עתירה לביטול חיוב ארנונה על ידי עיריית תל אביב

עניינו של פסק הדין תובענה שהוגשה על ידי עריית תל אביב (להלן: "המשיבה") נגד דוד חננאל (להלן: "המערער"), בעל שליטה בחברה פרטית בשם "לינקולן" (להלן: "החברה").

המשיבה עתרה לחייב את המערער לשאת בחוב הארנונה באופן אישי, מכוח הרמת מסך סטאטוטורית הקבועה בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג – 1992 (להלן: "חוק ההסדרים").

מכאן, שהנכסים לא הועלמו על ידי המערער ואין לחייבו בחובות החברה.

לסיכום, עתר המערער לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולקבל את העירעור במלואו.

...

לטענתו של המערער, רשות המיסים הגיעה לכלל מסקנה כי כל המהלכים נעשו על ידי מר בן שושן.

בכל הנוגע לטענת המערער לפיה, לא הוא שניהל את החברה אלא שותפו – נקבע עובדתית ובצדק בפסק דינו של בית משפט קמא, כי טענה זו דינה להידחות בשל סתירות שנתגלו בגרסה.

המערער בעצמו אמר כי הוא מנהלה של החברה בדיונים, ואין מקום להתערב גם בקביעה עובדתית זו. לסיכום, המערער משליך את האחריות על שותפו ועומד על כך שהוא לא ניהל את החברה בפועל.

סוף דבר: הערעור נדחה, המערער ישלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט בסך 10,000 ₪ הסכום ישולם למשיבה באמצעות בא כוחה.

העתירה המנהלית לפני נסבה על הליכי גבייה המבוצעים על ידי המשיבה 1 – עריית תל אביב-יפו (להלן: "הערייה"), כנגד העותר, בגין חובות ארנונה הנובעים מהחזקת נכסים בתחומי נמל תל אביב, על ידי העותר עד לשנת 2007.

בתגובה למתן הצוו, הוגש על ידי העותר ביום 16.12.03, ערר לבית המשפט לעניינים מקומיים בתל אביב במסגרתו עתר לביטול הצוו.

כך, לא מוזכרת במסגרתה שומה קודמת, מפורט כי השומה מוצאת מש"בחינת חיוב שנערכה בנכס נמצא כי קיימים שטחים שלא מחוייבים בארנונה", נקבע מועד תחילת החיוב (1/1/1999), מוסבר הבסיס לגביה רטרואקטיבית של הארנונה וכן העותר מופנה לאפשרותו להגיש השגה על שומה זו. לכך יש להוסיף כי עיון בתדפיס הפעולות אשר צורף על ידי הערייה כנספח 6 לתשובתה, מלמד כי באשר לפעולה הראשונה בתדפיס זה שהיא "דרישת תשלום", מופיע כי בוצעה בתאריך 20/12/2006 ואולם, תאריך היצירה שלה מופיע כ 30/1/2009.

...

לאור זאת הנני קובעת כי מתקיים בענייננו גם שיהוי אובייקטיבי.

לאור כל האמור, הנני קובעת כי דין העתירה סילוק אף מפאת שיהוי בהגשתה.

סוף דבר; משהעתירה כנגד המשיב 2 נדחתה על הסף ומשנדחו טענותיו של העותר באשר לחוקיות השומה והתיישנותה מזה ומאידך התקבלו טענות העירייה ולפיהן דין העתירה דחייה הן הואיל ולא ננקטו על ידי העותר הליכי השגה כדין והן מפאת השיהוי רב השנים אשר חל בהגשתה – הנני מורה על דחיית העתירה.

הגזבר טען בפניהם כי השינוי המבוקש בהגדרה שבצו מהוה הבהרה חסרת משמעות, על אף שהוא ידע היטב שאין כך הדבר; הגזבר לא יידע את חברי המועצה כי מנוהלת תובענה ייצוגית נגד הערייה בנושא גביית ארנונה בגין המרתפים, כך שלשינוי ההגדרה יש נפקות משפטית משמעותית; הגזבר הסתיר מחברי המועצה את הודאת הערייה במסגרת תביעה ייצוגית אחרת כאמור, לפיה מרתפים מוחרגים מהשטחים לחיוב בצו הארנונה; הגזבר אף הסתיר מחברי המועצה כי שני ניסיונות קודמים לשינוי ההגדרה נדחו על ידי השרים; בנוסף לא גילה הגזבר שבשנת 2019 הוגשה עתירה מנהלית כנגד שינוי דומה בצו הארנונה, בטענה שהשינוי בלתי חוקי.

לפיכך, משעה שהצו לשנת 90/91 כלל חיוב בארנונה למרתפים, אין בכוחו של צו הארנונה לשנת 1992 לבטל חיוב זה. זאת ועוד, אמנם נקבע כי החל משנת 1993 לא ניתן לשנות את שיטת החישוב של גודל הנכס לצורך חיוב בארנונה (ראו גם: עע"מ 867/11 עריית תל אביב - יפו נ' אי.בי.סי ניהול ואחזקה בע"מ (28.12.2014) (להלן: "עניין אי.בי. סי")), אך איסור זה לא בא במקומו של האיסור להפחית את הארנונה בשנת 1992 ובודאי שאין בו כדי להכשיר את האחרון.

