אחרי שבעיית הבעלות נפתרה, הכין המרכז תכנית מפורטת משמ/137 (צש) לגבי חלקות א' הנ"ל.
התכנית עברה הליך הפקדה כחוק, ולאחר הליך התנגדויות, ביום 29.3.1993, אושרה על ידי הוועדה המחוזית המשותפת לתכניות איחוד וחלוקה בקרקע חקלאית למחוזות ירושלים, המרכז, חיפה והצפון, ופורסמה בילקוט הפרסומים מס' 4137 ביום 19.8.1993.
בהתאם לתצ"ר, חלקה א' של משק 67 מהוה כיום את חלקה 13 בגוש 8061 בשטח של 11,757 מ"ר. חלקה א' של משק 68 מהוה כיום את חלקה 14 בגוש 8061 בשטח של 12,362 מ"ר.
תקציר ההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים:
בשנת 2008, לאחר שהתגלעה המחלוקת בין התובע לבין הנתבעים, לגבי מיקומו של הגבול בין משקיהם על פי התצ"ר, פנה התובע אל מזכירות המושב ועל פי הנחייתה, הגיש תובענה לרשם האגודות השיתופיות (להלן: "הרשם").
בהחלטה שניתנה ביום 22.10.2010, קבע עוזר הרשם כי פסק הבורר לוקה בכשלים שונים, וראוי לתקן את התצ"ר.
ביום 6.10.2011 הגישו הנתבעים עתירה לבג"צ (בג"צ 7278/11 דחבש נ' רשם האגודות השיתופיות), שבמסגרתה טענו כי ההחלטה (ושתי החלטות הבהרה שניתנו בעקבותיה) ניתנה בחוסר סמכות וכי גם פסק הבורר ניתן בחוסר סמכות.
מדובר בהודאת בעל דין מצד המושב לגבי חוסר נפקות ותוקף של הליכי התצ"ר.
ביום 15.9.2011 פירסם המושב הודעה בדבר תיכנון הסדרת המקרקעין ע"י חברת אגרומפ למדידת שטחי הנחלות (חלקות א) במושב, תוך שינוי התצ"ר. בהודעה צוין כי מטרת המדידות היא "..לקבל תמונה מדויקת של מפת התפיסות והמחוברים בכל הנחלות תוך השוואה למפות 'ההיסטוריות' במטרה לייצר תוכנית חלוקה מדויקת ומוסכמת ככל שניתן על כל החברים".
בעקבות פניית התובע בשנת 2011 למזכירות המושב, נסעו התובע ומזכיר המושב, מר רחמים סאלם, אל רשם המשבצות, שם נימסר להם, כי אין מניעה לתקן את התצ"ר, בכפוף להסכמה בין השכנים ולתשלום עלויות הכנת מפה חדשה.
ברשימת הנושאים לדיון צוין "נקוז בין משקים 67-68"
בסעיף 4 בפרוטוקול נכתב:
" הוחלט שקו הנקוז יהיה בין משק 67-68 כפוף להסכם שייחתם בין האגודה לבין בעלי המשקים 68-67 המצ"ב. החלטה זו מבטלת החלטה קודמת בעיניין וזאת בעקבות הסכמת מנשה חדד ודחבש מתתיהו ונתוני השטח המצביעים כי המיקום הטבעי לנקוז הנו במקום זה במדיה (צ"ל במידה-ר.ש.) ולא ייחתם הסכם תקפה החלטה קודמת בענין."
ההסכם המדובר אכן נחתם (הסכם 99 צורף כנספח יא לתצהיר בנו של התובע, כתריאל).
...
בענייננו שוכנעתי כי נסתרה חזקת הידיעה הקונסטרוקטיבית של התובע אודות תוכן התצ"ר.
מהראיות התברר כי השביל המפריד בין משק 67 לבין משק 68, שמתחתיו הותקן קו הניקוז, שימש לאורך כל השנים, דרך מעבר לשני המשקים, ובפועל, בשטח, לא בוצע שינוי (ראו עדות כתריאל בעמ' 46-45, ועדות מר סאלם בעמ' 52).
לאור כל האמור, שוכנעתי כי התובע לא ידע על שינויי השטחים על פי התצ"ר. הדבר התברר לו רק בשנת 2008 כאשר המושב ביקש לסלול את הדרך, ומאז החל לנקוט הליכים במטרה לתקן זאת.
סוף דבר
לאור כל האמור, אני מקבלת את התביעה במובן זה, שאני קובעת כי על פי התצ"ר, נגרע ממשק התובעת (משק 67), שטח של 443 מ"ר, שלא כדין.
