עתירה לביטול הכרזת רכוש ממשלתי בקרקעות מירי

]הנשיא א' גרוניס: לפנינו עתירה לביטול הכרזת הממונה על הרכוש הממשלתי באיזור יהודה ושומרון על מקרקעין באיזור שבין הכפר אורטאס לבין היישוב אפרת כרכוש ממשלתי, ולביטולה של החלטת ועדת העררים להמליץ לדחות את מרבית עררי העותרים כנגד ההכרזה.

העותרים לא פירטו על אילו אדמות מדובר, אולם, ככל שמדובר על אדמות שנרכשו על ידי מאן דהוא, הרי שאין מדובר באדמות "מירי" שבבעלות המדינה, ואין כל אפשרות להכריז עליהן כרכוש ממשלתי.

...

עם זאת, מצאנו כי יש מקום לבחון את טענת העותרים כי לא הייתה הצדקה לפיצול המקרקעין מקום שבו הם עיבדו יותר מ-50% מן הקרקע.

לא מצאנו כי יש מקום להתערב בממצאיה העובדתיים של ועדת העררים.

הוועדה קבעה כי העותרים לא עמדו בנטל זה, ולא מצאנו הצדקה להתערב במסקנתה.

השופט צ' זילברטל: עתירה לביטול הכרזת הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באיזור יהודה ושומרון (להלן: הממונה) על מקרקעין באיזור שבין הכפר אורטאס לבין היישוב אפרת (להלן: המקרקעין) כרכוש ממשלתי, ולהחזרת הדיון בסוגיית עיבוד המקרקעין למשיבה 3 (להלן: הועדה או ועדת העררים).

כל זאת בהתאם לסעיף 78 לחוק הקרקעות העותמאני, 1858, הקובע כי ניתן לרכוש זכויות בקרקעות מסוג "מירי", סוג המקרקעין מושא העתירה, על-ידי הוכחת החזקה ועיבוד של המקרקעין במשך עשר שנים ברציפות.

...

לאחר העיון בעתירה ובתגובה המקדמית, ושמיעת טענות הצדדים בדיון שנערך בפנינו, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות מחמת מעשה-בית-דין.

בנסיבות המתוארות, אין מקום להיעתר לעתירה דנא, שביסודה בקשה ליתן סעד חריג – סטייה מכלל מעשה-בית-דין ומעקרון סופיות הדיון – אך בשל טענות כלליות שנטענו בעלמא, ובייחוד כאשר עתירתם הקודמת של העותרים התנהלה בבית משפט זה במשך כשבע שנים, בגדרם ניתנו לעותרים הזדמנויות חוזרות ונשנות, אשר לא נוצלו על-ידם.

נוכח האמור, דין העתירה להידחות.

המשיבים מחזיקים בעמדה כי המקרקעין מושא העתירה – אשר הוכרזו עוד בשנת 1983 כאדמות מדינה – הנם רכוש ממשלתי.

מעבר לכך, לטענת העותר, להכרעה בעתירות עשויה להיות השלכה על עניינו, שכן ייתכן כי ייקבע במסגרתן כי דין צו סגירת השטח להתבטל או כי הצורך הצבאי העומד בבסיסו אינו מחייב לפנות את התושבים המתגוררים באיזור.

כפי שנפסק בבג"ץ 277/84 אע'רייב נ' ועדת העררים לפי צו בדבר רכוש ממשלתי, איזור יהודה ושומרון, פ"ד מ(2) 57, 66 (1986): " ... הפועל היוצא מן האמור לעיל הוא, כי על הממונה ועל הועדה היה ליישם את סעיף 78 הנ"ל ולפרש אותו בהתאם למשמעותו ולפרשנותו מאז ומתמיד. תשומת הלב שלנו לא הופנתה לכל חקיקה או פסיקה, אשר על יסודן רשאיות היו רשויות המימשל הצבאי ליטול לעצמן זכות, ללא בסיס בדין המקומי או בתחיקת הבטחון, ולפרש את סעיף 78 הנ"ל בנגוד לנוסחו ובנגוד לפרשנותו המקובלת. הוראות חוק אלו היו, כידוע, גם חלק ממשפטה של מדינת ישראל עד לחקיקתו של חוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (ראה סעיף 158(1) לחוק האמור), ולכן אינן בגדר סוגיה בלתי מוכרת, אשר לגביה לומדים דברים מראשיתם. ניתן על-כן לומר ברוח דבריו של בית-משפט זה בע"א 525/73 הנ"ל, כי הפירוש של החוק הנ"ל הוא, כי בהוכחת חזקה לא סגי לשם רישום בעלות באדמת מירי בהליכי הסדר, ופירוש זה לדין הוא בגדר נחלת הכלל מזה דורות, ונהגו לפיו, למעשה, מאז החלו בהליכים לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין). החוק הירדני בדבר שימוש והחזקה בנכסי דלאניידי מספר 49 משנת 1953 אינו מתיר תפיסת חזקה בקרקע מירי על-ידי כל בר-בי-רב: ואין בו מאומה כדי לפטור מן הצורך לרכוש זכויות חוקיות במקרקעין, יהיה זה בדרך ירושה, העברה או הענקה מן הרשות או, לחלופין, על יסוד החזקה ועיבוד חקלאי גם יחד במשך התקופה המינימלית המזכה. מכאן כי אין כל הצדקה לחדש בפרשנותו של סעיף 78, והדרך שננקטה על- ידי הועדה תיאמה את המצב המשפטי" (ההדגשות הוספו – מ.נ.).

...

עיינו ביתר טענותיו של העותר, אך לא מצאנו בהן ממש.

למסקנה דומה ניתן להגיע לגבי טענות העותר כנגד הליכי ההכרזה על המקרקעין מושא העתירה כאדמות מדינה.

סוף דבר: העתירה נדחית.

דיון והכרעה כאמור, השאלה העומדת במרכז הדיון שלפנינו היא – האם יש להורות על ביטול ההכרזה על השטח הנידון כרכוש ממשלתי בשל טענת העותרים לזכויות במקרקעין הנדונים מכוח סעיף 78, או שמא יש להותירה על כנה נוכח הוברת הקרקע על-ידי העותרים ואיבוד זכויותיהם הנטענות בה מכוח דין המחלול (סעיף 68)? טרם דיון בשאלה הנדונה, יש להקדים ולתאר, כעת בהרחבה, את דיני הקרקעות העות'מאניים, אשר עוצבו לפני למעלה ממאה שנה, ומשקפים את התפיסות הדתיות והכלכליות אשר רווחו באותה תקופה וכן לתאר את הליכי הסדר רישום המקרקעין בשטחי יהודה ושומרון.

תשתית נורמאטיבית: דיני הקרקעות העות'מאניים – זכות התצ'רוף ודין המחלול המקרקעין שבמוקד העתירה הם מסוג אדמת מירי ומצויים באיזור יהודה ושומרון.

...

סוף דבר: אציע לחבריי לבטל את הצו על תנאי ולדחות את העתירות, זאת ללא צו להוצאות.

ת ]השופט נ' סולברג: כדברי חברתי, השופטת י' וילנר, דינן של העתירות – לדחייה.

לפיכך, ומשהריבון נותר כל העת בעל ה"ראקבה" (הבעלות), לבטח, באין הוראת-דין מפורשת ולא מסקנה משתמעת לסתור – נותר דין המַחְלוּל בתוקפו.