עתירה לביטול הפקעת מקרקעין מכוח חוק התכנון והבניה

לפני עתירה מנהלית מכוח סעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס – 2000, כנגד מחדלה הנטען של הועדה המקומית לתיכנון ולבניה תל אביב – יפו (להלן: "הועדה המקומית") מלהכיר בבטלות סעיף הפקעה שנקבע בתכנית ביניין עיר –בתכנית תא/1357 "דרך גישה למגרשים הפונים לדרך חיפה" (להלן ובהתאמה: "סעיף ההפקעה" ו"תכנית 1357"). ואשר נועד לשרת את "הצורך הצבורי" שנקבע בתכנית תא/856 "אדמות מזרח ת"א" (להלן: "תכנית 856") העובדות והרקע התיכנוני בקצירת האומר; המקרקעין עליהם נסב הדיון הם מקרקעין בכתובת דרך נמיר מרדכי 107 בתל אביב (להלן: "המקרקעין").

אשר לקביעות הפסיקה כפי שתפורטנה, ראוי להבהיר כי בשל אופיו דו השלבי של ההסדר לפי חוק התיכנון והבנייה, במסגרתו ראשית משונה יעוד הקרקע בתכנית ליעוד צבורי ורק בשלב השני מופקעת הקרקע, נדרשה הפסיקה, מלבד התייחסותה לחלוף הזמן מקום בו ההפקעה על שני שלביה הושלמה, להשלכות הנובעות מקביעה ולפיה ההפקעה בטלה (קרי מהשלכה ולפיה השלב השני בטל) על שינוי הייעוד בקרקע (קרי ההשלכה על השלב הראשון).

...

בנסיבות אלה, ככל שעודנו ישנו צורך ציבורי במקרקעין עומדת בפני הרשות האפשרות להפקיעם מחדש, מטבע הדברים, כאשר עסקינן בהפקעה מחדש, לאחר שבית המשפט מצא כי הרשות זנחה את מטרת ההפקעה המקורית, הנטל המוטל על הרשות להצדיק את ההפקעה יהיה כבד יותר.

העותרת אינה יכולה לעקוף ההליכים התכנוניים בפנייה ישירה לבית המשפט – זאת הן הואיל ועתירתה זו מנוגדת לסדר ההליכים כפי שנקבע בדין ונתמך בהלכות בית המשפט העליון, הן הואיל והסעד הנדרש – שינוי הייעוד (שבהתאם לו נקבעת הסמכות) – מצוי בסמכותן של רשויות התכנון ולא בסמכותו של בית משפט זה והן הואיל וממילא סמכותו של בית משפט זה היא שיורית ועתירה לבית משפט זה – בדומה לבג"ץ - יש לנקוט רק כצעד אחרון ומשלא קיימות אלטרנטיבות אחרות בדין (בעניין זה האחרון ראו - בג"ץ 549/83 הופר נ' שר המשפטים, פ"ד לז(4) 24; בג"ץ 3383/02 ינוקשוילי נ' משרד הפנים (28.7.02); בג"ץ 8611/10 שאקר נ' משרד הפנים (21.3.11); בג"ץ 761/13 כהן נ' משרד הבטחון (20.2.13) ובאשר לעתירות מנהליות התוקפות החלטה בענייני תכנון ובניה - ראו - עע"מ 317/10 שפר נ' סקאל יניב (23.8.12), פסקה 8; בג"ץ 5006/13 גנימאת נ' ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש(15.7.13).יפות בהקשר זה האחרון ולענייננו, קביעות בית המשפט העליון בבג"ץ 3581/07 איריס קלו ועוד 131 עותרים נוספים נ' הועדה הארצית לתשתיות לאומיות (18.04.2010) המגלמות חלק מהנמקות לכלל הנסב על הצורך במיצוי הליכים קודם לפנייה לבית המשפט: "אכן, פנייה מוקדמת לרשויות התכנון שבידיהן המומחיות, הכלים המיטביים והראייה הכוללת, עשויה לייתר את הפנייה לבית המשפט, והיא תורמת במיקוד והבהרת נקודות המחלוקת וביצירת שיח פורה ואפקטיבי בין האזרח לבין הרשות (ראו בג"צ 5588/09 פלוני נ' המשרד לביטחון פנים ([פורסם בנבו], 1.10.09); בג"צ 7190/05 לובל נ' ממשלת ישראל, [פורסם בנבו] סעיף 8 לפסק דינה של השופטת מ' נאור (לא פורסם, 18.1.06)). בית המשפט אינו משמש תחליף לגורמים המקצועיים אלה, אינו בא בנעליהם ואינו מקבל את ההחלטות במקומם." (לקביעה דומה לקביעתי ולפיה במקרה דומה שומה על העותרת לפנות בהליכי תכנון ולא בעתירה מנהלית – ראו גם עת"מ (מינהליים י-ם) 3793-09-13 חנה קריספין נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים (15.09.2013)) משנקבע על ידי כי ההליך כפי שננקט על ידי העותרת אינו ההליך המתאים ויתרה מכך, כי דין העתירה להידחות הואיל והעותרת טרם מיצתה את הליכי התכנון כדין, ממילא אינני נדרשת לטענותיה האחרות של העותרת.

