עתירה לביטול סלילת כביש באמצעות בג"צ

רקע: זו עתירה מנהלית לביטול הפקעה שבוצעה במקרקעין ולחילופין לביטול ההפקעה בשטח המקרקעין שלא מומש לייעוד הצבורי, ולהורות לשלם פיצויים "בגין החלק שמומש כסלילת כביש ומדרכות וכן בגין אובדן ההכנסה הפירותית על כל החלקה", ולחלופי חילופין להורות למשיבות להמיר שטח החלקה בקרקע חלופית בבאקה.

על כן, השאלה שנותרה לדיון היא האם לאחר שההפקעה בוצעה כדין, לא מומש הייעוד הצבורי של הקרקע המופקעת, ועל כן יש להשיב את הקרקע לבעליה, בשל זניחת מטרת ההפקעה, ועל פי עע"מ 1369/06 הלל הורביץ נ' הועדה לתיכנון ולבנייה חדרה, ובג"צ 2390/96 יהודית קרסיק נ' מדינת ישראל.

מקרקעין נוספים הכלולים בעתירה מתייחסים לכביש העובר בסמוך לשצ"פ המכונה לפי התוכנית "דרך 208". דרך 208 היא דרך קיימת שנסללה לפני התוכנית המפקיעה, אשר הרחיבה במעט את התווי הקיים.

על פי הפסיקה שצוטטה על ידי העותר, ופסיקה נוספת (עע"מ 10398/02 וייס נ' עריית ראשון לציון (ניתן 25.5.05); עע"מ 325/07 קשר ביניין השרון בע"מ נ' הועדה המקומית כפר סבא (ניתן 5.3.09); עע"מ 319/05 ברונשטיין נ' המועצה המקומית זיכרון יעקב (ניתן 1.2.07) ועוד), העובדה שבחלוף 17 שנה מההפקעה עדיין לא פותח השטח הצבורי הפתוח כפי שראוי לעשות בסופו של דבר, אינה מלמדת על זניחת המטרה הציבורית, במיוחד כאשר שטחים סמוכים הכלולים באותה תוכנית פותחו ומומשו.

...

על פי הפסיקה שצוטטה על ידי העותר, ופסיקה נוספת (עע"מ 10398/02 וייס נ' עיריית ראשון לציון (ניתן 25.5.05); עע"מ 325/07 קשר בניין השרון בע"מ נ' הוועדה המקומית כפר סבא (ניתן 5.3.09); עע"מ 319/05 ברונשטיין נ' המועצה המקומית זכרון יעקב (ניתן 1.2.07) ועוד), העובדה שבחלוף 17 שנה מההפקעה עדיין לא פותח השטח הציבורי הפתוח כפי שראוי לעשות בסופו של דבר, אינה מלמדת על זניחת המטרה הציבורית, במיוחד כאשר שטחים סמוכים הכלולים באותה תוכנית פותחו ומומשו.

סיכום על פי כל האמור לעיל, מכיוון שהמטרה הציבורית של ההפקעה לא נזנחה, אני דוחה את העתירה.

בהתאם לתקנה 512 החלה מכח היקש, ולאור העובדה שהעותר לא פנה למשיבות בפנייה מוקדמת, לאחר ההחלטה וקודם להגשת העתירה, כך שניתן היה לחסוך את הגשת העתירה או לפחות למקד אותה, העותר ישלם למשיבה 1 הוצאות משפט בסך 10,000 ₪, ולמשיבה 2 הוצאות משפט בסך 11,700 ₪.

בסעיף 15 לדברי הסיכום כותב ב"כ הנתבעת: "15. נציגי הנתבעת הוטעו בהסכם הראשון, מתוך שהוצג להם מצג שוא, לפיו לתובע זכויות ממשיות ומוגדרות במקרקעין (סעיף 8 להסכם הראשון). ראוי היה לשקול עתירה לביטולו של ההסכם הנ"ל ולפנים משורת הדין, ועד לשלב זה, לא עתרה הנתבעת לביטול כנ"ל". אני דוחה טיעון זה. ב"הואיל" הראשון ל"הסכם" מובהר היטב ונכון מעמדו של התובע במקרקעין.

מקום שנפסקו פיצויים למי שהיה בר-רשות ללא תמורה בנכס מקרקעין, שרישיונו בוטל, נפסקו הפיצויים רק עבור השקעותיו של בר-רשות בנכס והשבחתו (ראו, בין היתר: ע"א 4163/91 מינהל מקרקעי ישראל נ' בראשי [2]; ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית-כנסת ובית-מדרש החסידים [3]; ע"א 515/76 לוי נ' ויימן [4]; ע"א 657/71 יקותיאל נ' שר האוצר [5]; בג"ץ 45/71 קרושבסקי נ' עירית תל-אביב-יפו [6]; ע"א 234/70 גוטליב נ' לוי [7]; ע"א 346/62 רכטר נ' מנהל מס עיזבון, ירושלים [8], בעמ' 710; עוד ראו מ' בניאן דיני מקרקעין: עקרונות והלכות [40], בעמ' 395, 404-403).

