עתירה לביטול הליכי גבייה מינהליים בגין חוב ארנונה של חברה

אל מול טענות העותרות, טענה עירית תל אביב שורה של טענות שבחלקן ביקשו לדחות את העתירה על הסף ובחלקן טענו לגופו של ענין, ואלה הן הטענות: העידר יריבות משפטית בין העותרות לעירייה; חוסר ניקיון כפיים של העותרות משקידמו חיסול החברה; הליך תלוי ועומד בין הצדדים (המתנהל בפני כב' השופטת אגמון במסגרת עת"מ 60955-01-15, ביחס לשורה של נכסים, כאשר לטענת העיריה הנכס הנידון נכלל ברשימת הנכסים); קיומו של חוב על הנכס; יחוס חובות אחרים לנכס מושא הדיון.

חרף זאת, החלה עירית תל אביב בהליכי גביה מינהליים בגין החובות הנטענים על אותם הנכסים, מושא הסדר הפשרה לעיל, תוך שהיא פועלת כנגד כל הבעלים הרשומים של הנכסים, דהיינו, כנגד העותרות ואחיהן, כיורשי האב המנוח וכן גם כנגד האחיות.

בעקבות זאת הגישו העותרות ואחיהן תביעה לבית המשפט, על דרך של המרצת פתיחה (ה.פ 509/06), שבגדרה עתרו לאכיפת הסכם הפשרה ולביטול כל הליכים המינהליים בהם נקטה עירית תל אביב כנגד העותרות ואחיהן, לשם גביית החובות מושא הנכסים כמפורט בהסדר הפשרה.

במסגרת העתירה החדשה (עת"מ 60955-01-15) עלתה השאלה האם רשות מקומיות רשאית לנקוט בהליכי גביה מינהליים, לגביית חובות ארנונה ומים, וזאת לאחר שהליכים משפטיים שבהן נקטה בגין אותם חובות נמחקו.

...

לאור כל האמור לעיל, גם בהינתן קיומו של חוב של העותרות בגין נכסים אחרים, לא ניתן לזקוף חובות אלו על הנכס הנדון, לצורך הוצאת אישור לפי סעיף 324 לפקודת העיריות.

סוף דבר משנמצא כי המשיבות לא הוכיחו קיומו של חוב בגין הנכס מושא הדיון אלא טענו טענות בעלמא ללא כל ביסוס עובדתי בנדון, ומשהגעתי למסקנה, כי גם בהינתן קיומו של חוב הרי שניסיון הגבייה הפסיבי בו ביקשה עירית תל אביב לנקוט בעצם סירוב ליתן לעותרות אישור כמבוקש, נגוע בשיהוי ניכר ומשדחיתי הטענה בדבר אפשרות יחוס חוב בגין נכס אחר אל הנכס הנדון, לא נותר לי אלא לקבל העתירה ולחייב עירית תל אביב בהנפקת האישור המבוקש.

לאור כל האמור לעיל, העתירה מתקבלת.

עניינה של עתירה זו היא בטענת העותר לפיה משיבה 1 (להלן: הערייה), אינה רשאית לנקוט כנגדו בהליכי גבייה מינהליים בגין חובות ארנונה שהושתו על החברה.

מכל מקום, אין להעביר לכתפי הנישום את הנטל האמור שעה שהליכי הגבייה כנגד בעל השליטה ננקטים שנים רבות לאחר הפסקת פעילותה של החברה, וכאשר מדרך הטבע קיים קושי להוכיח עובדות אלה, וזאת בנוסף לקושי להוכיח כי אותם נכסים שהיו בחברה, אם וככל שהיו, הועברו אליו בלא תמורה, על מנת לסתור את החזקה העומדת לעירייה.