סוף דבר ; לאור האמור והמפורט – העתירה נדחית.

העותרים הפנו בעיניין זה לפסיקת בית המשפט העליון שלפיה שהוי בלתי סביר במימוש מטרת ההפקעה מעיד על זניחתה, באופן שיש בו כדי להביא לביטול ההפקעה ו/או זכות ההפקעה ועל החזרת הקרקע לבעליה, ואף על ביטול הייעוד המופקע והחזרתו לייעוד המקורי (בג"ץ 174/88 אמיתי נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה (10.11.88);בג"ץ 5091/91 נוסייבה נ' שר האוצר (9.8.94); בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מנהל מקרקעי ישראל (13.2.01) ועוד].

ההפקעה מכוח חוק התיכנון והבניה הוא הליך נילווה ומשלים להליך התיכנוני שבו יועדו המקרקעין לצורכי ציבור, וכל עוד לא נעשו הליכי הפקעה הרי שאנו עדיין מצויים בזירה התכנונית.

...

במקרה אחר, עע"ם 5158/14 חברת העובדים השיתופית הכללית בארץ ישראל נגד עיריית חולון, (29.10.17), שם נדונה הפקעה של מקרקעין לצורך בניית מבני חינוך, בית המשפט אומנם ביקר בחריפות את התנהלותה של הרשות, ועם זאת קבע כי בשל הצורך הממשי בהקמת מבני חינוך ובשל ההשלכה הכלכלית המשמעותית של ביטול ההפקעה על הרשות באותן נסיבות, אין מקום להיעתר לבקשה לביטול.

4.8 לאור כל האמור לעיל, במכלול השיקולים והאיזונים, אני מוצאת לנכון לקבוע כך: בעיתוי הנוכחי מוקדם לקבוע כי נזנחה המטרה הציבורית על פי התוכנית, עד כדי לומר שיש הצדקה לבטל את זכות ההפקעה (ואת היעוד לדרך).

בצד אמירתי זאת, יש לתת את הדעת לנסיבות נוספות רלוונטיות שבעטיין אני סבורה שאין מקום להתחיל בהליכי ההפקעה בשטחם של העותרים עד אשר הזירה התכנונית תיפתר.

המשיבה 3, שלא היתה צד להליך בבית המשפט לעניינים מינהליים, טוענת כי בנגוד לנטען בעתירה, ההפקעה שאת ביטולה מבקש העותר, בוצעה בהתאם לתוכנית מתאר מקומית מאושרת, מכוח חוק התיכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התיכנון והבניה) ולא לפי פקודת הקרקעות.

