עתירה לביטול מינוי מנהל אגף בבית סוהר בשל אי-כשירות

לפניי בקשה לעיון חוזר בתנאי מעצרה של המבקשת, ובקשה להורות על שיחרורה ממעצר מאחורי סורג ובריח, עד למתן החלטה בעתירה להסגרתה לאוסטרליה בתה"ג 23733-08-14.

בית המשפט הורה כאמור, לאחר שהשתכנע מהיעדר חשש להמלטות המבקשת מהדין, לאור מתן פסק הלכה של דמויות רבניות בעלות שיעור קומה, האוסר על בריחה או הברחת המבקשת או מתן סיוע לה בכל דרך שהיא.

ביום 2.6.2016 החליט בית המשפט (כב' השופט א' כהן), שדן בבקשת ההסגרה, להורות על הפסקת ההליכים נגד המבקשת, לאחר שהפסיכיאטר המחוזי קבע כי היא אינה כשירה לעמוד לדין וניתנה הוראה לטפול מרפאתי כפוי לתקופה של עשר שנים.

ביום 25.2.2018 הוגשה לבית המשפט חוות דעת בעיניינה של המבקשת שנערכה על ידי ד"ר איגור ברש, סגן מנהל בית החולים "איתנים" וד"ר **** ארגו, פסיכיאטר מומחה, שמונו לכתיבת חוות הדעת על ידי ד"ר צ'רנס, הפסיכיאטר המחוזי (להלן: "חוות הדעת").

ביום 27.2.2018 קבע בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד), כי די בחוות הדעת כדי "לבסס קיומן של ראיות לכאורה בנוגע לטענה לפיה התחזתה המשיבה כמי שסובלת ממחלת נפש...". בהמשך החלטתו התבקש הפסיכיאטר המחוזי להשיב לבית המשפט באשר למקום שבו אמורה להיעצר המבקשת, בבית חולים פסיכיאטר, או באגף פסיכיאטרי של בית הסוהר.

נקבע כי התחזותה כחולת נפש היתה בבחינת בריחה מאימת הדין ושיבוש מהלכי משפט, שהרי הצלחת ההתחזות הביאה להפסקת ההליכים נגדה והיא הפכה לאדם חופשי, ולבד מצו עיכוב יציאה מן הארץ שנותר נגדה, כל שאר הערבויות שניתנו על ידה בוטלו.

לסיכום נקבע כי אי שפיותה שמשה למבקשת "עיר מקלט" מאימת הדין ואם מוסיפים לכך את עובדת הימלטותה של המבקשת מאוסטרליה והחשש המובנה מעצם קיומם של הליכי הסגרה נגדה, שחודשו לאחר חשיפת התחזותה, הרי שהחשש להמלטות מאימת הדין הוא בגדר חשש ממשי ומוגבר לאור היתנהלותה של המבקשת עד כה. הבקשה וטענות הצדדים בבקשה לעיון חוזר נכתב על ידי ב"כ המבקשת כי במסגרת היתנהלות המשיב, הנעה בין רשלנות משוועת להתנהלות מכוונת, הוצגו לפסיכיאטר המחוזי ראיות חסרות שחר, שיש בהן כדי להעיד לכאורה כי המבקשת התחזתה על מנת להיתחמק מהליכי ההסגרה, אולם "עיון בחומר החקירה, מיסמך אחר מיסמך, אשר עמדו בבסיס חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי מלמד כי התשתית הראייתית אשר עמדה בפני עורכי חוות הדעת שונה בתכלית" וכי עורכי חוות הדעת "הולכו שולל אחר ראיות עובדתיות שאין בהן דבר וחצי דבר המבסס טענת היתחזות". עוד נטען בבקשה כי רופאי שירות בתי הסוהר "מעניקים למבקשת טפול פסיכוטי – ממש כך" והיא מקבלת תרופה "המיועדת לטפול במצבים פסיכוטיים חריפים". בדיון שהתקיים בפני ביום 20.6.17 הפנה ב"כ המבקשת לאמור בעמוד 9 של חוות הדעת, שם נכתב כי התמונה הקלינית, "של מטופלת אשר איננה מתפקדת כלל, מרותקת למיטתה ונמצאת על סף מינוי אפוטרופוס לעניינה, שונה בתכלית השוני מהתמונה שמצטיירת על פי המסמכים שהועברו לידינו". נטען כי המשותף למסמכים הרפואיים אשר מכילים את התמונה הקלינית הנ"ל הוא העובדה שזו לא נאמרה על ידי גורם מוסמך אלא על ידי הגב' רבקה זיילבאלד, שהנה גיסתה של המבקשת, המלווה אותה לכל בדיקותיה החוזרות אצל ד"ר דינרשטיין, החל משלהי שנת 2016 ועד לחודש ינואר 2018.

