עתירה לביטול חיוב בהיטלי פיתוח בגין מסילות ברזל

המשיבה ציינה והביאה דוגמאות לחיוב בהיטלי שצ"פ ששלחה גם לגבי נכסים אחרים ותיקים שלא שילמו בעבר דמי הישתתפות בהיטלי פיתוח, והפנתה בעיניין זה לנספח 41 לתשובה לעתירה.

המשיבה אף התייחסה ספציפית לאותו הסכם פשרה אליו הגיעה עם רכבת ישראל בעת"מ 5262-09-16, וציינה כי דוקא הסכם פשרה זה יש בו כדי להצביע על חיוב נכסים וותיקים בהיטל שצ"פ ,והפשרה בעיניין הרכבת התייחסה לטיעון משפטי שעניינו חיוב שטח קרקע של מסילת ברזל בהיטל שצ"פ, כך שהמדובר בשקול שאינו רלוואנטי לענייננו בכל הנוגע לפשרה שם. בנוסף לכך, טענה המשיבה, כי בהתאם לפסיקה, גם אם נטענת על ידי העותרת טענה שמשמעותה חיוב בררני, הדרך אינה ביטול החיוב המעוגן בחוק, אלא חיוב הנכסים הנוספים שטרם חויבו, דהיינו, אין המדובר בבטול חיוב שנעשה כחוק, אלא בצורך לחייב את אותם אלה שהיו אמורים להיות מחויבים בהתאם לחוק ולא חויבו.

(ב) שולמו בעד נכס בשל פיתוח שטחים צבוריים פתוחים דמי פיתוח, לא יכללו שטח הקרקע ושטח הבניין שניבנה סמוך למועד תשלום דמי הפיתוח במניין השטחים לפי סעיף קטן (א), לצורך חישוב ההיטל לפי חוק עזר זה (.

...

הסבריו של מר פרדס לתחשיב שעמד בבסיס חוק השצ"פ הינם סבירים ולא מצאנו כי קיימת טעות מהותית או חוסר סבירות קיצונית המצדיקה התערבות בית המשפט.

תעריפי חוק העזר נבדקו ואושרו על ידי משרד הפנים בטרם בוצע הפרסום בשנת 2013 ולא שוכנענו כי קיים פגם כה מהותי שבגינו צריך בית המשפט להתערב בתחשיב חוק השצ"פ. לעניין זה, יפים הדברים שנפסקו על ידי כב' השופט סוקול בעת"מ 342/08 נמלי ישראל נ' עיריית חיפה, שם נפסק כי כאשר המדובר בתחשיב שאושר על ידי שר הפנים, בית המשפט אינו ממנה מומחים מטעמו ואינו בוחן את חישוב השטח לגבי כל מבנה, ואף אינו מכניס ראשו בין הערותיהם השונות של המומחים.

אשר על כן, אין מקום לביטול החיוב בהיטל שצ"פ, בגין פגם בתחשיב שעמד בבסיס חוק השצ"פ. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות, ולא מצאנו כי נפל פגם בחיוב העותרת בהיטל שצ"פ, המצדיק את ביטול החיוב, למעט אותה הפחתה של סכום שגוי המוזכרת בסעיף 29 לפסק דין זה. העותרת תשלם למשיבה הוצאות הליך זה בסך 20,000 ₪, לתשלום בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

לאחר ששלחה הערייה לרכבת הודעות חיוב בגין הנחת צנור המים, עבודות התעול וסלילת הרחובות, הגישה הרכבת עתירה מנהלית, במסגרתה טענה כי יש לראות בשטחים בגינם חויבה כ"רחוב" אשר על פי חוקי העזר של הרצליה, אין לחייבו בהיטלי פיתוח.

הרכבת טוענת כי השטחים שחוייבו בהיטלי הפיתוח בשני פסקי הדין מהוים "שטח מסילת ברזל", "שטח שלצד מסילת ברזל" ו"שטח המהוה מתקן לצורך מסילת ברזל או בקשר אליה".