...

נוכח מסקנה זו, נראה שכבר בשנת 1986 יכולה הייתה העירייה לחייב בגין שטחים משותפים בבנייני מגורים, מחסנים ומרפסות בארנונה – כל עוד שטחים אלה מקורים" [ההדגשה הוספה – ש.ב.] הנה כי כן - ההבהרה נשוא העתירה דנן אינה משנה מבחינה מהותית את כללי החיוב בארנונה החלים על דירות מגורים.

אף בעניין זה סבורני כי הצדק עם המשיבות.

סוף דבר העתירה נדחית.

לפניי בקשה למתן הוראות שהוגשה על-ידי עריית תל אביב-יפו (להלן: "המבקשת" או "הערייה"), במסגרתה ביקשה כי בית המשפט יקבע על מי מוטלת חובת תשלום הארנונה החל מיום פתיחת ההליכים – על הנאמן או על בעלי הנכס - בגין שני נכסים שהיו בשימוש חברת סטודיו סי בע"מ (בפרוק) (להלן: "החברה") לפני כניסתה להליך חידלות הפרעון.

כתמיכה בטענתם הראשונה, הפנו הנאמנים לעמ"נ (מנהליים ת"א) 49116-07-20 נכסים ייזום ופיתוח (נ.י.פ.) בע"מ נ' מנהל הארנונה בעריית תל אביב-יפו (13.10.2021) (להלן: "עניין נ.י.פ."), פסק דין שניתן בחודש אוקטובר 2021 במסגרת עתירה מנהלית שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, במסגרתו קבע בית המשפט כי החזקה בנכס צריכה להיות חזקה למעשה, וזכותו של שוכר שבפרוק להחזיק בנכס לא הופכת אותו ל"בעל הזיקה הקרובה ביותר".

הדבר בא לידי ביטוי במפורש בהגדרת "בעל" בסעיף 1 לפקודת העיריות: ".. בין שהוא הבעל הרשום של הנכס ובין שאינו הבעל הרשום, וכולל שוכר..". הנאמנים טענו כי לאור שינוי הנוסח ("יפעל הנאמן", במקום "יקבל"), הם אינם מקבלים לידם את נכסי החברה באופן "אוטומאטי", אלא שהם בוחרים על אילו נכסים הם "שמים את היד". הנאמנים ניסו להסביר כי לצורך הדוגמה, המחוקק מאפשר לנאמן לבטל חוזה קיים, ובכך "לפעול". כלומר, טוענים הנאמנים, כי הם אלו שמחליטים האם לקבל לידם את נכסי החברה או לא, ומשבחרו לא לקבל לידם או לפיקוחם את הנכסים, באמצעות ביטול חוזי השכירות, הרי שממילא הילכת באום אינה רלוואנטית.

יובהר, כפי שטענו הנאמנים, כי פינוי המיטלטלין מהנכסים והחזרת המושכר למצב בו קיבלה אותו החברה, בנגוד לארנונה, הוא חיוב של החברה לפי החוזה, ובשל כך נחשב הוא לחוב עבר (בש"א (מחוזי תל אביב-יפו) 5939/08 הכשרת הישוב בישראל בע"מ נ' עו"ד ג'רמי בנימין (06.08.2008), פסקות 10-9; פר"ק (מחוזי מרכז) 48555-05-13 סיגל רוזן רכב עו"ד ורו"ח, מפרקת נ' דור-אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ (16.11.2014), פסקות 13-12).

...

דין הטענה להידחות.

אין בידי לקבל את טענתה זו של עתידים, וזאת הן מהבחינה העובדתית והן מהבחינה המשפטית, כפי שיובהר להלן.

יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דבריו של המשנה לנשיאה דאז א' ריבלין, שכתב כך: "המחלוקת בענייננו עוסקת בחבות בארנונה בגין הנכס בתקופה שלאחר מתן צו הקפאת ההליכים (ועד למועד פינוי הסחורות). צו הקפאת ההליכים ניתן ביום 7.12.2004. עוד קודם למתן הצו, בתאריך 3.11.2004, ניתן פסק הבורר שהורה למוראנו לפנות את הנכס לאלתר. פסק בורר זה הבהיר כי זכויותיה של מוראנו בנכס תמו ואינן עוד. הנה כי כן, הזכויות בנכס נותרו בידי המערערים, בעלי המקרקעין, ובידיהם בלבד.. ודוק: הנאמן לא יכול היה ליהנות מנכס המקרקעין ולהשתמש בו לא משום זכות עיכבון שהופעלה ביחס לסחורות, אלא פשוט מן הטעם שלא היו לו זכויות בנכס המקרקעין. טענת המערערים כי בתקופת העיכבון התנהל בין הצדדים משא-ומתן והמערערים מצדם היו מנועים מלפנות את הסחורה ולעשות שימוש אחר בנכס לפי רצונם, אינה מבוססת משפטית ועומדת בסתירה לקביעותיה של הערכאה המבררת." (שם, בפסקאות 7, 9) לאור כל האמור, ומאחר שלנאמנים לא היו עוד זכויות בנכסים שבבעלות במשיבות בתקופה שלאחר סיום הסכמי השכירות, אני דוחה את טענתן של המשיבות, בעלות הנכסים, לעניין זה. סוף דבר התוצאה היא שיש לראות בנאמנים כ"מחזיקים" החייבים בחוב הארנונה, במעמד של הוצאות הליך כאמור, בהיותם "בעלי הזיקה הקרובה ביותר" לנכסים, החל ממועד מתן צו לפתיחת ההליכים ועד למועד בו ביקשו הנאמנים לבטל את הסכם השכירות, או עד למועד בו הסתיים חוזה השכירות, לפי המוקדם.