...

משכך, מצויה העתירה בסמכותו של בית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים ודינה להידחות על הסף בשל קיומו של סעד חלופי.

שתי המשיבות הנוספות לעתירה לא התייחסו בתגובותיהן להיבט זה. בנסיבות המתוארות לעיל, דין העתירה להידחות על הסף.

אמנם, מלכתחילה הביא העותר את עניינו בפני בית המשפט לעניינים מנהליים בהגישו עתירה מנהלית, אולם גם בעתירתו המנהלית ציין בפתח הדברים, כפי שציין גם בעתירה שלפנינו, כי הקרקע הופקעה על פי פקודת הקרקעות, ומשנדרש על ידי בית המשפט המחוזי להשיב מדוע לא יעתור לבית משפט זה, נמנע מליתן תשובה מנומקת, והסתפק במתן הסכמתו להעברת הדיון בעתירה לבית משפט זה. אשר על כן, העתירה נדחית.

העותרת בזק הגישה עתירה כנגד המשיבות על מנת שבית המשפט יורה על בטלות או לחלופין על ביטול ההפקעה במקרקעין הידועים כגוש 10223 חלקה 10 , 11 (להלן "המקרקעין") אך רק ככל הנוגע לשטח המוחזק על ידי העותרת, חדר בשטח של כ-40 מ"ר שבו מופעל מתקן תיקשורת.

ביום 5.4.17 היתקיים דיון בועדה המחוזית בבקשה שהגישה המועצה המקומית בנימינה להפקעת המקרקעין, והוחלט על הפקעת המקרקעין מכוח ס' 189 לחוק התיכנון והבניה תשכ"ה 1965.

...

לפיכך, העתירה של בזק – נדחית.

בתמצית, עסקינן במקרקעין אשר הופקעו לצורכי ציבור, על-פי הודעה אשר פורסמה ברשומות ביום 8.1.1968, מכוח סעיפים 5 ו- 7 לחוק וסעיפים 189 ו- 190 לחוק התיכנון והבנייה, התשכ"ה-1965, ובהתאם לתכנית מאושרת.

בנוסף, נטען לשימוש לרעה בהליכי משפט מטעמים של השתק שפוטי ועל יסוד העלאת טענות סותרות בהליכים משפטיים שונים- שכן סאלחיה עתרו בהליך משפטי קודם (ת"א 7603/07) לבעלות בזכויות במקרקעין מכוח רכישתם וכעת טוענים לבעלות מכוח עיבוד וחזקה במקרקעין משנת 1948.

שהרי בהנתן פלישתם למקרקעין בשנת 1997, לא יעמוד להם כוח תביעה לביטול הקניית המקרקעין לרשות הפיתוח מכוח נפקדותו של המופתי משנת 1979, בהנתן כי לא הועלו טענות כלפי עצם הכרזתו כנפקד, וממילא כל בעלות בזכויות במקרקעין שנוצרה לאחר מועד הכרזת הנפקדות, בטלה לפי דין.

...

במצרף הדברים, ועל יסוד כל הנימוקים לעיל, שוכנעתי כי פסק הדין הראשון לסילוק יד הקים מעשה בית דין בשאלת מועד תחילת חזקתם של סאלחיה במקרקעין, המחייב את כל בני המשפחה, התובעים בהליך דנא, מכוח קרבה משפטית לנתבע 4, אשר היה צד להליך משוא פסק-הדין, ולטובת המדינה.

אשר על כן, מהטעמים שהובאו לעיל, נחה דעתי כי אין מקום לנהל הליך סרק, תוך בזבוז משאבי שיפוט יקרים והעמסת עלויות על הצדדים ללא שתהיה צפויה תועלת מניהול ההליך המשפטי.

סוף דבר, הריני מורה על סילוק התביעה על הסף, הן בשל מחיקת התובענה, מחמת הליך סרק והן בשל דחייתה, מחמת מעשה בית דין.