[ההדגשות הוספו] לאור מסקנתי האמורה איני נידרש לטענות נוספות שהעלו הצדדים בעתירה זו, ובכלל זאת לטענת העותר כי הערייה נימנעה מלגבות את החוב במשך שנים רבות, כך שהחוב התיישן, כי הערייה זנחה את דרישת החוב עם הסכמתה לביטול העיקול הקודם שהוטל על חשבון העותר, כי לא החזיק בנכס לפחות מאז שנת 2012, כי המבנה על הנכס ממילא נהרס וכן כי יש לראות בהשגה שהגיש כמי שנתקבלה שכן הערייה לא השיבה לה. אשר לטענות הערייה לשהוי בהגשת העתירה, סבורני כי באותה מידה ניתן לזקוף לחובת הערייה שהוי מצידה בהפעלת הליכי גבייה כנגד העותר.

...

[ההדגשות הוספו] לאור מסקנתי האמורה איני נדרש לטענות נוספות שהעלו הצדדים בעתירה זו, ובכלל זאת לטענת העותר כי העירייה נמנעה מלגבות את החוב במשך שנים רבות, כך שהחוב התיישן, כי העירייה זנחה את דרישת החוב עם הסכמתה לביטול העיקול הקודם שהוטל על חשבון העותר, כי לא החזיק בנכס לפחות מאז שנת 2012, כי המבנה על הנכס ממילא נהרס וכן כי יש לראות בהשגה שהגיש כמי שנתקבלה שכן העירייה לא השיבה לה. אשר לטענות העירייה לשיהוי בהגשת העתירה, סבורני כי באותה מידה ניתן לזקוף לחובת העירייה שיהוי מצידה בהפעלת הליכי גבייה כנגד העותר.

לא מצאתי יסוד של ממש לטענות העירייה לפיה יש לדחות את העתירה על הסף בשל היעדר ניקיון כפיים מצדו של העותר.

מאחר והעותר מיקד בסופו של יום את טיעונו בטענה באשר להליכי הגבייה, איני רואה גם מקום לדון בטענתו באשר לשאלת החזקתו בנכס, וממילא לא בטענת העירייה לפיה היה על העותר להגיש השגה, ולאחר מכן ערר לוועדת הערר לענייני ארנונה ביחס לסוגיה זו. סוף דבר העתירה מתקבלת במובן זה שאין לנקוט בהליכי גבייה מנהליים כנגד העותר, כבעל שליטה.

עניינה של העתירה חובות העותרים לעריית ת"א בעינייני ארנונה ומים בשל 9 נכסים שונים המצויים ברח' נחמה 11, דרך מנחם בגין 7 ורח' נס ציונה 9 בת"א. החובות לטענת העותרים התיישנו, חלקם אף בוטלו ונמחקו לרבות בהחלטות שיפוטיות, חלקם הועברו ע"ש החברה שלא כדין, אך הערייה מתעקשת לגבותם ולפיכך יש למחקם תוך קביעה שאין אפשרות לגבותם בהליכי גביה מינהליים, ומכל מקום באופן המינהלי בו פעלה הערייה לגבייתם.

כך למשל, בהתייחס לנכס 22 (נכס מס' 10092222), לו מיוחסים כ- 80% מחובות החברה, לא הועבר לחברה כל דין וחשבון אודות החוב וזאת בנגוד לס' 12 להנחיות היועמ"ש המחייב בכל דרישת חוב פירוט ממה הוא מורכב וככל שהוצאו הוצאות, יש לפרט גם ההוצאות, אלא שתדפיס החוב שנשלח לעותרת אינו מציג כל היתייחסות למועד יצירת החוב, תדפיס החוב מתייחס ליתרות חוב שהוסבו משנת 2008, ואלה אינם שייכים לחברה ובלתי ניתנים להסבה על שמה, בדיוק כפי שעלה מתובענת 2014, שם התברר כי החובות הם של חברה אחרת שהוסבו ע"ש התובעת שלא כדין.

לגופן של טענות העותרים טענה הערייה כי אין כל שהוי והתיישנות בגביית החובות; כי אין כל איסור בנקיטת הליכי גבייה מינהליים בגין חובות עבר, במיוחד בנסיבות בהן העותרים מודעים לחובות מזה עשור; כי עתירת 2014 נמחקה ואין בה כל הכרעה; כי רק יחידה 10364530 אליה מתייחסת עתירת 2012 בוטלה, ומשכך גם בוטל החיוב ביחידה זו והוא אינו נכלל בחובות המבקשים כאמור.