רוצה לומר, שאין סיבה שלא לקבל את ה"כימות" הקבוע בפקודת מסילות הברזל, ולדעתי, מוטב לנהוג כך. התוצאה היא שיש לבטל את החיוב שנקבע בפסק הדין הראשון לגבי השטח האמור, ולאמץ את הגישה שננקטה בפסק הדין השני, לפיה שטח זה מהוה רחוב וזכאי לפטור מהיטלי פיתוח.

...

אם זהו הנימוק לסיווג החניון כרחוב – דינו להידחות.

סוף דבר.

כמו כן, לדעתי יש לקבל את ערעור הרכבת על פסק הדין הראשון (עע"ם 8286/07) באופן חלקי, כך שהרכבת תזכה לפטור מתשלום היטלי הפיתוח בגין הרציפים ומסילת הברזל והשטחים הצמודים לה, כמפורט לעיל.

תאריך הישיבה: כ"ד בסיון התשע"ט (27.6.2019) בשם המבקשת: עו"ד חגי אריה; עו"ד קרין זאבי בשם המשיבה 1: עו"ד דביר ליבוביץ' בשם המשיבה 2: עו"ד ניר רוקח ][]פסק-דין ]השופט ע' פוגלמן: איזה חלק מן הרציף בתחנת רכבת עולה כדי "רחוב" כמשמעותו בסעיף 269 לפקודת העיריות והאם סימון שפת הרציף בפס צהוב, המקביל למסילות הברזל הוא סימן "המציין את גבול המקרקעין השייכים למסילה" כפירושו בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: פקודת מסילות הברזל)? אלו השאלות המתעוררות בהליך זה. הרקע הצריך לעניין הבקשה שלפניי נסבה על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ז' בוסתן) מיום 3.5.2018, שבגדרו נדחו טענות המבקשת נגד חיובה בארנונה ובהיטלי פיתוח בגין החזקה ברציפי תחנות רכבת שבתחום הערים מודיעין מכבים רעות (להלן: תחנת פאתי מודיעין ותחנת מודיעין – מרכז) ורמלה (להלן: תחנת רמלה).

בגדר ערעורים ועתירה מינהלית השיגה המבקשת, בין היתר, על החלטות שלפיהן שטח הרציף שאינו חייב בארנונה בהיותו "רחוב" הוא רק אותו השטח שבין מסילת הברזל לבין סימון שפת הרציף הממוקם כ-60 ס"מ משולי המסילה (להלן: סימון שפת הרציף או הפס הצהוב), ולא מעבר לכך (להלן: שטח המחלוקת).

מאחר שעניין זה מוסכם על הצדדים, אין צורך כי נדרש לו. סיכום אציע איפוא לחבריי לקבל את העירעור, במובן זה שפסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים בעיניין תחנת פאתי מודיעין ותחנת רמלה יבוטל, ויקבעו חיובי ארנונה על סמך הכרעתנו בהליך זה: 15 מטרים מציר המסילה אינם חייבים בארנונה או בהיטלי פיתוח, אף אם מדובר ברציפי הרכבת (למעט מתקנים החייבים בארנונה); סימון שפת הרציף בפס צהוב מכוח תקנות הנגישות אינו עולה כדי "סימן אחר" כמובנו בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל.

...

אשר לתחנת רמלה, נקבע כי טענות המבקשת בכל הנוגע לחיוב ארנונה בגין שטח המחלוקת זהות לטענות שהעלתה בערעור שנדחה בעניין תחנת פאתי מודיעין, ואי לכך דינן להידחות מטעמים דומים.

שנית, אף לגוף העניין, סבורני כי קשה להלום את האפשרות שיש לראות את הרציפים כחלק מ"תחנה" בסעיף 2(3) לפקודת מסילות הברזל.

