לדידן, לטענה זו נפקות, שכן במצב של העברה מרצון, לא ניתן לבטל את ההעברה בשל אי מימוש המטרה הציבורית.
בעיניין חונוביץ נקבע לעניין זה (ראו פס' 8 לפסק דינו של כב' השופט אשר גרוניס):
"כאשר מדובר בהעברה רצונית של קרקע לרשות הציבורית ולא עקב כפייה, אין זה משנה עוד האם הייעוד הצבורי מומש או נזנח. הבעלים אינו יכול להשיג ביטול של ההעברה, אך משום שהמטרה הציבורית לא מומשה".
לשון הוראות תכנית הר/1139 מלמדת כי מדובר בהפקעה, שכן הן מפנות לרישום החלקות לצרכי ציבור לפי פרק ח' לחוק התיכנון והבניה בו דנתי לעיל.
האם 43 שנים מהוות פרק זמן המלמד על זניחת מטרת ההפקעה? ננסה להעזר בדברים שכתב כב' השופט יורם דנציגר בעיניין הלביץ:
"השאלה האם 19 השנים שחלפו עד למועד הגשת העתירה, שבהן לא עושה הרשות דבר עם הקרקע שהופקעה, הנן פרק זמן המלמד על זניחת המטרה אין לה תשובה חד משמעית, והיא תלויה בנסיבות העניין. ניתן להצביע על מקרים שבהם נקבע שאף כאשר חלפו 30 שנים ויותר בהן לא מומשה מטרת ההפקעה אין מקום להורות על ביטולה (...); ומאידך, בפרשת אמיתי לדוגמא, נפסק כי גם תקופה בת 16 שנים של חוסר מעש מצדה של הרשות אינה יכולה להחשב כתקופה סבירה (...). כאמור, השאלה היא מה ארע במהלך אותן שנים."
אעיר כבר כעת, כי מסקירת הפסיקה עולה כי משך הזמן שחלף בעניינינו הנו חריג ביותר.
...
אני סבורה כי התעקשות על מימוש מטרת ההפקעה בנוגע לכל שטח החלקה המיועדת להפקעה כיום, חוטאת לחובה זו, ועל המשיבות לשקול גם את אינטרס דיירי מוהליבר 6 בחיזוק בניינם ולא רק את אינטרס "השכונה כולה".
5.6.
סוף דבר
על אף קביעותיי לפיהן יש לדחות את העתירה בנוגע לקומה השלישית בבניין, וכי אין לבטל את ההפקעה על חלקה 99, מצאתי לנכון להדגיש בפני המשיבות, שוב, את חשיבות המשך הטיפול והליווי של העותרת ושאר בעלי הזכויות במקרקעין עד למציאת פתרון הולם.
אני סבורה כי הפתרונות שאציע ואמליץ על יישומם בשורות הבאות, יכלו היו להינתן על ידי המשיבות בנקל, ללא צורך בהתדיינות ובהימשכות ההליכים.
