עתירה לביטול החלטת שרת החינוך שלא להעניק פרס ישראל

נוכח האופי המיוחד של הפרס, הן לאור המרכיב הסובייקטיבי, הן לאור ההיבט החברתי והן לאור הצד הטקסי, ראוי שבית המשפט יגלה ריסון מרבי עת שמובאת בפניו עתירה שמכוונת לתקוף את ההחלטה של ועדת הפרס ושל שר החינוך (ראו עמדתו של חברי השופט ח' מלצר בבג"ץ 2454/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' שרת החינוך (טרם פורסם, 17.4.2008) (להלן – עניין שטרנהל)).

ברור שבעקבות זאת נפגעים בעלי דין אחרים, שייתכן ומבחינה עניינית ראוי היה ליתן עדיפות דוקא להליכים בהם הם מעורבים והתלויים בבית משפט זה. סיכום עסקינן בעתירה המכוונת לבטל את ההחלטה בדבר זכייתו של עו"ד מזרחי בפרס ישראל לשנת תשע"א בתחום הספורט.

ויחד עם זאת, כפי שציינתי כבר בעבר, "...אין בכך כדי לומר כי החלטותיהן של ועדת השופטים חסינות מביקורת שיפוטית. ועדת השופטים ככל גוף מינהלי נתונה לבקורת שיפוטית, אלא שמקום שהחלטתה של ועדת השופטים להעניק את פרס ישראל למאן-דהוא התקבלה בתום-לב ועל בסיס שיקולים מקצועיים עינייניים, אין ככלל עילה להתערבות בית משפט זה בתוכן ההחלטה" (בג"ץ 2454/08 פורום משפטי למען ארץ ישראל נ' שרת החינוך (לא פורסם, 17.4.08)).

עם זאת, הנני מרשה לעצמי להוסיף שתי הערות: (א) לשיטתי – ככל שמדובר בהמלצות של ועדת הפרס, הפועלת לפי תקנון פרסי ישראל, או בהחלטות של שר החינוך, המאשר או דוחה את ההמלצות האמורות (להעניק, או שלא להעניק את הפרס) – ההכרעה העניינית בנושאים אלה איננה אמורה להיות נושא לדיון בבית המשפט.

...

שופט השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת בהסכמה לפסק דינו של חברי, השופט א' גרוניס ולפיו דינה של העתירה להידחות.

יחד עם זאת, והגם שתמימת דעים אני עם חברי באשר לחשיבות שמירתו של פרס ישראל כגורם מאחד ביום חגה של מדינת ישראל, כביטוי להערכת תרומתו של אדם למדינה ולחברה ולביסוס ערך המצוינות כערך בו דוגלת החברה הישראלית, סבורני שיש לנקוט זהירות רבה בהגבלת זכות העמידה.

לסיכום אדגיש כי מן הדין שהמסר ייקלט וציבור העותרים-בכוח ילמד שני כללים: (א) לעתים יש מקום גם לדעת "לפרגן" (אותו ביטוי שנשאל מן היידיש, אך לא זכה למונח בעברית, וייתכן שלא בכדי).

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2454/08 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר העותרים: 1. פורום משפטי למען ארץ ישראל 2. חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי 3. חיים פלק נ ג ד המשיבים: 1. פרופ' יולי תמיר - שרת החינוך 2. וועדת השופטים לפי תקנון פרס ישראל 3. פרופ' זאב שטרנהל עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט' בניסן תשס"ח (14.4.08) בשם העותרים: עו"ד י' בם בשם המשיבים 2-1: עו"ד ד' זילבר בשם המשיב 3: עו"ד ג' שר, עו"ד א' קדרי, עו"ד נ' ווסטפריד ][]פסק-דין