נרמז כי ייתכן שהחקירה והמעקבים נמשכו באותם ימים אבל הממצאים לא הוצגו, מחמת שאינם תואמים לתזה של המשיב.

...

על האף האמור בחוות הדעת ובחוות הדעת המשלימה, ביום 7.3.2018 החליט בית המשפט (כב' השופט ר' וינוגרד) על שחרורה של המבקשת בקובעו כך: "בנקודת הזמן בו אנו מצויים, כאשר אין עוד טעם בהמשך אשפוז פסיכיאטרי מחד, וקיים חשש למצבה הנפשי של המשיבה אם תשהה במעצר ממושך מאידך, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש לאמץ את החלופה המוצעת בדומה לדרך בה הוצעה חלופה דומה במסגרת ההחלטה מיום 16.10.2014 [צ"ל 6.10.2014 – א.ד.]. לפיכך, אני מורה על שחרורה של המשיבה מן המעצר למעצר בית מלא... תחת פיקוח של 24 שעות ביממה... ותחת השגחתו הרוחנית של הרב גרוסמן...". ביום 7.3.2018 ולאחר מתן ההחלטה הנ"ל הגיש הפסיכיאטר המחוזי מכתב בו הוא מאמץ הן את חוות הדעת והן את חוות הדעת המשלימה של הרופאים הבודקים: "חוות דעתם של הבודקים ד"ר ברש וד"ר ארגו מקובלת עלי מקצועית הן מבחינת התוכן והן מבחינת ההתייחסות לשאלות בית המשפט". על החלטת בית המשפט מיום 7.3.2018 הוגש ערר המשיב לבית המשפט העליון.

לסיכום נקבע כי אי שפיותה שמשה למבקשת "עיר מקלט" מאימת הדין ואם מוסיפים לכך את עובדת הימלטותה של המבקשת מאוסטרליה והחשש המובנה מעצם קיומם של הליכי הסגרה נגדה, שחודשו לאחר חשיפת התחזותה, הרי שהחשש להימלטות מאימת הדין הוא בגדר חשש ממשי ומוגבר לאור התנהלותה של המבקשת עד כה. הבקשה וטענות הצדדים בבקשה לעיון חוזר נכתב על ידי ב"כ המבקשת כי במסגרת התנהלות המשיב, הנעה בין רשלנות משוועת להתנהלות מכוונת, הוצגו לפסיכיאטר המחוזי ראיות חסרות שחר, שיש בהן כדי להעיד לכאורה כי המבקשת התחזתה על מנת להתחמק מהליכי ההסגרה, אולם "עיון בחומר החקירה, מסמך אחר מסמך, אשר עמדו בבסיס חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי מלמד כי התשתית הראייתית אשר עמדה בפני עורכי חוות הדעת שונה בתכלית" וכי עורכי חוות הדעת "הולכו שולל אחר ראיות עובדתיות שאין בהן דבר וחצי דבר המבסס טענת התחזות". עוד נטען בבקשה כי רופאי שירות בתי הסוהר "מעניקים למבקשת טיפול פסיכוטי – ממש כך" והיא מקבלת תרופה "המיועדת לטיפול במצבים פסיכוטיים חריפים". בדיון שהתקיים בפני ביום 20.6.17 הפנה ב"כ המבקשת לאמור בעמוד 9 של חוות הדעת, שם נכתב כי התמונה הקלינית, "של מטופלת אשר איננה מתפקדת כלל, מרותקת למיטתה ונמצאת על סף מינוי אפוטרופוס לענייניה, שונה בתכלית השוני מהתמונה שמצטיירת על פי המסמכים שהועברו לידינו". נטען כי המשותף למסמכים הרפואיים אשר מכילים את התמונה הקלינית הנ"ל הוא העובדה שזו לא נאמרה על ידי גורם מוסמך אלא על ידי הגב' רבקה זיילבאלד, שהינה גיסתה של המבקשת, המלווה אותה לכל בדיקותיה החוזרות אצל ד"ר דינרשטיין, החל משלהי שנת 2016 ועד לחודש ינואר 2018.

