עתירה לביטול פסק דין בית דין רבני מחמת חוסר סמכות

טענות הצדדים העותר טוען בעתירתו לפגמים מהותיים שנפלו באופן היתנהלותו של בית הדין, בגינם יש לקבוע כי פסק הדין ניתן בחוסר סמכות, ולפיכך בטל מעקרו.

בהתאם, גם החלטה שיפוטית הנתנת בהרכב חסר, בלא הסמיכה מפורשת של המחוקק, נגועה בפגם היורד לשורש סמכות בית הדין העשוי להביא לבטלות מעיקרא של ההחלטה (בג"ץ 1555/05 לוי נ' בית הדין הרבני האיזורי מחוז תל-אביב, פסקות 22-16 (16.7.2009); בג"ץ 4509/09 פלונית נ' בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה, פסקה י"ב (3.5.2010) (להלן: עניין פלונית); בג"ץ 6334/96 אליהו נ' בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב, פ"ד נג(2) 153, 171-170 (29.3.1999) (להלן: עניין אליהו).

...

מכל מקום, משטענות הפסלות לא הועלו במועדן, הרי שדין טענותיו של העותר בעניין זה להידחות.

סוף דבר דין טענותיו של העותר לפגמים בהליך – להידחות.

העתירה נדחית אפוא.

]השופט ג' קרא: העתירה שבפנינו היא לביטול פסקי הדין של המשיב 1, בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים, ושל המשיב 2, בית הדין הדתי הדרוזי (להלן: בתי הדין), כמפורט: בפסק דינו של המשיב 2 מיום 15.9.2020, חויבה העותרת בפיצויי גירושין בסך 60,000 ש"ח לטובת המשיב 3 (להלן: המשיב); פסק דינו של המשיב 1 מיום 9.6.2021, דחה את ערעור העותרת על פסק הדין שניתן על ידי המשיב 2 ולא התערב בפסק הדין (שניהם יחד, להלן: פסקי הדין).

לטענתה, פסקי הדין פגעו בזכות העותרת למשפט הוגן והתבססו על ראיות לכאורה פסולות (שהוגשו כחלק מסיכומי המשיב) ולפיכך הם ניתנו בחוסר סמכות.

המשיב טוען כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת חוסר ניקיון כפיים, וזאת מאחר שהעותרת מציגה בעתירה מצג שוא לפיו המשיב 2 החליט למחוק את התביעות משום שהמשיב לא הגיש סיכומים, בעוד היא זו שלא הגישה סיכומים כנדרש.

טענות העותרת לחריגה מסמכות של בתי הדין, עולות הלכה למעשה כדי טענות ערעוריות על טעויות שנפלו, לשיטתה, בהכרעות דיוניות, בין היתר, ומשיגות על חיוב העותרת בפיצויי גירושין (השוו: בג"ץ 10072/17 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (1.1.2018)).

...

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף.

בהתאם לאמות המידה להתערבות כאמור לעיל, לא מצאנו עילת התערבות בפסק דינו של המשיב 1, אשר פירט מדוע אין להתערב בפסק דינו של המשיב 2, והבהיר כי עדיף להכריע בהליכים על פני החזרתם למשיב 2 להגשת סיכומים מחדש.

סוף דבר, העתירה נדחית.

ביום 1.12.2021 ניתן פסק דינו של בית הדין הגדול בסוגיה זו. בין היתר, נקבע כי לבית הדין מסורה הסמכות לידון בנושא הרכוש, וכי מכל מקום, "הבקשה לשלילת סמכות בית הדין לידון בתביעה המונחת בפניו הוגשה בשיהוי רב, לאחר שנערכו דיונים לגופם של דברים, דיונים שבהם לא הועלתה הטענה על חוסר סמכותו של בית הדין לידון בתביעה זו. לפיכך יש לקבוע שבקשה זו, הוגשה לבית דין דנן בחוסר תום לב". מכאן העתירה שלפנינו, במסגרתה התבקש לבטל את החלטת בית הדין הגדול מיום 11.10.2020 ואת פסק דינו מיום 1.12.2021.

לצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים שיעכב את ביצוע פסק הדין הנ"ל. העותר גרס כי בית הדין הגדול חסר סמכות לידון בסוגיית הרכוש.

...

דין העתירה להידחות על הסף בלא צורך בתגובה.

בנסיבות אלו, אין להידרש לטענות העותר לגופן, ועתירתו נדחית על הסף כאמור.

ממילא, נדחית גם הבקשה לצו הביניים.

