עתירה לביטול סעיפי חוק מינוי דייני בית הדין לעררים

עוד יצוין כי המינוי לתפקידים האמורים הוא לתקופה שלא תעלה על ארבע שנים, וכי ניתן להאריך את תקופת הכהונה מעת לעת, כפי שמורה סעיף 8(ד)(3) לחוק זה. בנסיבות העניין, העובדות החשובות שברקע הדיון הן שהמשיב 1 – נשיא בית הדין, הרב הראשי האשכנזי דוד לאו (להלן: הרב לאו) – הוא גיסו של המשיב 4 – הרב מרדכי רלב"ג (להלן: הרב רלב"ג), אשר מכהן כראב"ד בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים (להלן: ראב"ד ירושלים).

בין השאר, הוצע במסמך זה מתוה לפעולה במצבים של חשש לניגוד עניינים מצד נשיא בית הדין בהליכי מינוי, שבהתאם לו תועבר ההכרעה לועדה חיצונית, שהרכבה המוצע יכלול משפטן שימונה על-ידי נציב תלונות הציבור על שופטים, שני דיינים בדימוס (שאחד מהם ימונה על-ידי נשיא בית הדין והשני ימונה על-ידי הרב ראשי השני), וכן שופט בדימוס שימונה על-ידי השר לשירותי דת. בהמשך לכך, בחודש מרץ 2021 נערכה פגישה נוספת בעיניין זה בין היועמ"ש ובין הרב לאו.

במקביל לכך, פנה הרב לאו ליועמ"ש בטענה כי מכתבו של האחרון עורר בו "פליאה רבה". הרב לאו הצר על כך שהפנייה אליו, לשיטתו, לא נעשתה מבעוד מועד אלא זמן קצר ביותר לפני מועד פקיעת מינויו של רלב"ג כאב"ד. כמו כן, ציין הרב לאו כי חברי ועדת השניים כלל אינם כפופים לו, זאת מאחר שהם דיינים בדימוס, אשר פרשו זה מכבר מהמערכת.

בהתאם לכך, בעקרו של דבר, נטען כי יש להורות על ביטולה של ההחלטה שקבל נשיא בית הדין הרבני הגדול על מינויו של הרב רלב"ג לכהונה נוספת כאב"ד. כמו כן, העותרת עתרה, בין היתר, לכך שבית משפט זה יורה לנשיא לאמץ את הצעת היועמ"ש לשיפוט הרבני לעיגון מנגנון שיש בו לנטרל את החשש לניגוד עניינים בהליכי המינוי.

...

ראשית, אנו קובעים כי אין בפסק דיננו כדי להשליך על סמכויות שהופעלו על-ידי הרב רלב"ג בתקופה שחלפה מאז החלטתו של הרב לאו על הארכת מינויו.

שנית, ועל מנת לאפשר זמן היערכות מתאים בהינתן ההשלכות הברורות, מצאנו להוסיף ולקבוע כי ההכרזה על בטלות המינוי כאב"ד תושהה לעת עתה, במובן זה שתיכנס לתוקפה בחלוף 60 ימים ממתן פסק דיננו זה. בצד זאת, יש להדגיש כי בשלב זה, וכל עוד לא הוחלט על מנגנון מתאים שיש בו לאיין את החשש לניגוד עניינים, נשיא בית הדין הרבני הגדול יהיה מנוע כאמור מלדון ולהחליט בשאלות הנוגעות לחידוש מינויו של הרב רלב"ג כאב"ד או כראב"ד. בשולי הדברים נעיר בקצרה כי בשים לב לכך שכהונתו של הרב רלב"ג כראב"ד ירושלים עומדת לפוג השבוע, ממילא לא נדרשנו להתייחס לטענות שונות שהועלו לאורך ההליך ונגעו למשמעויות הנובעות מכהונתו המקבילה הן כאב"ד והן כראב"ד. בכלל זה, הוצגה הטענה לפיה יש לדחות את העתירה נגד החלטתו של הרב לאו להאריך את מינויו כאב"ד, מאחר והחלטה זו כלל לא נדרשה נוכח תפקידו של הרב רלב"ג כראב"ד (מינוי שנטען כי הוא בבחינת המרובה שמכיל את המועט ממנו כ"בכלל מאתיים מנה").