לפני שתי עתירות מנהליות אשר הוגשו על ידי העותרת – אסותא מרכזיים רפואיים בע"מ (להלן: "העותרת") כנגד מנהל הארנונה של עריית תל אביב וכן, כנגד עריית תל אביב (להלן: "המנהל" ו"הערייה", בהתאמה או "המשיבים" ביחד): הראשונה (עת"מ 60898-08-22), במסגרתה טענה העותרת כי הערייה הפרה את הסכם הפשרה אשר נחתם בין הצדדים ביום 25/8/21, עת העבירה לעותרת חשבונות ארנונה לשנים 2021 ו- 2022, בהם ביצעה חיוב רטרואקטיבי פסול.

לאור כל טענותיה, התבקש בית המשפט על ידי העותרת, במסגרת העתירה הראשונה: לקבוע כי הודעת הערייה הנושאת את התאריך 23/12/21, שהתקבלה אצל העותרת רק ביום 27/7/22, היא רטרואקטיבית, פסולה ובלתי חוקית ויתרה מכך, אינה מהוה הודעת תיקון שומה שבוצעה בשנת 2021 – ומשכך להורות על ביטולה; עוד התבקש בית המשפט לקבוע כי גם חשבונות הארנונה השוטפים, שהתקבלו אצל העותרת בחודשים ינואר ומאי 2022, מהוים חשבונות רטרואקטיביים עבור כל שנת הכספים 2022 ולמצער לגבי התקופה שקדמה למועד בו הגיעה אל העותרת ההודעה- ולכן להורות על ביטולם; כן, לקבוע כי המועד להגשת השגה ו/או כל הליך משפטי בגין השומות, הוא המועד בו התגלו בפועל לעותרת בסוף שנת 2022; ולבסוף – ככל שחיוב רטרואקטיבי או חלקו לא יבוטל - לקבוע כי אין להוסיף עליו ריבית והפרשי הצמדה.

...

במחלוקת זו בין הצדדים נחה דעתי כי יש לקבל את טענות העותרת.

אשר לכך, נקבע בעת"מ (מנהלי תל אביב-יפו) 1791/08 מקס מאייר נ' עירית נס ציונה (21.9.2008), בפסקה 2: "הלכה היא מלפני בית המשפט העליון, כי לצידן של פעולות הרשות עומדת חזקת התקינות (החוקיות) המנהלית. רוצה לומר, נקודת המוצא הינה, כי הרשות המנהלית פעלה באופן חוקי ותקין, והנטל לסתור חזקה זו מוטל על כתפי המבקש לעשות כן. כבר נקבע, כי לשם הרמת נטל ראייתי זה לא די בקיומה של תחושה בעלמא, המבוססת על השערות והנחות בלבד, אלא יש להניח תשתית עובדתית לטענה... בענייננו העותר לא עמד בנטל המוטל עליו, ולא סתר העובדה לפיה המשיבה פעלה כדין ושלחה לאורך כל השנים את חיובי הארנונה והתראות תשלום באופן שוטף וכדין, הן לכתובות הנכסים בנשוא ענייננו. ועוד, בית המשפט העליון עמד על כך שעוצמתה של החזקה משתנה על-פי הנסיבות. בדרך-כלל, ככל שעבר זמן רב יותר מהפעולה המנהלית, גובר כוחה של חזקת התקינות." במקרה דנן המונח להכרעתי, אינני נדרשת לקבוע מסמרות בשאלה האם – על מנת לחסות תחת חזקת תקינות המנהל, נדרשה העירייה להראות כי המציאה את הודעת התשלום באופן המפורט בסעיף 344 או שדי בכך שהמציאה את ההודעה בדואר רגיל - זאת מפאת שניים עיקריים – ראשית, הואיל והעירייה לא הציגה כל אינדיקציה המלמדת על כך שהודעת התשלום אמנם נשלחה (באופן כלשהו) לעותרת ושנית, הואיל ונחה דעתי כי ממילא, הרימה העותרת את הנטל להוכיח כי ההודעה לא הגיעה לידיה במועד הפקתה או בסמוך לכך, אלא אמנם – כפי שנטען על ידה – רק בחודש יולי 2022.

סוף דבר; העתירות מתקבלות באופן חלקי כמפורט בסעיף 18 לעיל ובנסיבות כל צד יישא בהוצאותיו.