טעמם של כל קבוצה ויחיד בציבור כלפי הענקת הפרס לפלוני או אלמוני יכול וצריך להתבטא בראש וראשונה בבקורת ציבורית, כפי שציין השופט (כתארו אז) מצא בפרשת ח"כ יהלום (בג"צ 2764/04 ח"כ יהלום נ' שרת החינוך, התרבות והספורט, פ"ד נח(4) 823 (עניין תומרקין)) שהזכירה חברתי, באמרו (עמ' 840), כי גם אם החלטה להענקת פרס "כימעט חסינה" מפני היתערבות מהותית בשיקולי השר ואף ביקורת שיפוטית, "אין היא חסינה מפני ביקורת ציבורית... היא פתוחה לביקורתו של הציבור הרחב". מכל מקום, עצם העובדה שעל פלוני נמתחה ביקורת כזאת או אחרת ואינו "קונסנסואלי", אינה צריכה ככלל לעמוד למכשול לזכייתו, למעט לדידי במקרים קצוניים, וכפי שציינתי באולם בית המשפט, גם על מרדכי היהודי שבמגילת אסתר נאמר "ורצוי לרוב אחיו" (אסתר, י', ג'), ומפרש ר' אברהם אבן עזרא במאה הי"ב, "כי אין יכולת באדם לרצות הכל, בעבור קנאת האחים", דברים היפים גם לדורנו; ואילו התלמוד הבבלי (מגילה ט"ז, ב') אומר "ורצוי לרוב אחיו" "ולא לכל אחיו, מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין", ומבאר רש"י "לפי שבטל (מרדכי – א"ר) מדברי תורה וניכנס לשררה". השררה עשויה להיות גם הזירה הציבורית במכלולה, והנכנס אליה פעמים נכוה ברותחין או לוקה בצוננין.

נוכח מציאות משפטית זו, אני רואה את מצב הדברים הראוי בסוגיה של הידרשות בג"ץ לעתירות בעניינים אלה, שיש בהם לעיתים משום "דואליות נורמאטיבית", כדלקמן (ובכך יש משום שוני מסוים לגבי האבחנות שנעשו בעבר): (א) ככל שמדובר בהחלטות של ועדת השופטים לפי תקנון פרס ישראל (להלן – "ועדת הפרס") או של שר החינוך המאשר אותן – להעניק, או שלא להעניק את הפרס – ההכרעה העניינית בנושאים אלה איננה אמורה להיות נושא לדיון בבית המשפט, זאת מכוח הוראת סעיף 33 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973 (להלן – "חוק החוזים"), שיש להחילה כאן בהתאם לסעיף 61(ב) לחוק החוזים.

...

פשוט הוא, כי פרשת מאסלה לא נגעה כל עיקר לעמדותיו של מר שניצר ע"ה בעניינים השנויים במחלוקת ימין-שמאל בישראל, אלא לנושא הקשור בעליה מאתיופיה, ובסופו של דבר היתה קבלת הפרס או אי קבלתו תלויה בו עצמו, כך ניתן לומר, ולכן אין הנדון אף כאן דומה כלל לראיה.

סוף דבר, אף לדעתי אין מקום לקבלת העתירה.

מכאן גם יובן שככלל, אין אני סבור שדעותיהם "הפרטיות" והתבטאויותיהם של חתני וכלות הפרס, הם רלוונטיים למכלול זה שבפנינו, למעט אולי מקרים חריגים ונדירים ביותר, שדוגמאות מהם זכו להתייחסות בחוות דעתה של חברתי, השופטת ע' ארבל ושאותם ייתכן וניתן ללמוד בדרך אנלוגית מסעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת.

בעתירתו, מפנה העותר לקביעתו של בית משפט זה, שדחה עתירה שביקשה למנוע הענקת פרס ישראל לפרופ' שטרנהל, שלפיה על אף שהתערבותו של בית המשפט בהמלצת הועדה לשר החינוך תיעשה רק במקרים נדירים, אין ההחלטה חסינה לחלוטין מביקורת, ונותר מרווח מסוים של היתערבות גם בהחלטות מעין אלה (ראו בג"צ 2454/08 הפורום המשפטי למען א"י נ' שרת החינוך (לא פורסם, 17.4.08) (להלן: עניין שטרנהל)).

לעומת זוכים אלה, טוען העותר כי מעשיו של ריב מביאים למיאוסה, החרמתה ובידודה של ישראל, ולכן הם בגדר המקרים החריגים בגינם ניתן לקיים ביקורת שיפוטית על החלטות של וועדות פרס, אשר מצדיקים כי בית המשפט יתערב בהחלטה, ויורה על ביטולה.

...

במקרה מעין זה שלפנינו, צריך אפוא לחול הכלל הרגיל שלפיו נוכח קיומו של סעד חלופי ובהיעדר מאפיינים יוצאי דופן, דין העתירה להידחות על הסף.

גם מטעם זה דין העתירה להידחות.

סוף דבר - העתירה נדחית על הסף, בין בשל קיומו של סעד חלופי, בין בשל היעדר עילה להתערבות בהחלטת הועדה להעניק את פרס דיזנגוף ליוצר דוד ריב.

