.

העתירה נדחית אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לצו ביניים.

העותר ישלם למשיבה שכר טרחת עורך-דין והוצאות בסך 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"ב באלול התשע"ג (‏28.8.2013).

]השופט נ' סולברג: העתירה דנן, מכוונת נגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול בירושלים, מיום 9.2.2021, אשר בגדריו היתקבל ערעור המשיבה על פסק הדין של בית הדין הרבני האיזורי בירושלים, מיום 20.10.2021, ונקבע כי העותר חייב ליתן גט למשיבה.

נפסק, כי "יש מקום נרחב לחייב את הבעל בגט", וזאת מחמת קיומם של 3 טעמים מצטברים: ראשית, בית הדין הרבני הגדול הכיר בקיומה של עילת "מאיס עלי" בנסיבות העניין, אף שהטענה לא נטענה במפורש על-ידי המשיבה; שנית, נקבע כי "בנידון דידן שני הצדדים רוצים להתגרש, האישה תבעה גרושין ועושה כל מה שביכולתה כדי להתגרש, גם הבעל רוצה להתגרש אלא שהוא מעונין שהאישה תחתום על הסכם גרושין שמקפח אותה בחלוקת הרכוש", כך שניכר כי כל עניינו של העותר "בממון ולא באישה!", וגם בכך יש הצדקה בחיוב בגט; ושלישית, נפסק כי הפרידה הממושכת, שבאותו זמן כבר נמשכה 3 שנים בקירוב, מצדיקה אף היא תוצאה זו. סוף דבר, העירעור היתקבל והעותר חויב ליתן גט לאישתו.

ואולם, העותר טוען כי בית הדין הרבני הגדול "מיהר לתת פסק דין ללא כל היתייחסות לחוות הדעת של הרב ברדה, כפי [...] שהתחייב לכך בעצמו". לפיכך, העותר מבקש כי נורה על ביטול פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול, אשר ניתן, לשיטתו, בנגוד להחלטתו-שלו עצמה.

...

נפסק, כי "יש מקום נרחב לחייב את הבעל בגט", וזאת מחמת קיומם של 3 טעמים מצטברים: ראשית, בית הדין הרבני הגדול הכיר בקיומה של עילת "מאיס עלי" בנסיבות העניין, אף שהטענה לא נטענה במפורש על-ידי המשיבה; שנית, נקבע כי "בנדון דידן שני הצדדים רוצים להתגרש, האשה תבעה גרושין ועושה כל מה שביכולתה כדי להתגרש, גם הבעל רוצה להתגרש אלא שהוא מעונין שהאשה תחתום על הסכם גרושין שמקפח אותה בחלוקת הרכוש", כך שניכר כי כל עניינו של העותר "בממון ולא באשה!", וגם בכך יש הצדקה בחיוב בגט; ושלישית, נפסק כי הפרידה הממושכת, שבאותו זמן כבר נמשכה 3 שנים בקירוב, מצדיקה אף היא תוצאה זו. סוף דבר, הערעור התקבל והעותר חויב ליתן גט לאשתו.

דין העתירה להידחות על הסף, אף ללא צורך בתשובה.

אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף – והיא נדחית בזאת.

לפנינו עתירה לביטול פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בתיק 1387632/1 מיום 02.03.2023 (להלן בהתאמה: בית הדין הרבני הגדול ו-פסק הדין).

המשיב הבהיר מצידו, כי הוא אינו מיתכחש לתוקפו של ההסכם ומתכוון לעמוד בהוראותיו, אך סבור כי אין לחייבו במזונות העותרת בגין פרק הזמן בו זו מסרבת לקבל גט. בהמשך לדברי המשיב, הבהיר בית הדין הרבני האיזורי כי "ודאי שההסכם קיים על כל סעיפיו וכל מה שכתוב בהסכם ניתן לתבוע אותו בכל ערכאה אפשרית", אך מנגד גילה דעתו כי אין לחייב את המשיב במזונות העותרת החל מאותו היום, מחמת העובדה "[ש]המניעה לסידור הגט מגיע[ה] מהאשה". כעולה מפרוטוקול הדיון, לאחר שהעותרת נועצה בבאי-כוחה, הגיעו הצדדים להסכמה שנרשמה בפרוטוקול, ועוגנה בהמשך בהחלטת בית הדין הרבני האיזורי מיום 12.07.2022, בה נקבע כדלהלן: "א. ייקבע מועד לסידור הגט.

לטענת העותרת, התרחשויות אלו מצביעות, לשיטתה, על כך שבתי הדין הרבניים 'כפו' "הסכמה על העותרת – מבלי שזאת האחרונה הסכימה – ולעולם לא הסכימה אליה". בפרט, טענה העותרת כי לא הסכימה לקבל גט בטרם יחולק הרכוש המשותף שבבעלות הצדדים וכי בדומה לכך לא הסכימה "לוותר על מזונות אשה, לוותר על כל הזכויות הכספיות המגיעות לעותרת מכוח פסק דין חלוט מעל מיליון ₪". בתוך כך נטען, כי החלטת בית הדין הרבני האיזורי מיום 12.07.2022 גרמה לעותרת לנזקים כספיים קשים ואף הביאה אותה לכדי פשיטת רגל.

יוער, כי פסיקת בית המשפט הגבוה לצדק המוזכרת, ניתנה, ברובם של המקרים, על רקע פסקי דין בגדרם אישר בית הדין הרבני הסכם ממון (כמובנו בסעיף 1 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973), אך דומני כי כוחם של הדברים יפה גם לעניין ההסכמה אליה הגיעו הצדדים דנן.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובתגובות המשיבים לה, נחה דעתי כי דינה להידחות על הסף וזאת מחמת היעדר עילה להתערבותנו.

בנסיבות אלה, מקום בו הוראות ההסכם ממילא קובעות כי הצדדים יפעלו בהקדם האפשרי להסדרת הגט וכי החל ממועד סידור הגט אין העותרת זכאית עוד למזונותיה, מקובלת עליי גם טענת היועץ כי לא עלה בידי העותרת להבהיר במה קיפחה את זכויותיה קביעת בית הדין הרבני האזורי לפיה הסדרת הגט תיעשה קודם לדיון בטענותיה ביחס להסכם, זאת לבטח כאשר היא היא זו שהגישה את תביעת הגירושין.

סוף דבר העתירה נדחית בזאת; ובנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות.