עתירה לביטול הפקעת תחנת מוניות שנעשתה שלא כדין

המשיב שילם את חלקו בשכר הבורר, אולם המבקש לא עשה כן. בחודש מרץ 2019 הגיש המבקש תביעה למתן פסק דין הצהרתי לבית המשפט המחוזי בה עתר להכריז על ביטול רישום מניותיו בחברה על שם המשיב והמשיב עתר לעיכוב ההליך עקב תניית הבוררות.

המבקש שב וטוען כי העובדה שהבורר אינו רואה חשבון משמעה כי מינויו נעשה שלא כדין ועל כן היה מקום להורות על העברת הבורר מתפקידו.

אמות מידה אלה רלוואנטיות גם לבקשה להעברת בורר מתפקידו מכוח סעיף 11 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (ראו: רע"א 7888/19 אלישיב – יעוץ ופיתוח תחנות כחב ע"מ נ' פ.ק. גנרטורים וציוד בע"מ, פסקה 10 (26.12.2019); רע"א 2207/19 שגיא בנתאי עו"ד נ' אושר שוקר עו"ד, פסקה 13 (2.5.2019)).

...

המבקש יכול היה לברר את הכשרתו של הבורר, אם הכשרתו כרואה חשבון אכן הייתה כה חשובה עבורו, אך הוא לא עשה כן. בנסיבות העניין מצא בית המשפט כי המבקש נחשב כמי שוויתר על דרישתו למינוי בורר שהוא גם רואה חשבון בשלב מינויו של הבורר, ובוודאי לאחר שמשך את בקשתו הקודמת להעביר את הבורר מתפקידו.

דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב.

הבקשה נדחית.

בסעיף 4.7 של הסכם ההרשאה נכתב: "המפעיל מתחייב כי פעילותו תתבצע בשטח הרחיצה בלבד וכי לא ייעשה כל שימוש מכל סוג שהוא באיזה שטח נוסף במיתחם, לרבות איחסון וכיוצ"ב, למעט שימוש בדרכי שימוש מתאימים". בכתב התביעה שהגישה המשיבה כנגד המערער ביום 14.9.16 נטען, כי בנגוד להתחייבותו עושה המערער שימוש שלא כדין בשטח נוסף שמעבר לשטח הרחיצה, ובין היתר, הקים המערער פנצ'ריה מחוץ לשטח הרחיצה תוך הישתלטות על שטח בנוי השייך למשיבה, ודרישת המשיבה לפינוי הפנצ'ריה לאלתר, לא נענתה.

באשר לטענת המשיבה לפיה השתלט המערער על שטחים במיתחם, היתייחס בית משפט קמא לפינת הישיבה שהקים המערער בצד הדרום-מערבי של התחנה והפנה לאמור בהחלטתו מיום 24.7.19, שניתנה לאחר ביקורו במקום מיום 23.7.19, שם נכתב, שלא נראה כי פינה זו עשויה להפריע כלל לניהול תחנת הדלק, ומדובר במקום הנועד להמתנה בלבד, ואולם, המשיבה הוכיחה, שהמערער השתלט שלא כדין על חלל סגור נוסף שלא הושכר לו או לקודמיו מעולם והוא מפעיל בו עסק של פנצ'ריה, והפרה זו באה בנוסף לאי התשלום הסדיר של החיובים המגיעים מן המערער למשיבה (פסקה 11.5 של פסק הדין).

לפיכך, עותר המערער לביטול פסק הדין של בית משפט קמא.

...

הערובה בסכום של 50,000 ₪ שהפקיד המערער בבית משפט זה לצורך עיכוב הביצוע, תישאר מופקדת בקופת בית-המשפט, וזאת עד אשר יסלק המערער את ידו ממתחם תחנת הדלק, כפי שהורה בית משפט קמא בפסק-דינו, וכפי שקובעים אנו בפסק דיננו.

אנו מחייבים את המערער לשלם למשיבה שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪ (כולל מע"מ).

אנו מורים למזכירות בית-המשפט להעביר לידי ב"כ המשיבה, עבור המשיבה, את הסכום הנ"ל של 10,000 ₪ מתוך הערובה של 20,000 ₪ שהפקיד המערער בבית משפט זה להבטחת הוצאות המשיבה.

צו הסילוק שבבסיס ההליך ייקרא להלן – "הצוו" או "צו הסילוק" תחילתו של ההליך בבקשה למתן צו זמני שהוגשה ביום 20.10.22, בד בבד עם כתב תביעה לפיו עתר המבקש למתן צו קבוע לביטול צו הסילוק האמור.

במסגרת סיכומיו, הוסיף המבקש טענה נוספת שלא עלתה בבקשתו ולא בתצהירו, לפיה המשיבה חייבת לו כספים לנוכח הפקעת זכויותיו במקרקעין שבמושב עמקה שהופקעו – כך לטענתו – שלא כדין.

המשיבה טענה כי היא גילתה, באמצעות סייר מטעמה, כי החלו עבודות בנייה במקרקעין ביום 1.9.22 וכי התראה שהודבקה בשטח לא הרתיעה את המבקש שהמשיך בעבודות הבנייה (שנעשו ללא היתר) וכי ביקור נוסף בנעשה במקרקעין ביום 5.9.2022 גילה כי המבקש ממשיך בבצוע העבודות.

מצב זה פותח פתח לפלישות, ולעתים פלישות המוניות.

...

כבר נקבע בפסיקה במקרים דומים כי  משסיכויי התביעה קלושים, אין מקום להאריך את קיומה של הבנייה במקרקעין ובכך להאריך את החזקתו של המבקש בה. סוף דבר – המועד לביצוע הצו התוצאה מכל האמור לעיל: הבקשה נדחית.

לנוכח המסקנה אליה הגעתי, הצו שניתן ביום 2.11.22 מבוטל בזאת.

עפ"י סעיף 5 (א) לחוק, אם עוכב ביצוע הצו על ידי בית המשפט, 60 הימים הקבועים ברישא של הסעיף יימנו ממועד ביטולו של צו העיכוב, דהיינו 60 ימים מיום מתן החלטתי זו. בכך דנתי בטענת המבקש, כפי שעלתה בפתיח סיכומיו ודחיתי אותה.

אליבא התובעים, פעולות המדינה נעשו תוך הפקעת קניינם של התובעים ותוך פגיעה בזכותם להמשיך בעיסוקם בחווה אשר בה השקיעו משאבים וכספים רבים.

התיקון לתקנות היתקבל שלא כדין, בנגוד לעמדת רשות הטבע והגנים, פגע בזכויות יסוד של התובעים והביא לסגירת החווה.

מתכונת פעילות זו מצאה את ביטוייה בבג"צ 8770/03 העמותה למען מדע מוסרי נ' השרה לאיכות הסביבה (נבו 05.01.2005), שם נדחו עתירות אירגוני ההגנה על בעל החיים ונקבע כהאי לישנא: "על פי התשתית העובדתית שהציגו המשיבים, עליה לא חלקו העותרות, יבוא הקופים נעשה באישור הרשות המאוריצית האחראית על יישום אמנת ה- CITES. כן הובטח כי אין ביבוא הקופים משום סכנת דילול או הכחדה של זן המקוק ארוך הזנב במאוריציוס. עוד עולה מהיתרי הייבוא והייצוא, כי הקופים המיובאים מיועדים למטרות רבייה בלבד, תוך איסור המסחר בהם (ראו היתרים מס' 2003/4874, 2003/4877; וכן ראו מסומן ד' בבקשת החווה בבג"ץ 9637/03 מיום 30.11.03). הייבוא עומד אף ביתר התנאים המחייבים הקבועים באמנה. אכן, היתרי הייבוא ניתנו לאחר שמיעתן ובחינתן של טענותיהן של העותרות, בין היתר, בדבר היותה של החווה משום תחנת מעבר של קופים ממאוריציוס לאנגליה ובעניין תנאי ההעברה וההחזקה של הקופים. הטענות נבחנו בכובד ראש. פעילות החווה מצויה בפקוח קבוע של המשיב 2 בבג"ץ 8770/03 ו-9637/03 [מנהל הרט"ג – א.ש.]. לא הוצגה בפנינו כל תשתית ראייתית לטענה כי שיקולים זרים הינחו את המשיבה 3 בבג"ץ 9637/03 בהוצאת ההחמרה החדשה. על רקע זה, הנני סבור כי עם הוצאתה של הודעה מחמירה מס' 2004/025, אין עילה להתערבותנו במימוש היתרי הייבוא והייצוא שניתנו למשיבה, ושנבחנו גם לאור ההחמרה החדשה." בזמנים הרלבאנטיים לתביעה כיהן מר גלעד ארדן בתפקיד השר להגנת הסביבה (להלן – השר ארדן).

ביום 26.07.2012 השיב בא כוח החווה למכתב הרט"ג וטען כי "מרשתנו לא ביטלה את בקשתה ולא חזרה בה ממנה. כשבוע לאחר הגשת כתב התביעה של מרשתנו, החלטתם "להיתלות" בהגשתה של התביעה כנימוק חסר כל שחר ל"הפסיק" כביכול, באופן חד צדדי, בדיקות שלא עשיתם.

...

מטעמים אלה, אני קובע כי התובעים אינם זכאים לפיצוי בגין ראש נזק זה. בתצהיריהם עתרו מר בושמיץ ומר הולצמן לפסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני.

לא מצאתי ממש ביתר טענות התובעים והן נדחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

כתב האישום הנאשמים הורשעו לאחר שמיעת ראיות בעבירות כדלקמן: נאשמים 1, 3, 4, 5, 6 ו-7 – הורשעו בעבירות של איסור ליכלוך ברשות הרבים והשלכת פסולת ביניין ברשות הרבים, לפי סעיפים 2, 4 ו-13(ג)(1א)(א) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984 (להלן: "חוק שמירת הניקיון"), ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"), ואיסור פינוי פסולת שלא כדין, עבירה לפי סעיף 7(ד) ו-13(ב)(4א) לחוק שמירת הניקיון ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין.

ב"כ המאשימה היתנגד לביטול הרשעת הנאשמים, כעתירת ההגנה, והפנה לפסיקה התומכת בטיעוניו.

למקרים בהם הוטלו עונשי מאסר בעבירות סביבתיות, ראו למשל: ע"פ (מחוזי תל-אביב) 23084-02-14 דור וצורי בע"מ ואלפונסו חסון נ' המשרד להגנת הסביבה (29.12.14); ת"פ (נתניה) 40003-12-11 המשרד להגנת הסביבה ת"א נ' תחנת מעבר לפסולת מצוקה בע"מ ואח' (31.3.2015).

הילכת כתב תוחל איפוא בגמישות רבה יותר בעבירות אסדרתיות של אחריות קפידה" (פסקה 13) ובהמשך: "אכיפת הוראות הדין היא כלי מרכזי בהגנה על הסביבה ואין להקהות את חודו. עם היתגברות המודעות הציבורית לחיוניות ההגנה על הסביבה, קבע המחוקק הוראות חוק רבות בתחום איכות הסביבה, לרבות במישור הדין הפלילי ... כבר לפני שני עשורים עמד בית משפט זה על החשיבות שבשמירה על הסביבה והצורך בהחמרת הענישה כלפי הפוגעים ... המנעות מהרשעה מגבילה, כאמור, את משרעת הסנקציות העומדת לרשות בית המשפט, ועלולה גם לשדר מסר מקל כלפי הציבור, שאינו עולה בקנה אחד עם המגמה להחמרת הענישה בגין עבירות אלה". (פסקה 35) "להשקפתי, כל עוד מדובר בהליך פלילי, מוסיף לחול הכלל הנטוע בפסיקתנו שלפיו הליך שבו הוכחה אשמתו של נאשם מסתיים בהרשעתו בדין. ההכרעה אם ראוי להעביר עבירות אלה (כולן או מקצתן) למתווה אכיפה חלופי נתונה למחוקק ולמחוקק המשנה. כל עוד הדבר לא נעשה, קביעת כלל הפוך בדבר המנעות מהרשעה (אלא בנסיבות מחמירות) תגביל את אפשרויות הענישה העומדות לרשותו של בית המשפט, תכביד על רשויות אכיפת החוק ותפגע בתכלית ההרתעתית החשובה שעליה עמד בית משפט זה ביחס לעבירות אסדרתיות בכלל, ועבירות איכות הסביבה בפרט". (פסקה 38) יישום המבחנים האמורים במקרה דנן, מעלה כי לא ניתן להורות על ביטול הרשעת הנאשמים או מי מהם בדין.

...

בנסיבות אלו, לא מצאתי כי מתקיים החריג לכלל המצדיק את העדפת השיקול האינדיבידואלי על פני האינטרס הציבורי, לא שוכנעתי כי קיים פער בלתי נסבל בין עוצמת הפגיעה של ההרשעה הפלילית בנאשמים לבין תועלתה של ההרשעה לאינטרס הציבורי החברתי הכללי.

ועם זאת, אין בידי לקבל את עמדת ההגנה כי משך הזמן שהתנהל תיק זה מצדיק הקלה בעונש.

עונשם של הנאשמים לאור כל האמור לעיל, אני גוזרת על כל אחד מהנאשמים את העונשים הבאים: נאשמת 1: קנס בסך 300,000 ₪ .