...

דעת הרוב שנמסרה ע"י כב' הש' דפנה ברק ארז סברה אחרת וכלשונה: "יש אמנם להצר על אי-הסדרים שהתגלו בגביית הארנונה בעיריית רמת גן. אולם, מהיבטו של המשיב התוצאה היא שהוא יצא נשכר מכך וקיבל הטבה בעלת משמעות כלכלית נכבדה. ככל שנגרם למשיב נזק ראייתי כלשהו מכך שההתדיינות בגין חיוב הארנונה הגיעה לערכאות לאחר שהנכס כבר פונה, הרי שניתן לכך מענה שלם בדרישה שהופנתה כלפיו – לשלם ארנונה רק ביחס לשנתיים שקדמו למועד הדרישה. למעשה, אני סבורה כי אף כאן הלכה העיריה כברת דרך ארוכה מאוד, ואולי ארוכה מדי, לקראת המשיב, וזאת בהתחשב בכך שלא שילם ארנונה במשך קרוב לשלושים שנה אם כן, אני סבורה כי אף שאכן ככלל הגישה כלפי חיוב למפרע אינה אוהדת, הרי שבמקרה דנן ישנה הצדקה מלאה לחיוב כזה. למעשה, ייתכן בהחלט שהיה מקום לחייב את המשיב אף בגין תקופה ארוכה משנתיים, אך עניין זה אינו בפנינו." לדעתה זו הצטרף כב' הש' מזוז שסבר אף הוא כי לא יוכל החוטא לצאת נשכר.

הש' מזוז קובע כי הגם שקיימת חובת הגינות לרשות קיימת גם חובת הגינות של הפרט כלפי הרשות וכלשונו: "עצם התפיסה בדבר חובת הגינות של הפרט ביחסיו עם הרשות זכתה להכרה רחבה, ואף נעשה בה שימוש הלכה למעשה" ובהמשך "כשם שקיימת חובת הגינות כללית של הרשות כלפי הפרט, כך קיימת גם חובת הגינות כללית - שונה בהיקפה ובמקורותיה - של הפרט ביחסיו מול הרשות. אני סבור כי קיימת חשיבות במסר הערכי-חינוכי שבקביעה בדבר קיומה של חובת הגינות כללית של האזרח ביחסיו עם הרשות, גם אם בפועל היקפה ועוצמתה של חובת הגינות זו תהא שונה בהתאם לסוגי מצבים ונסיבות" נסכם אם כן עד כאן ונאמר כי חובת ההגינות השלטונית, מחייבת את העירייה לגבות מס אמת מהחייבים ומהאזרח לשלם לרשות מס אמת.

סוף דבר העתירה מתקבלת ברובה.

מבוא עניינה של עתירה זו הוא בבקשת העותר לביטול הליכי גבייה מינהליים בהם נקטה עריית חדרה (להלן: "המשיבה") נגד העותר בגין חוב ארנונה בסך של 400,000 ₪ בגין תקופה מיום 01/01/15 ועד 27/12/18 (להלן: "החוב") שרשום בספרי הערייה על שם העותר ויורשיו האחרים של המנוח ולטר יצחק ז"ל (להלן: "המנוח"), בגין נכס המצוי ברח' הגיבורים 78 בחדרה הידוע כנכס מס' 473810002/3 (להלן: "הנכס"), וזאת נוכח טענות העותר לעניין חיובו שלא כדין בתשלום החוב הנטען.