" בעניינינו, כפי שעולה מחוות הדעת של השמאי המוסכם עמרי עתריה, הערכת הנזק שנקבעה על ידו היא בעקבות סלילת הכביש: "הערכתי זו נועדה להעריך את הנזקים שנגרמו לרזי יצחק בעקבות סלילת הכביש בחלקתו, והשבתת השטח מעיבוד, דרך הנקראת "עוקף מערבי – ציר הנופש", דרך הנוגסת בשטח החקלאי המעובד ע"י רזי יצחק, כמו גם משביתה את העיבוד לתקופות ממושכות".

...

הנתבעת דוחה את דרישת התובע וטוענת בין השאר: "11. על כן, לנוכח כל האמור בסעיף 10 לעיל, ובניגוד לטענת התובע, ברור כי לתובע אין זכויות כלשהן במקרקעין, למעט זכויות בחלק מחלקה 23 בלבד, וכי הוא מחזיק בשטח בניגוד לכל דין, ומן הטעם הזה לבדו דין התובענה להדחות". .

יתכן ועל רקע האמור; ועל רקע ידיעתו של התובע את מעמדו כ"בר-רשות חינם", על כל המשתמע מכך, הגידולים אותם הוא גידל על המקרקעין, היו גידולים עונתיים, כאשר כל שנה/עונה יש לשתול או לזרוע צמחים חדשים.

על רקע האמור יש לקרוא ולהבין את שכותב השמאי יומיק שמר בחוות דעתו: "אינני מכיר מתן פיצויים לחקלאי ללא זכויות במקרקעין לתקופה העולה על עונת היבול בה הופקעו ממנו המקרקעין ואולי עונה נוספת (תקופת הסתגלות) על מנת שיוכל לשכור קרקע חליפית.

אומנם בסיכום אליו הגיעו השמאים – מוצג 15 – אין אזכור של נושא המע"מ, אולם ברי כי על הסכום המוסכם ביניהם – 508,900 ₪ יש לשלם מע"מ. בחוות דעתו, עת נוקב השמאי יומיק שמר בסכום הראוי לפיצוי הוא כותב: "סכום זה אינו כולל מע"מ". בחוות דעתו עת נוקב השמאי עמרי עתריה בסכום הראוי לפיצוי הוא כותב: "הסכומים אינם כוללים מע"מ ונכונים למועד הנזק". צא ולמד, שגם הסכום המוסכם על השמאים – 508,900 ₪ - אינו כולל מע"מ ויש להוסיף עליו מע"מ. סוף דבר אני מחייב את הנתבעת - עיריית רמת השרון - לשלם לתובע – רזי יצחק – את הסך של 1,017,800 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה מלאה למדד המחירים לצרכן וריבית כחוק מיום 28/4/2013 ועד ליום התשלום בפועל, כשסכום זה כולל מע"מ. בנסיבות ותוצאות תיק זה, כמתואר בפסק-הדין, אני מחליט שלא לעשות צו להוצאות.

טענת העותרות הייתה כי ייתכן והמשיבות מנסות, הלכה למעשה, להשיג את ביטולה של דרך איתן ב"מסלול עוקף תיכנון" באמצעות בית המשפט (במסגרת עתירת התושבים).

" אני סבורה כי דוקא ההודעה שהגישו העותרות לפני ימים מספר – לפיה נודע להן על הסכמה מתגבשת בעיניין ביטול סלילת הכביש ומעבר של תואי הרכבת הקלה בלבד – מעידה על כך ששיקולים רבים מעורבים בעיניין וכי הליכי תיכנון דרך רפאל איתן, וכך גם תכנונו התחבורתי של האיזור כולו, עודם נמשכים.

המשכות הליכי התיכנון אינה מאפשרת התערבותו של בית משפט זה טרם קבלת החלטה סופית בעיניין גורל דרך רפאל איתן והמפרט לביצועה (ראו בעיניין זה בג"ץ 9032/01 אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר התשתיות הלאומיות (פורסם בנבו, 2004).

...

מאותם נימוקים, אני סבורה כי לא ניתן לקבוע כי "החלטת" המשיבות שלא לפתוח את דרך קציר, במתכונת המבוקשת על ידי העותרות, נגועה באי-חוקיות או בחוסר סבירות.

לסיכום, אני סבורה כי בשל קיומו של המעקף שאושר על ידי משרד התחבורה, המהווה חלופה תחבורתית לחלקה הצפוני והחסום של דרך קציר; לאור הימשכות הליכי התכנון ולאור ההלכות בדבר אי התערבותו של בית משפט זה בהליך התכנוני בהיעדר נסיבות קיצוניות – אין לקבוע כי המשיבות הפרו את הסכם הפשרה, ויש להותיר לצדדים ולמוסדות התכנון לסיים מלאכתם ולהגיע למתווה מיטבי לדרך רפאל איתן ולסביבתה.

