מבוא
התובעת, עובדת זרה אזרחית הפיליפינים, הועסקה כעובדת סיעוד אצל הנתבעת, אלמנה ואם שכולה ילידת 1928, המתניידת בכסא גלגלים.
בנוסף, ההליך נוהל בפועל באמצעות עורכת הדין של הנתבעת, אשר מונתה על ידי הנתבעת טרם ההדרדרות הנטענת במצבה (בכתב ההגנה מצויין במפורש בסעיף 3 כי הנתבעת מוגבלת בהליכה ומתניידת באמצעות כסא גלגלים, אולם היא "אשה עצמאית וצלולה").
היא הסבירה לתובעת כי "במצב שנוצר לא ניתן להמשיך שכן במצבה של אימי היא זקוקה לשקט ולטיפול הולם". לגירסת הבת אסתר התובעת קיבלה את דבריה "וקבענו שלאחר הלידה היא עוזבת את בית אימי ומפסיקה לעבוד אצלה". נטען על ידי הבת אסתר כי התובעת חתמה מרצונה על הסכם הסיום "בו היא מתחייבת לעזוב את בית אמי מיד לאחר הלידה". עוד טענה הבת אסתר בתצהירה כי ביום 7.12.16 לקראת סיום הריונה של התובעת, כשהמצב בבית הנתבעת הפך בלתי נסבל, פנה האח יצחק אל התובעת, ביקש ממנה לצאת לחופשת לידה מוקדמת בתשלום עד הלידה.
גם בחקירתה הנגדית לא טענה התובעת כי ביקשה לבטל את הסכם הסיום וכאשר נישאלה האם ניסתה לאחר סיום יחסי העבודה לידרוש את קיום הסכם הסיום לא הכחישה כי עשתה ניסיונות ליצור קשר לצורך כך, אולם טענה כי לא עלה בידה לשוחח עם הנתבעת מאחר והייתה מנתקת את הטלפון [עמ' 11 ש' 21-26]
זאת ואף זאת.
הסעדים להם עותרת התובעת מכוח חוק שויון ומכוח חוק עבודת נשים
הגענו לכלל מסקנה כי יחסי העבודה עם התובעת הגיעו לסיומם ללא כל קשר להריונה, אלא בשל חוסר שביעות רצון ממשית מעבודתה של התובעת ומהיחס אותו העניקה לנתבעת וכן מחמת העובדה שמערכת היחסים הזוגית בין התובעת לבין הבן אברהם הסבה לנתבעת צער וחוסר נוחות והחריפה את היתנהלותה הלא ראויה של התובעת כלפיה.
...
חרף האמור, מאחר והנתבעת עצמה לא העידה ובשים לב לכך שפיצויים בגין עגמת נפש נפסקים במשורה, לא מצאנו מקום לקבל את טענת הקיזוז בהקשר זה.
פדיון חופשה שנתית
בסעיף 29 לכתב התביעה התובעת עותר לקבלת פדיון חופשה בגין שנת 2016 בסך 3,600 ₪.
סיכום
מהטעמים המפורטים לעיל תביעת התובעת מתקבלת בחלקה.
הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים:
פיצויי פיטורים בסך 35,833 ₪.