לאור כל האמור לעיל, לא שוכנעתי כי יש מקום לקבל את הבקשה לעיון חוזר ולהורות על שחרורה של המבקשת לחלופה, כפי שהוצע על ידי ב"כ המבקשת.

אין די בחומר שהוצג על ידי המבקשת (לרבות זה שמצוי בתיק המוצגים הכולל 50 מוצגים) כדי להביא למסקנה כי אין לקבל חוות הדעת מיום 25.2.18 ובעקבות כך, יש לחרוג ממסקנות בית המשפט העליון מיום 18.3.18.

סוף דבר הבקשה לעיון חוזר נדחית.

מבוא לפני עתירת מר סאמר חמוד כנגד החלטת ממלא מקום נציב שירות בתי הסוהר, מתאריך 13.8.2019, לפטרו מתפקידו, מתוקף סמכותו לפי סעיף 80(ג)(2) לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), תשל"ב – 1971 (להלן: "פקודת בתי הסוהר"), וזאת בשל אי מציאת תפקיד מתאים ההולם את מגבלותיו (להלן: "ההחלטה").

בעקבות התאונה שהה העותר בחופשת מחלה, כאשר בתאריך 8.8.2007 הציג מיסמך מאגף השקום במשרד הבטחון (להלן: "אגף השקום"), לפיו הוא כשיר לעבודה ללא מאמץ גופני, אך אינו כשיר לעבודה כסוהר.

דא עקא, העותר ביטל הגעתו יום לפני היתכנסות הוועדה.

(ג) רשאי הנציב, בכפוף להוראות פקודה זו והתקנות שהותקנו לפיה – (1) למנות סוהרים זוטרים, להעבירם ולהעלותם או להורידם בדרגה, כפי שיראה לנכון; (2) להשעות, לשחרר או לפטר סוהר, אם הוכח להנחת דעתו שהסוהר מתרשל או בלתי יעיל במילוי תפקידו או אינו מתאים לתפקידיו מסיבה אחרת, וכן להשעות סוהר שהואשם בהתנהגות שלא כשורה, או שמתנהלת נגדו חקירה על ביצוע עבירה או עבירת משמעת, ובילבד שסוהר בכיר לא יושעה, וסוהר מדרגת מישר ומעלה לא יפוטר, אלא באישור השר.

יתר על כן, כפי שניתן ללמוד מראיון הקליטה בפני סגן מפקד ביס"ר גילבוע, הבהיר העותר מפורשות כי לא יוכל לבצע את התפקיד בשל המיגבלות השונות, ולפיכך לא היה מנוס ממתן הוראה להשיבו ליחידתו הקודמת, השבה אשר הובילה לשחרורו: "...איני יכול לשרת בביס"ר גילבוע לאור המצב שלי ומגבלותיי ואני יכול לעבוד רק בביס"ר שמקורב לביתי בטווח של כחצי שעה נסיעה...". מכאן שהעותר לא הותיר כל ברירה (אף בשים לב לתקינה המצומצמת בצפון) אלא לפטרו משאף תפקיד מנהלה זה, התואם את בקשתו, במחוז צפון, נענה על ידיו בשלילה.

...

