אלא שפסק הדין בכללותו מלמד שבית המשפט גם נתן דעתו לעובדה שהרשעות קודמות של העותר לא היוו מיכשול לחידוש רישיון נשק בעבר, ורק מאוחר יותר ביקשו המשיבים להסתמך על הרשעות אלה כעילה לסרב לחדש את רישיון הנשק.
על רקע זה סבר בית המשפט ש"כל השיקולים האחרים, שהועלו על ידי בא כוח המשיבים להצדקת ביטול הרישיון, כגון, מדיניות המישטרה ומשרד הפנים להפחית עד למינימום את מספר נושאי כלי ירייה בגלל מצב הפשיעה בארץ, נדחים על ידינו, כיוון ששיקולים אלה לא היו לנגד פקידת הרשוי, כשהחליטה לבטל את רישיונו של העותר".
...
ביום 7.12.10 הגיש העותר ערר על החלטת פקידת הרישוי, וביום 20.11.11 נדחה הערר בהחלטה שעליה מוסבת העתירה.
בהחלטה ציינה ועדת הערר כי בשנים 2005–2008 נפתחו נגד העותר תיקי חקירה בחשד לעבירות איומים ותקיפה, כי המשטרה סבורה שקיימת מסוכנות בכך שהעותר יורשה להחזיק נשק, ובסופו של דבר סיכמה ועדת הערר את החלטתה בכך שבאיזון בין טענות העותר בערר לבין הגנה על שלום הציבור יש להעדיף את האחרון, ומשום כך דחתה את הערר.
המשיבים טענו כי העתירה הוגשה בשיהוי רב ודי בכך כדי לדחותה על הסף, כי כלי הירייה של העותר חולט בהתאם לסעיף 14א(ב) לחוק, וכי מכל מקום, גם לגוף העניין ההחלטה מבוססת על ראיות מנהליות מספיקות ואין עילה להתערב בה.
בעיקרי הטיעון שהגיש העותר (שבינתיים החליף את בא כוחו) הוא טען שנוכח פרק הזמן שחלף בין הגשת הערר למתן ההחלטה, יש לקבל את העתירה ולבטל את ההחלטה.
בצד זאת, סעיף 6(ב) לחוק ההנמקות קובע כי במקום שלא ניתנה החלטה בפרקי הזמן הקבועים בסעיף 2 "רואים בכך, לעניין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים" (וראו גם בג"ץ 9388/11 גולדין אלי נ' שרת התרבות והספורט (27.2.12)), וגם בהיבט זה אין מנוס מן המסקנה שהעותר השתהה יתר על המידה בהגשת העתירה.
סיכומו של דבר, משלא מצאתי עילה להתערב בהחלטת ועדת הערר, אני דוחה את העתירה.
העותר ישלם למשיבים שכר טרחת עורכי דין בסכום של 5,000 ₪.