לאור כל האמור אני דוחה את העתירה.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 52031-10-18 ברנשטיין נ' עריית חדרה בפני כב' השופט רון סוקול, סגן נשיא העותרת דברה ברנשטיין ע"י עו"ד מ' כהן המשיבה עריית חדרה ע"י ב"כ עוה"ד י' חן פסק דין

הערייה דרשה מהעותרת את תשלום היטל הסלילה בהתאם לסעיף 4(א) לחוק הסלילה הקובע כי "[...] חייב אדם שהוא בעל נכס גובל ביום התחלת הסלילה או אחריו [...] בתשלום היטל בעד סלילת כביש ובעד סלילת מדרכה". העותרת אשר סברה כי אינה חייבת בתשלום ההיטל, ביקשה לבטל את הדרישה.

לעומת זאת כאשר עוסקים בהטלת חובת תשלום היטל, שאינו מס, מבחן מידת ההנאה יכול לשמש כאמת מידה ראויה להבחנה בין נישומים (בג"צ 345/78 ירדניה חברה לביטוח בע"מ נ' עריית תל אביב יפו, פ"ד לג(1) 113, 120 (1978); בג"צ 397/84 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' עריית גבעתיים, פ"ד לט(2) 13, 20 (1985)).

...

דיון והכרעה כמפורט להלן הגעתי למסקנה כי דין העתירה להידחות וכי העותרת היא בבחינת חוכרת של "נכס גובל". בטרם אדון בטענות המפורטות שהעלו הצדדים אקדים מספר הערות על דרישות לתשלום היטלי הפיתוח.

סוף דבר בשים לב לכל האמור, אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם לעירייה הוצאות העתירה בסך של 7,500 ₪.

ביום 09/08/21 ניתן פסק דין בביהמ"ש המחוזי בנצרת בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בעת"מ 12180-12-20 סולומון ואח' נ' מ.מ. חצור הגלילית, עתירת העורר כאן ושותפיו למקרקעין כנגד דרישת המשיבה כאן (להלן גם: "הרשות") לחייבם בתשלום היטל סלילת רחובות (כביש ומדרכה) והיטל תעול בגין המקרקעין.

מנגד, המשיבה הפניתה לסעיפי החוק לפיהם כל מה שניטע, הוקם או נסלל על המיגרש הריק בידי הרשות על פי הצוו, הוא רכוש הרשות והיא רשאית להעבירו למקום אחר לאחר ביטול הצוו או תום תוקפו, ובעל המקרקעין רשאי לידרוש השבת המצב לקדמותו, עם פקיעת הצוו.

דיון והכרעה ענייננו ב"צו לשימוש אירעי" על פי חוק המגרשים הריקים הנ"ל. הערר שלפניי הוגש בהתאם להוראות סעיף 9 לחוק הקובע כדלקמן: מי שרואה את עצמו נפגע על ידי צו לשימוש אירעי רשאי, תוך שלושים ימים מיום קבלתו, לערור עליו לפני בית המשפט לעניינים מקומיים, ובאזור בו אין בית משפט כזה מכהן, לפני בית משפט השלום, ובית המשפט רשאי לבטל את הצוו או לאשר את הצוו, בשינויים או בלי שינויים, הכל כפי שיקבע, ורשאי הוא לחייב את הרשות בהוצאות שגרמה לבעל המיגרש, לרבות שיפוי על נזקים שהיו לו. מן הרצף העובדתי לעיל עולה כי הערר הוגש במועד ובמסגרת הזמנים הקבועים בחוק, ולבית משפט זה סמכות לידון בערר.

העורר כאן הסתמך בטענתו לכשל בהתנהלות הרשות, בהפניה לפסיקת בג"ץ 8082/15 עמותת הל"ה העמותה למען הקשיש נ' משרד הרווחה והשירותים החברתיים (10.07.16) בה נקבע כי בהפעלת סמכות על פי חוק מגרשים ריקים, על הרשות לקבל הנתונים הרלוואנטיים להחלטה, לבחון האם התמלאו התנאים להוצאת צו גינון או צו חניה ולהיות מודעת לטענות בעל המקרקעין, לו ניתנה היזדמנות הוגנת להשמיע טיעוניו בעל פה או בכתב.

...

בנוסף אני מקבל טענות המשיבה לעניין הדרישה לחייבה בתשלום בדמי שימוש ראויים, בהיעדר מקור נורמטיבי ובהעדר סמכות עניינית, בהתאם לפסיקה אליה הפנתה במסגרת תשובתה לערר וכמפורט לעיל, לעניין פרשנות החוק בצמצום.

לאור הטעמים המפורטים לעיל אשר יש בהם להביא לביטול הצו, לא מצאתי לנכון להידרש לבחינתה של הפגיעה באינטרס הקנייני במקרקעין, אל מול האינטרס הציבורי לגבי מקרקעין שמיקומו בכניסה הראשית לישוב.

סוף דבר הערר מתקבל.