סוף דבר: הצו על-תנאי הופך למוחלט כמפורט בפסקאות 31-30 לעיל ובנתון לאמור בפסקאות 36 ו-37 לעיל.

כן מפנה המשיבה להסדרים נוספים המאפשרים קבלת החלטה בהרכב של שני דיינים (סעיף 6א(א) לחוק הקאדים, תשכ"א- 1961; סעיף 8(א) לחוק בתי הדין הדרוזיים, תשכ"ג- 1962; סעיף 22 לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט- 1969).

הסעיפים הרלבאנטיים הם סעיף 16 העוסק ב"מותב חסר" (כאשר קיימת מניעה זמנית להשתתפותו של חבר בית הדין, מצב שאינו רלוואנטי לענייננו), וסעיף 17 הקובע כדלקמן (ההדגשה הוספה): "17. (א) נבצר מחבר מותב אחד, שאינו יושב הראש, לסיים את הדיון, יימשך הדיון עד לסיומו לפני חברי המותב האחרים (להלן - מותב קטוע), אם הסכימו לכך בעלי הדין, זולת אם החליט יושב ראש המותב להפסיק את הדיון או שבעלי הדין לא הסכימו להמשיך את הדיון במותב הקטוע; הופסק הדיון, ימונה חבר אחר או מותב חדש.

קיימים בתי דין נוספים עליהם חלים הסדרים זהים או דומים לאלה הקבועים בחוק בתי הדין המנהליים מכוח חוקים שונים (ראו למשל תקנות 11ג ו- 11ד לתקנות הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית)(סדרי דין בועדת הערר), תשל"ז- 1977, אשר מחילות על ועדת ערר לארנונה הסדרים כימעט זהים לאלו המנויים בסעיפים 16 ו- 17 לחוק בתי דין מנהליים).

השיקולים העקריים במקרה הרגיל הנם: איבחנה בין פגם טכני לפגם מהותי והשפעת הפגם על ההחלטה שהתקבלה; שקולי צדק אישי ומידת העוול שגרמה ההחלטה לעותר; והנזק שביטול ההחלטה המינהלית עלול לגרום (לעניין זה נשקלים לא רק נזק לבעל הדין אלא גם הנזק לכלל הציבור).

ככלל, החלטה בהרכב חסר (או קטוע כהגדרתו בסעיף 17 לחוק בתי הדין המנהליים), מבלי שקיימת לכך הסמיכה בדין, מהוה פגם מהותי המחייב את בטלות ההחלטה.

...

משיקוליה היא, המערערת לא פעלה כך והעלתה את הטיעון בנושא ההרכב החסר רק במסגרת ערעור זה. לאור מכלול השיקולים, אינני סבור כי יש מקום להיעתר באופן מלא לסעד שביקשה המערערת, כלומר השבת הדיון לראשיתו.

תוצאה של השבת הדיון לשלב שבו נפל הפגם, מתחשבת בכלל השיקולים, לרבות בסוג ההליך והיא התוצאה המאוזנת בעיניי .

חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בכך שתקנה 177 חלה באופן מפורש בעניינה של ועדת ערר לעניין מס שבח, אשר גם היא גוף מינהלי שדן בענייני החלטות מינהליות בנושא פיסקלי (ראו בסעיף 12 לתקנות מס שבח מקרקעין (סדרי הדין בפני ועדות ערר), תשכ"ה- 1965).

]השופט נ' הנדל: בעקבות הערותינו בדיון שהתקיים בעתירה, הודיעו העותרים כי הם אינם עומדים עוד על ראשה הראשון של העתירה – ביטול המינוי של משיבים 4-5 לכהונת דיינים בבית הדין לעררים, לפי סעיף 13כג לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

ראשה השני של העתירה מופנה כלפי סעיפים 13כג(א), (ב) ו-(ד) לחוק הכניסה לישראל, המסדירים את הליך מינוי דייני בית הדין לעררים.

...

משכך – ומבלי להידרש לגופן של טענות העותרים – הם סבורים שמדובר בעתירה "מוקדמת" שדינה להידחות על הסף, שכן "בחינתו של תיקון" לסעיף המדובר "נכללת בתכנית העבודה של משרד המשפטים לשנת 2020". משיבה 6 (להלן: הכנסת), מצידה, הדגישה כי הוראות החוק שבמוקד העתירה "צולחות", לשיטתה, "את המבחנים החוקתיים". עם זאת, "בנסיבות העניין, ובהנחה שבחודשים הקרובים הממשלה אכן תגבש את עמדתה בנוגע לתיקון סעיף 13כג(ד) לחוק", הכנסת מסכימה כי "טרם בשלה העת" לבחינת הטענות לגופן.

חלק ראשון – פתח דבר כללי מהותו של פסק הדין, דיון בתביעה לתשלום פיצוי בגין מתן החלטה שניתנה על ידי בית הדין הרבני עניינו של פסק הדין הוא סילוקה על הסף של תביעה אשר הוגשה כנגד "מדינת ישראל - בית הדין הרבני האיזורי בתל אביב – יפו". התובעים עותרים לקבל פיצוי בסך של 240,000 ₪ בגין החלטה של בית הדין הרבני אשר התירה לאדם בשם אבנר נטר לקבל עותק מצו הירושה של המנוחה מאירה שיוביץ ז"ל. המנוחה היא אימו של התובע 1.

לטענת התובעים – "התביעה מוגשת בגין מירמה והפרת אמונים של בה"ד, על מסחר בתיקי מישפחה של בעלי דין ועל חשד לקבל שוחד למען עיון בתיק, על מתן החלטות במעמד צד אחד ובנגוד לחוק, על אי פקוח בה"ד על היתנהלות דיינים בבה"ד ועל מינוי לא ראוי של דיינים שיפרו חוק ולכאורה". התביעה הוגשה שבע שנים פחות יום אחד לאחר מתן ההחלטה - החלטת בית הדין הרבני המתירה לאבנר נטר עיון בצו הירושה ניתנה ביום 5/5/2013.

עוד הלין התובע 1 על כך שכאשר הגיש בקשה לביטול ההחלטה, דחו דייני בית הדין את הבקשה ללא מתן נימוקים.

וכלשון כתב התביעה (סעיף 52, ההדגשות לא במקור) – "ככל שהדיינים היו פועלים כחוק ומסרבים להעביר לנטר את צו הירושה, הייתה התביעה לפירוק שתוף 26546-01-13 שהגיש נטר נגד התובעים נמחקת על הסף. מתן צו הירושה לנטר אפשר את קיום התביעה נגד התובעים וגרם לתובעים לאבד את הרכוש שירשו. התובעים 1 ו-2 נזוקו ישירות ממעשי בה"ד, הואיל וללא צו ירושה הייתה התביעה לפירוק שתוף במקרקעין 26546-01-13 שהגיש נטר נגד שניהם נמחקת על הסף". ובמילים אחרות, אילו היה מוסתר מבית משפט השלום צו הירושה אשר הוצא כדין – אזי תביעת פירוק השתוף כנגד התובעים כאן הייתה נמחקת על הסף.

אין מקום לאפשר הגשת תביעות שמשמען היא פגיעה בעצמאות השיפוטית, ולעניין זה ר' למשל דברי כב' הש' מ' מזוז במסגרת ע"א 3359/18, מדינת ישראל נ' מוסא איבראהים עלי אדם (מיום 2/9/2018, הש' י' עמית, מ' מזוז, י' וילנר) שם נקבע כך – "מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט התכליות העיקריות של מוסד החסינות - השמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תיפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים - מטה לדעתי את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית". וכן בהמשך (ההדגשות לא במקור) – "מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהוה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והוא אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו, שכן אין הוא מבטיח את הגשמתן של תכליות אלה. המסקנה הפרשנית לפיה יש לראות את החסינות המוקנית לרשות השופטת ולנושאי משרה שיפוטית כחסינות מהותית נובעת מכך שהתכליות העיקריות המונחות ביסוד החסינות לא תושגנה אם ניתן יהיה לעקפה ולהעמיד לבירור את השאלה האם נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל במילוי תפקידו - על דרך של הגשת התביעה נגד המדינה" וכן - "גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים. חשיפה לתביעות משפטיות, גם אם באופן עקיף, וכפועל יוצא חשיפתם של נושאי משרה שיפוטית לתיוגים שליליים, עלולה לעורר חשש לשקילתם של אינטרסים אישיים, או למראית-עין של שקילתם של אינטרסים כאלה, הזרים לסכסוך המובא לפני נושא המשרה השיפוטית" להרחבה ר' גם ע"א 8164/20, שולמית אייל נ' יניב אינסל נאמן (מיום 25/5/2022, הנ' א' חיות, המש' לנ' ע' פוגלמן, הש' ד' מינץ) וכן רע"א 118/21, ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ' מדינת ישראל (מיום 21/1/2021, הש' י' עמית) או ע"א 10015/17, גדעון רוה נ' מדינת ישראל - רשות האכיפה והגבייה‏ (מיום 10/10/2018, הש' י' עמית, מ' מזוז, ד' מינץ).

...

התובעים טוענים שאלמלא היה מומצא צו הירושה, הרי התביעה לפירוק השיתוף הייתה נדחית על הסף (סעיף 16 לכתב התביעה).

אין מקום לאפשר הגשת תביעות שמשמען היא פגיעה בעצמאות השיפוטית, ולעניין זה ר' למשל דברי כב' הש' מ' מזוז במסגרת ע"א 3359/18, מדינת ישראל נ' מוסא איברהים עלי אדם (מיום 2/9/2018, הש' י' עמית, מ' מזוז, י' וילנר) שם נקבע כך – "מכלול השיקולים שפורטו, ובפרט התכליות העיקריות של מוסד החסינות - השמירה על העצמאות השיפוטית, אי התלות האישית ושמירה על תפקודה התקין של מערכת השפיטה מפני השפעות זרות ושיקולים זרים - מטה לדעתי את הכף באופן ברור לעבר הקביעה כי החסינות השיפוטית לפי סעיף 8 לפקודה היא חסינות מהותית". וכן בהמשך (ההדגשות לא במקור) – "מתן אפשרות לתבוע את המדינה בגין מעשיו של נושא משרה שיפוטית מהווה למעשה עקיפה של החסינות השיפוטית והוא אינו מתיישב עם התכליות של חסינות זו, שכן אין הוא מבטיח את הגשמתן של תכליות אלה. המסקנה הפרשנית לפיה יש לראות את החסינות המוקנית לרשות השופטת ולנושאי משרה שיפוטית כחסינות מהותית נובעת מכך שהתכליות העיקריות המונחות ביסוד החסינות לא תושגנה אם ניתן יהיה לעקפה ולהעמיד לבירור את השאלה האם נושא משרה שיפוטית פלוני התרשל במילוי תפקידו - על דרך של הגשת התביעה נגד המדינה" וכן - "גם אם תביעה עקיפה כזו אינה חושפת את נושא המשרה השיפוטית לחיוב כספי אישי, עדיין עיקר הנזקים והחששות מקיומה של תביעה אישית ממשיכים להתקיים. חשיפה לתביעות משפטיות, גם אם באופן עקיף, וכפועל יוצא חשיפתם של נושאי משרה שיפוטית לתיוגים שליליים, עלולה לעורר חשש לשקילתם של אינטרסים אישיים, או למראית-עין של שקילתם של אינטרסים כאלה, הזרים לסכסוך המובא לפני נושא המשרה השיפוטית" להרחבה ר' גם ע"א 8164/20, שולמית אייל נ' יניב אינסל נאמן (מיום 25/5/2022, הנ' א' חיות, המש' לנ' ע' פוגלמן, הש' ד' מינץ) וכן רע"א 118/21, ד"ר משה וינברג ושות', עורכי דין ונוטריונים נ' מדינת ישראל (מיום 21/1/2021, הש' י' עמית) או ע"א 10015/17, גדעון רוה נ' מדינת ישראל - רשות האכיפה והגבייה‏ (מיום 10/10/2018, הש' י' עמית, מ' מזוז, ד' מינץ).

סוף דבר לאור האמור לעיל התביעה נדחית.

אני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, בתשלום הוצאות משפט ובשכר טרחת עו"ד בסך כול של 8,000 ₪.

בית הדין האיזורי לעבודה באר שבע סע"ש 48635-11-22 פ"ה 2638-03-23 17 יוני 2023 לפני: כב' הנשיא השופט צבי פרנקל נציג ציבור עובדים – מר יוסף דיין נציגת ציבור מעסיקים – גב' אילנה מסד המבקש: רם רמי גרשון – בעצמו המשיבה: זרוע העבודה – מנהל הסדרה ואכיפה משרד העבודה והכלכלה באמצעות פרקליטות מחוז דרום – עו"ד עדן פריאב פסק דין

ההחלטה על דחיית בקשתו של המבקש בהליך הקודם מהוה מעשה בית דין בהליך זה. עוד טענה המשיבה כי המבקש פעל בחוסר תום לב ועשה שימוש לרעה בהליכי משפט שעה שלא הודיע על קיומו של הליך משפטי קודם (סעיפים 29-27 בתגובה).

המבקש עותר למנוע את הדרישה הבלתי חוקית לדבריו, של המשיבה לפתוח הליכי גבייה כנגדו בשל קנס מינהלי בסך שך 63,805 ₪ מבלי שהמשיבה הודיעה לבית הדין כי קיים הליך נוסף בין המבקש לבין המשיבה בבקשתו לצוו מניעה לחילוט הערבות.

" סעיפים 22-18 לחוק להגברת אכיפה קובעים את אופן הגשת הערר על החלטת ממונה להטיל עיצום כספי או לא לבטל התראה מנהלית, בתוך 14 ימים מיום מסירת ההודעה.

ביום 28.7.22 ביקש המבקש שוב להאריך המועד להגשת תגובה והודיע כי ברצונו למנות מומחה לבדיקת הממצאים שעלו על ידי המשיבה ותיקונם.

המבקש לא פנה בהגשת ערר כמפורט בחוק להגברת אכיפה ורק ביום 1.3.23, דהיינו בחלוף כ-7 חודשים מיום סיום ההתכתבות האחרונה בין הצדדים פנה אל בית הדין בבקשה לקבל צו מניעה ועיכוב הליכי הגבייה.

...

לאור כל המפורט לעיל – דין הבקשה להידחות.

סוף דבר לאור כל המפורט לעיל, דין הבקשות לצווי מניעה זמניים – להידחות.

משלא הוגשו כתבי תביעה והמבקש לא עתר לסעד עיקרי – אין מקום להמשך ההליכים בתיק זה. למרות דחיית הבקשות, אנו מחייבים את המבקש בהוצאות המדינה בסך של 5,500 ₪ בלבד שעליו לשלם בתוך 30 יום.