מעבר לכך, אף אם היה ניתן להניח כי הלשון סובלת את אפשרות זו, הרי שנוכח התכליות שעליהן עמדנו לעיל, סבורני שאין לקבל גישה פרשנית זו. דהיינו, איני סבור כי סעיף 2(3) לפקודה כולל את רציפי הרכבת – בין אם באופן ספציפי תחת "מיגשות"; בין אם באופן כללי תחת "תחנה". כפי שעמדתי על הדברים לעיל, החיוב בארנונה נגזר מהוראת סעיף 2(1) לפקודה, אשר קובע את היקפה של המסילה.

מסקנה זו עולה לדעתי באופן ברור והחלטי מלשון החוק כפשוטה.

רקע לפני עתירת העותרת, חברה ממשלתית המופקדת על הקמת הקו האדום של הרכבת הקלה (להלן: "הרק"ל") במטרופולין תל אביב, להורות על ביטול דרישת המשיבה לתשלום היטל תעול והיטל סלילה לשתי תחנות תת קרקעיות של הרק"ל ברחובות ביאליק ואבא הלל העומדות להיות מוקמות בתחומי העיר רמת גן ובסכום כולל של 10,495,493 ₪.

המשיבה הדגישה, כי השטחים שחושבו לצורך חיוב היטלי הפיתוח בקומת הרציפים אינם כוללים את שטחי המסילה והרציפים הסמוכים למסילה, אלא רק את השטחים שאינם חלק מהרציפים והמסילות עצמן, חדרים נפרדים ובהם משרדים, חדרי שירותים וכיו"ב. לבסוף הדגישה, כי נפח הבניה שחושב ע"י העותרת בעתירתה כימעט זהה לנפח הבניה כפי שהנו מצוי אצל המשיבה.

המונח "דרך" כולל כאמור לעיל גם את המונח "מסילת ברזל" וגם את המונח "מבנה דרך". העותרת טענה כי בהגדרת מסילת ברזל נכללים "תחנות, משרדים, מיגשות, בתי מלאכה" (כפי המופיע בהגדרת המונח מסילת ברזל בסעיף 2 לפקודת מסילות הברזל) ולפיכך, הם מהוים חלק מהדרך ולכן גם חלק מהרחוב ואין לחייב בגינם בהיטל כלשהוא.

מעבר לאמור, בחינת הצעת החוק בכל הקשור עם "תחנה לתחבורה ציבורית" מלמד כי כוונת העידכון נועדה לאפשר הליך מהיר יותר למתן היתר בניה, ללא קשר בהכרח להגדרת המונח דרך במסגרת ה"רחוב", וכלשון דברי הצעת החוק: "להגדרת 'מבנה דרך' – מוצע להוסיף גם תחנה לתחבורה ציבורית כהגדרתה המוצעת (כשהכוונה לתחנה משמעותית יותר מהתחנות הרגילות הפזורות לאורך קו התחבורה הציבורית, הנותנת שירותים מעבר להעלאת והורדה של נוסעים) וכל ביניין אחר הדרוש במישרין לצורך הקמתה של דרך או השמוש בה, כפי שקבע שר הפנים בהתייעצות עם שר התחבורה והבטיחות בדרכים. הרחבת ההגדרה גם למבנים אלה תביא להחלת הליך רשוי מצומצם יותר (הליך הרשאה למבנה דרך) גם על המבנים האמורים" (ההדגשה שלי א.ב. ר' ה"ח 793, כ"ב אב התשע"ג, 29.7.13) מעבר לאמור, בפסה"ד בעיניין בר"מ 4700/18 רכבת ישראל בע"מ נ' עריית מודיעין ומכבים רעות (9.9.19), (להלן: "פרשת מודיעין") שניתן לאחר תיקון 101 לחוק התיכנון והבניה, קובע כב' הש' פוגלמן מהם אותם חלקים בתחנת הרכבת בגינם יינתן פטור מארנונה עירונית וכפועל יוצא גם מהיטלי פיתוח ומציין זאת כך: "בכל הנוגע למסילות הרכבת, ביקש המחוקק להצר את גבולות ההגדרה ואת השטחים הנכללים ב'רחוב'. סעיפים 2(1) ו-2(2) לפקודת מסילות הברזל נוגעים למסילה גופה, ואילו סעיף 2(3) עוסק במתקנים שהם פריפריאליים למסילה ואינם חלק מהמסילה עצמה. סעיף 2(3) מונה מתקנים מסוימים הקשורים להפעלת הרכבת (משרדים, בתי מלאכה וכו'), וכן את ההגדרה הכללית של 'שאר מיתקנים שהוקמו לצורך מסילה או בקשר אליה'. עיון בסעיף 269 לפקודת העיריות, מעלה כי מסילת הברזל כוללת גם 'מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהוים חלק בלתי נפרד ממנה'. כלומר, ההשוואה בין ההגדרות מלמדת כי סעיף 269 מצמצם את הפטור רק למתקנים שהם חלק בלתי נפרד מהמסילה. דברים אלה מתיישבים גם עם סעיף 2(1) לפקודה, התוחם את המקרקעין המשמשים למסילה". (ההדגשה שלי א.ב.).