המשיב טען כי דין העתירה להידחות שכן הוגשה בשיהוי; כי לאחר התאונה בוצעה התאמה תפקודית למגבלותיו, תוך שחלף שירות כסוהר ביטחון שימש כרשם משמרת; כי במהלך השנים שלאחר התאונה נמצאו לעותר מקומות עבודה התואמים את מגבלותיו; כי בשלב מסוים לאחר צאת העותר לחופשת מחלה וחזרתו לכשירות, נעשו ניסיונות לשלבו בשירות ומשלא נמצא תפקיד מתאים, לאור מגבלותיו ואילוציו, לא נותר אלא לשחררו משירות.

בניגוד לעמדת העותר סבורני כי התנהלות זו מלמדת דווקא על דאגה לעותר ורווחתו ואף ביצוע פעולות לשיפור תנאי שירותו (ראו ההקלות בביס"ר עופר).

אינני מקבל את טענת העותר כי הראיונות אליהם זומן העותר בחודשים דצמבר 2018 לאו ניסיונות הם. מדובר בחלק מתהליך מתמשך בו עמד המשיב על מצבו של העותר, ואף הבהיר לו את מגבלות מציאת התפקיד, לרבות בשל הרשעתו בדין.

סבורני כי חרף טענות העותר הדברים לא נתמכו בתשתית מספקת שתצדיק קבלת הטענה.

החוב המוצהר והמאושר היחיד בהליך הוא לטובת המוסד לביטוח לאומי בסך כ-30,000,000 ₪, והוא תולדת פסק דין שניתן נגד החייב יחד ולחוד עם אחר בהליך אזרחי שהגיש המוסד לביטוח לאומי, לאחר שהחייב הורשע בהליך פלילי בקבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות בעת שעבד כשמאי בכיר באגף השמאי הממשלתי.

50% מהזכויות בדירות הן שלה ואף רשומות על שמה ולכן היתה זכאית להעבירן ועשתה זאת בפועל כפצוי לילדים שסייעו לאביהם לשלם את הקנס שהושת עליו בהליך הפלילי, וזאת כדי להמנע מכניסתו לכלא.

הנתבעים הגישו בקשות לסילוק על הסף מחמת אי תשלום אגרה, והעדר עילה נגד מי מהנתבעים.

ההחלטה שם נוגעת למינוי אפוטרופוס על בן זוג ובית המשפט קבע שמינוי אפוטרופוס אינו מגבש באופן אוטומאטי את חזקת השתוף.

בעניינינו, מקל וחומר עת הנישואין תקינים עד היום והחייב כשיר לכל אורך הדרך ולא מונה אפוטרופוס, לא התגבשה החזקה.

אשר לעתירה לביטול עיסקאות ההעברה מהנתבעת לנתבעים 2-5, תנאי מוקדם לדיון בשאלת ביטול ההעברות הוא שבית המשפט יחליט שחלה חזקת השתוף בחובות ורק אם יִצְלַח התובע משוכה זו, ניתן יהיה לידון בסעדים המבוקשים.

בית המשפט לא הכריע בשאלה מחמת אי הנחת תשתית עובדתית מספקת ואך הביע דעתו באימרת אגב משאמר: "אסתכן ואומר רק באופן כללי שנראה לי כי הצדק דורש והדעה נותנת שבן זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות רק הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה. למשל, הלוואה שנלקחה, ומשכנתה שנעשתה על נכס מנכסי המשפחה, אי אפשר להעלות על הדעת שבן הזוג שאינו מופיע כלווה משום שהנכס רשום על שם בן הזוג השני יוכל לפטור את חלקו מלשמש בטוחה לפירעון החוב... והוא הדין כאשר נוצר חוב לצורך רכישת נכס מנכסי המשפחה, או לניהול עסק מעסקי המשפחה, או לסיפוק צרכי המשפחה. אף שהדבר נעשה בשמו של אחד מבני הזוג בלבד, בן הזוג השני, שהוא שותף בנכסי המשפחה, בעסקיה ובעניניה, אינו יכול לפטור את חלקו בהם מבלי לשאת בעולו של חוב כזה. מאידך, יש וחוב הוא בעל אופי אישי מובהק, ואז ייתכן שלא מן הדין ואף לא מן הצדק לחייב את בן הזוג השני לשאת בעולו....וגם אנו לא נקבע בו מסמרות. התביעה היא תביעתה של האישה להכיר בבעלותה על מחצית הדירה, ושאלת חבותה כלפי נושי בעלה אינה עומדת על הפרק". בע"א 677/71 דוד נ' דוד ואח' פ"ד כ"ו (2) 457 נכתב: "בשותפות כזאת בין בני-הזוג ישנה לבני-הזוג קופה משותפת וכל הכספים מוצאים על-ידי שני בני-הזוג, והנכסים, אפילו נרשמו על שם אחד מבני-הזוג, הם נכסים משותפים ונובע מכך שגם החובות, אפילו אחד מהם בלבד התחייב, הם חובות משותפים". כך גם נקבע באופן כללי בע"א 1967/90 גיברשטיין נ' גיברשטיין, פ"ד מו(5)661.