להעברת הדיון לבית הדין הרבני עקב חוסר סמכות נדחתה" (להלן: "ההתייחסות להעברת הדיון") וכך בית הדין הרבני דן בתביעה ללא סמכות שכבר "קנה" בית משפט זה. בנוסף טענה, כי היתנגדה לסמכות ביה"ד הרבני לידון ולא נתנה הסכמתה לכך.

יחד עם זאת, התובעת בחרה שלא להגיש ערעור על פסק הדין לבית הדין הרבני הגדול, ואם זה יידחה – עתירה לבית- המשפט הגבוה לצדק, וכך בעצם נתנה הסכמתה לקבוע בפסק הדין ולסמכות ביה"ד הרבני.

האם כתוצאה מהכרעת ביה"ד הרבני בעיניין מזונות העבר קיימת לו "סמכות נמשכת" לידון במזונות הקטינים? במידה ולא, יש לבחון האם החלטתו מיום 5.7.21 ניתנה בסמכות? ההלכה היא שמשערכאה אחת החלה לידון בעיניין המזונות, וניתן פסק דין "הולך ומתמשך" אזי שינויו או ביטולו של אותו פסק דין נתון לאותה ערכאה, ולה בלבד, וכך נקבע בעיניין זה: "אולם, הלכה פסוקה היא מלפני בית-משפט זה, כי משבחרה האשה בערכאה מסוימת

התובעת, בחוסר תום לב, בחרה לפנות לבית משפט זה, תוך השמטת המסכת העובדתית המלאה שהובאה בפרק העובדות בפסק דין זה ולא התייחסה להחלטת ביה"ד הרבני מיום 5.7.21 , וכמעט וגרמה למצב בו שתי ערכאות שונות נותנות הכרעות סותרות באותו עניין, בדיוק מה שהחוק והפסיקה בעיניין זה רצו למנוע באמצעות כלל "כיבוד הערכאות". בנוסף, משמצאתי שלביה"ד הרבני יש סמכות נמשכת, הרי שככל שהתובעת טוענת ל"שינוי נסיבות" הרי שטענות אלה עליה להעלות בפני הערכאה לה הסמכות לידון בעינייני מזונות הקטינים, קרי, ביה"ד הרבני.

...

בנסיבות אלה, אני מורה על מחיקת התביעה וביטול החלטתי מיום 8/12/19 ביום 27.1.20 , ולאחר שהנתבע הגיש תביעה בעניין מזונות הקטין א' בפני ביה"ד הרבני, דן האחרון בבקשה וקבע: "הופיעו הצדדים וב"כ, וביה"ד הקשיב לדבריהם בקשב רב וסבלנות.

נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי בימ"ש זה לא "קנה" סמכות נמשכת לדון בנושא מזונות הקטינים, ההחלטה בעניין הפחתה זמנית בדמי המזונות בוטלה, ובעקבות פסק הדין היה מותר לנתבע להגיש תביעת מזונות לביה"ד הרבני.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני מקבלת בקשתו של הנתבע ומורה על מחיקת התביעה על הסף מחוסר סמכות עניינית, משקבעתי כי לביה"ד הרבני בחיפה נתונה "סמכות נמשכת" לדון בענייני מזונות הקטינים.

נוכח תוצאת פסק דין זה, ובשל העובדה שהתביעה הוגשה תוך העלמת עובדות רבות בחוסר תום לב, התובעת תשלם לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עוה"ד בסכום של 2,340 ₪.

בפתח הכרעתו היתייחס בית הדין לטענת העותר שלפיה פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי ניתן בחוסר סמכות לנוכח תניית הגישור שנקבעה בהסכם.

נוכח הדברים האלו, כך נטען, יש לבטל הן פסק דינו של בית הדין הרבני האיזורי הן את פסק דינו של בית הדין הרבני הגדול.

די לציין, לעניין זה, את פסק הדין לגירושין שהזכיר את הסכמת העותר בעיניין, ואת הודאת העותר כי לא העלה במפורש, ולו פעם אחת – במשך מספר שנים בהם נדונה תביעת הכתובה, את סוגיית סמכות בית הדין, את תחולת הסעיף הנידון מהסכם הגירושין ואת רצונו לפנות להליך גישור (ראו והשוו: בג"ץ 141/71, פ"ד כה(2) 471, 474 (1971); רע"א 5771/07 קדמן נ' ישע – אגודת עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פסקה 20 (17.12.2009); בג"ץ 450/12 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 7 (5.2.2012)).

...

לאחר עיון בעתירה ובנספחיה הגענו למסקנה כי יש לדחותה על הסף, אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

מעבר לכך, דינן של טענות העותר להידחות אף לגופן.

העתירה נדחית איפוא בזאת.