בית המשפט העליון היתייחס במסגרת עע"מ 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתיכנון ובנייה (02/07/09), למשמעותם של שלושת היסודות של טענת השהוי, בציינו את הדברים הבאים: "השהוי הסובייקטיבי בוחן את היתנהגותו של העותר והאם ניתן ללמוד ממנה כי ויתר על פנייה לערכאות. השהוי האובייקטיבי בוחן את השינוי שחל במצב בשטח ואת הפגיעה הצפויה באינטרסים של הצדדים הנוגעים בדבר נוכח הגשת העתירה באיחור. שני תנאים אלו הם מצטברים לצורך קבלת טענת שהוי במשפט הצבורי. מנגד עומד מבחן הפגיעה בשלטון החוק, אשר ביכולתו לשלול טענת שהוי . על-פי מבחן זה לא ידחה בית המשפט עתירה מחמת שהוי אם עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק או באנטרס צבורי חשוב. דהיינו, מבחן זה מחייב דחיית טענת השהוי "מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהנתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השפוטי" (עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע, פסקה 87 ([פורסם בנבו] , 7.12.06) (להלן: עניין אי התכלת)).

העותר פנה למשיבה בעיניין חוב הארנונה בהודעת דוא"ל מיום 13/10/19 בה ציין כי בחודש מאי 2019 נודע לו לראשונה על קיומו של חוב קודם של ארנונה, וטען כי כיוון שהנכס הוחזר לחזקתו רק ביום 28/12/18, יש לבטל את החיוב.

...

בנסיבות אלה, סבור העותר כי אין לאפשר למשיבה לפתוח שומות מס משנים קודמות ללא כל הצדקה, תוך סיכון ממשי ליציבותו הכלכלית של העותר, ותוך פגיעה חמורה בעיקרון ההסתמכות שלו.

עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, אוסיף, כי לאחר שבחנתי את יתר טענות הצדדים, סבורני, כי דין העתירה להידחות אף לגופם של דברים.

עם זאת, נוכח התנהלות המשיבה שלא פעלה בשקידה סבירה לבירור זהות המחזיק מיד עם תום תקופת השכירות, באופן שהיה מאפשר חיוב ארנונה בזמן אמת, סבורני כי נכון להפחית מסכום החוב הנדרש את תשלומי ריבית הפיגורים שנצברה, ככל שנצברה בגין החוב.

סוף דבר סיכומו של דבר ומן הטעמים שפורטו, העתירה נדחית, בכפוף להפחתת סכום ריבית הפיגורים שצבר החוב, כמפורט בסעיף 34 לעיל.

העתירה הוגשה, כך לפי האמור בה, כנגד החלטות הערייה מיום 13.3.2023 ומיום 29.3.2023 לנקוט כנגד העותר בהליכי גבייה מינהליים בגין חוב ארנונה בסך 1,691,287 ₪ שנצבר בגין הנכס (ההחלטה) (יוער כי מדובר במכתבי תשובה של המשיבה לפניות ב"כ העותר למשיבה לאחר שנשלחה לעותר הודעה על קיום חוב מיום 26.5.2022).

לטענת העותר החלטת המשיבה לנקוט כנגדו בהליכי גבייה מינהליים אף שלא היתקיימו לשיטתו התנאים לתשלום החוב, מהוה הפרה יסודית של ההסכם ובשל כך התבקש בית המשפט לקבוע כי ההסכם בטל.

העותר סבור כי מרכז הכובד של העתירה הוא בטענות מנהליות טהורות שמקומן בבית משפט זה, ביחס לאופן הפעלת סמכותה של הערייה לנקוט הליכי גבייה ואופן הפעלת שיקול דעתה בעיניין זה; ובית המשפט התבקש לקבוע שעל הערייה להמנע מהליכי גבייה בנגוד להסכם, כל עוד לא פונה הנכס והעותר לא קיבל דבר מהחברה היזמית.

...

כפי שכבר מצאנו, הדגש בקביעת הסמכות אינו על הסעד שהתבקש (אף שהוא יכול להיות רלבנטי) כי אם במהות ההליך, ומהותו היא, כאמור, אזרחית-חוזית.

סוף דבר מכל המקובץ מצאתי כי מדובר במחלוקת שבעיקרה ובמהותה היא אזרחית ולפיכך יש לבררה בבית המשפט האזרחי המוסמך.

אני מקבלת אפוא את הבקשה לסילוק על הסף ומורה על מחיקת העתירה.