...

בנוסף אני קובעת כי לא הוכחה הנאת הנתבעת מכספי החייב.

אני קובעת כי חצאי הדירות היו ונותרו קניינה והיא היתה זכאית לעשות בהן כמיטב הבנתה.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

הדיונים בעתירות אוחדו בהחלטתי מיום 9.6.22, אך לאחר מכן הופרדו ועתירה זו נמחקה בשל אי מיצוי הליכים בהחלטתי מיום 22.8.22.

זהו מאסרו הראשון, והוא מסווג בקטגוריה א', "סיכון גבוה לבריחה" מחוץ לבניין הכלא (הגדרתו כסג"ב בתוך ביניין בית הכלא בוטלה בעת"א 30722-03-20 (9.9.20)), וכן "מועד לאלימות", "אסיר השגחה", "אסיר התראה" ו"טעון פקוח רמה א'". העותר מוחזק בתא לבדו והוא מופרד מכלל האסירים.

" בית המשפט הורה על מינוי מומחה לרגישות חושית, שיחווה דיעה שעל פיה יקבל המשיב החלטות באשר לתנאי החזקתו של העותר (27.11.19).

המלצתה היתה להפנות את העותר למרפאה בעסוק ולהעמיק בהערכה כדי לאפשר "טפול מוכוון ויעיל יותר וסיוע להסתגלות של מייקל לתנאי מאסרו". בגין ארוע בו ירק העותר בפניו של מפקד האגף בשנת 2019, הוגש נגדו כתב אישום (ת"פ (רמלה)50539-01-20  מדינת ישראל נ' קידר (18.1.21) (כבוד השופטת רבקה גלט).

לשם דיון בטענת העותר שאינו כשיר לעמוד לדין, היתכנסה ועדת איבחון של משרד הרווחה והשירותים החברתיים בעיניינו של העותר, וביום 29.11.20 הגישה דו"ח מפורט.

הבקורת השיפוטית על החלטות המשיב היא כביקורת על מעשי המנהל, והיא בוחנת האם נפל פגם ממשי בתקינות ההליך (בלי למעט: העידר סמכות, שרירות, אפליה, היתעלמות משיקול עינייני, קיומו של שיקול זר וכיו"ב), או שההחלטה חורגת באופן ניכר ממיתחם הסבירות (מבין רבים: רע"ב 8734/08 פלוני נ' מדינת ישראל (2009); ת"א (חיפה) 16107-08-17‏ ‏ ראתב נ' שרות בתי הסוהר (2017); ת"א (ת"א) 11291-07-17   דנוך נ' שב"ס 2017)).

היתנהגותו השלילית של העותר באופן מתמשך שכללה בחלק מהאירועים גישה מתריסה במובהק – גם אם אפשר להבין היבטים מסוימים שלה על רקע לקויותיו – אינה פוטרת את המשיב משמירה על ביטחון בית הסוהר ועל הסדר והמשמעת בו. כך, גם אם אפשר היה להסתפק בתדירות חיפושים נמוכה יותר, שיקול הנחיצות בעיניין זה הוא שיקול מקצועי, ולא מצאתי שנפל בהפעלתו פגם היורד לשורש העניין.