...

במצב דברים זה אין מנוס כאמור מדחיית הטענה על אתר ובנסיבות טוב היה לולא נטענה.

אמנם ייתכן כי קיימת חריגה מגודל המבנה או שטחי הקרקע במועד עריכת החשבון, אך אין בכך כדי למנוע את עצם החיוב והתשלום הנדרש (ר' לעניין זה הוראות סעיפים 9(ג) לחוקי העזר לפיהם "אין בפגם שנפל בדרישת תשלום כדי לגרוע מחובת בעל נכס בתשלום היטל סלילת כביש" או בנוסח חוק העזר תיעול "בתשלום היטל תיעול" ור' כמו כן ע"א 1842/97 עיריית רמת גן נ' מנחמי, פ"ד נד(5) 15 (2000) פסקה 5 שם קובע כב' הנשיא ברק כי: "בפרשה שבפנינו הפרה העירייה את חובתה לשלוח 'דרישת תשלום'. האם הפרה זו היא מהותית? לדעתי התשובה היא בשלילה. החלטתה של העירייה לא הייתה משתנה אילו שלחה דרישת תשלום כנדרש. לחברה לא נגרם כל נזק. נהפוך הוא: הייתה זו החברה שביקשה מהעירייה לפעול כפי שפעלה. בנסיבות אלה נראה לי כי אין זה ראוי שהסעד על הפרת חובתה של העירייה יהא בביטול החלטתה").

סוף דבר העתירה נדחית.

במועד כלשהוא לאחר ביצוע עבודות הפיתוח על ידי חברת השקעות, הכשירה המשיבה וסללה את החניון, ובהתאם, שלחה לעותרת את הודעת הדרישה בגין הוצאותיה של המשיבה בעבודת הסלילה.

לחילופין, אף אם נפלו פגמים, מדובר בפגמים פרוצדוראליים שאין בכוחם לבטל את עצם חיוב העותרת בתשלום היטל הסלילה.

המונח "דרך" מוגדר בסעיף 1 לחוק התיכנון והבניה כך: "דרך – תואי למעבר רכב, הולכי רגל או בעלי חיים, לרבות מסילת ברזל..." המסקנה: רחוב ← דרך ← תוי מעבר.

...

אני סבורה כי ראוי לשאוף למדיניות אחידה בנוגע להגדרת 'רחוב' בקשר לגביית היטלים ומיסים שונים על ידי הרשויות המקומיות על מנת למנוע מצב בו הרשות המקומית מדברת בשני קולות.

נוכח מסקנה זו מתייתר הצורך לדון ביתר טענות העותרת כנגד חיובה בהיטל הסלילה.

        אשר על כן, אני מקבלת את העתירה ומורה על ביטול החיוב שהוטל על העותרת בגין היטל סלילת רחוב הדגן.