]השופט י' אלרון: לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי אשר יחייב את שר החינוך (המשיב 1, ולהלן: השר) לנמק מדוע לא ייבחרו כלות וחתני פרס ישראל ב-"שקיפות מלאה", באופן שוויוני – אשר ישקף את "מארג האוכלוסיה כולה לרבות בני עדות המזרח ו/או ספרדים ו/או מיעוטים" – ותוך נקיטת "אפליה מתקנת" בהענקת הפרס לטובת מגזרים אלה למשך "השנתיים הקרובות לפחות". כחלק מכך, נתבקשנו גם להורות "על ביטול ההחלטה בדבר המינויים לפרס ישראל". בנוסף, נתבקשנו לחייב את השר לנמק מדוע לא יימנע מהענקת הפרס בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב לשנת תשפ"א לפרופ' עודד גולדרייך, וזאת בשל "התבטאויותיו החמורות". דין העתירה – על ראשיה השונים – להדחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

לעומת זאת, העתירה אינה מתייחסת לפסקי הדין שדנו (גם) בטענות כלליות ביחס לסדרי עבודתן של ועדות השופטים וביחס לחוסר-השקיפות של תהליכי קבלת ההחלטות (בג"ץ 2769/04 ח"כ יהלום נ' שרת החינוך (19.4.2004); בג"ץ 3346/09 הפורום המשפטי למען ארץ-ישראל נ' שר החינוך (26.4.2009); בג"ץ 1311/15 דיין נ' שר החינוך (20.5.2015); ו-בג"ץ 208/19 בן מאיר נ' שר החינוך (2.5.2019)).

ברי, כי בפרק זמן כה קצר לא ניתן היה לבחון את הטענות ולגבש היתייחסות עניינית – ולו באופן ראשוני – לסוגיות כבדות-המשקל המועלות בעתירה ולמהפך שהיא מבקשת לחולל בתהליך הענקת הפרס.

...

]השופט י' אלרון: לפנינו עתירה למתן צו על-תנאי אשר יחייב את שר החינוך (המשיב 1, ולהלן: השר) לנמק מדוע לא ייבחרו כלות וחתני פרס ישראל ב-"שקיפות מלאה", באופן שוויוני – אשר ישקף את "מארג האוכלוסיה כולה לרבות בני עדות המזרח ו/או ספרדים ו/או מיעוטים" – ותוך נקיטת "אפליה מתקנת" בהענקת הפרס לטובת מגזרים אלה למשך "השנתיים הקרובות לפחות". כחלק מכך, נתבקשנו גם להורות "על ביטול ההחלטה בדבר המינויים לפרס ישראל". בנוסף, נתבקשנו לחייב את השר לנמק מדוע לא יימנע מהענקת הפרס בתחום חקר המתמטיקה ומדעי המחשב לשנת תשפ"א לפרופ' עודד גולדרייך, וזאת בשל "התבטאויותיו החמורות". דין העתירה – על ראשיה השונים – להידחות על הסף, אף ללא צורך בתגובת המשיבים.

אשר על כן, העתירה נדחית.

הסעד האופרטיבי לנוכח מסקנתי כי החלטת שרת החינוך שלא לאמץ את המלצת הועדה בעיניינו של פרופ' גולדרייך, אינה מתיישבת עם אמות המידה המחמירות שנקבעו בפסיקתו של בית משפט זה בנוגע לאפשרות להיתחשב בשיקולים חצוניים בהענקת פרס ישראל, אין מנוס מלהורות על ביטול ההחלטה, וכך אמליץ לחבריי.

אני מודיע בזאת על שער בת-רבים: לתוצאה זהה הייתי מגיע, לאי-היתערבות בהחלטת שרת החינוך, גם אילו החליטה לאשר את המלצת ועדת הפרס, להעניק אותו לפרופ' גולדרייך, והיתה מוגשת עתירה להורות על כך שפרס ישראל לא יוענק לו. משניתנה החלטת שרת החינוך בסמכות, שיקולים רלבאנטיים נשקלו, ושיקולים זרים לא באו במניין – לא קמה עילה להתערבותנו.

...

היועץ המשפטי לממשלה אמנם מצא שבחינת נסיבות המקרה, בהתייחס לחומרה, לעדכּניוּת, לתכיפות, וכיוצא באלה, מביאה למסקנה שונה מזו של השרה; אך העיקרון מוסכם ובעינו עומד.

סוף דבר: לדעתי, דינה של העתירה – לדחייה.

בסופו של דבר, בעתירה דנן ענייננו בהחלטה מינהלית של השרה, וכאשר החלטת הרשות המבצעת לוקה באחד מאותם 'מריעין בישין' של המשפט המינהלי, אין בית המשפט רשאי להתנצל מחובתו.