...

העובדות שהוכחו בפני מלמדות שבסופו של דבר, כך אכן אירע.

אכן, נראה שההחלטה בעניין החיפושים מחייבת עיון ותיקון, ועל כן אני מורה, שתוך 30 יום יובא העניין לעיונו של רע"נ פסיכולוגיה במשיב, אשר לאחר שתוצג לו הנחיצות בחיפושים, יבחן את התאמת ביצועם ללקויותיו של העותר בהתייחס לשגרת האסיר ולמוגבלותו.

בכפוף לכך, לא מצאתי שמדיניות החיפושים לוקה בפגם היורד לשורש תקינותה, בעניין שלפי טיבו וטבעו מצוי בליבת שיקול הדעת של המשיב, באשר לקיום מטרותיו כגורם הכליאה המרכזי בישראל, והעתירה נדחית.

בית משפט השלום חיפה ענ 327/07 עפו עראידה משהב"ט-אגף השיקום -ק.תגמולים החלטה

הועדה הרפואית מיום 4.11.04 הכירה בי בקשר לגב אך קבעה לי 1% ערערתי לועדה העליונה וזו ביטלה את ההכרה ולכן ערערתי לבית המשפט המחוזי (ע"ש 834/07) שהחזיר את הדיון לוועדה ראשונה וזו הכירה בי שוב וקבעה לי נכות נוספת בתאריך 14.5.07 בשיעור 10% בשל הפגיעה בגב.

לפיכך, הטענה מצד ב"כ המשיב לפיה יש למנות את ההתיישנות, לכל היאוחר, מהיום שבו תמו 3 חודשים מאז ששוגר מכתבו הראשון של ב"כ המערער-איננה נטולת טעם".

אשר לחובת ההנמקה של החלטות מינהליות והחשיבות שהמחוקק מייחס להן, אנו מביאים ציטוט מפסק הדין כדלקמן: "עע"א (חיפה) 550/04-השייח' ראאד סלאח מחאג'נה נ' שירות בתי הסוהר. תק-מח 2005(1), 1436 עמ' 1441.

סבורני כי הדין עם העותר באשר לפגם שנפל בהחלטת המשיב מיום 19.10.04 בשל אי הנמקתה.

לא התעלמנו מכך שהכלל הוא, כי אין בית המשפט נדרש להתערב במעשה המנהל, על מנת לקבוע מה הוא היה מחליט אילו ישב במקום אותה רשות (הגם שבמקרה דנן, יש להניח שגם לו זה היה המבחן, היה בית המשפט מגיע לאותה תוצאה).

הוא המשיך לשרת בשב"ס, עד שנחבל שנית באותו קרסול – חבלה שהחמירה את מצב קרסולו ובעקבות כך הוא נמצא בלתי כשיר לשרות והוא שוחרר ב-.

...

לאור הנ"ל, נראה לנו כי המערער צודק, לכאורה, בטענות המובאות בסיכומיו, לאמור: "הרי המשיב, הוא שדחה את תביעת העור, שהוגשה ב-26.4.99 ולאחר שהוא אולץ להכיר במערער כנכה, הוא מתנער כעת מאחריות וטוען שהוא לא חייב לשלם לו תגמולים, כי המערער "בחר" במל"ל. הרי לו המשיב היה מכיר במערער, עוד עם הגשת התביעה ב-26.4.99, המערער לא היה צריך להתדפק על דלתותיו של המל"ל כעני בפתח.

לא הוצג בפנינו חומר שיצדיק את דחיית הערר על הסף בשלב זה, ויש לשמוע עדויות, ולכן, מבלי לקבוע עמדה סופית לעצם הערעור, אנו דוחים את הבקשה למחיקה על הסף, מבלי שהחלטה זו תכבול את בית הדין בעתיד מלהוציא כל החלטה לאחר שתישמע עדויות.

על כן הבקשה לדחייה על הסף נדחית כאמור לעיל.