עתירה לביטול החלטת משרד הפנים בעניין מעמד בישראל לבת זוג זרה

בפני ערעור מינהלי על החלטת בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל בבאר שבע בערר (ב"ש) 3146-16, שניתנה על ידי כב' הדיין מיכאל זילברשמיד ביום 25.6.17, בה בוטלה החלטת משרד הפנים להפסיק את ההליך המדורג להסדרת מעמדה של המשיבה 2 בישראל.

עתירה שהגישו המשיבים לבית המשפט לעניינים מינהליים נגד החלטת המשיב נדחתה ביום 2.10.13 משנקבע, כי הוצגו ראיות מנהליות ברמה הנדרשת לכך שהמשיב מנהל חיים ביגמיים (עת''מ (ב"ש) 32518-06-13).

ביום 27.12.15 הודיע המערער, כי התרשם שלא חל שינוי נסיבות מובהק וכי המערער הנו ביגמי דה פאקטו, והשינויים שהוצגו הנם שינויים למראית עין לצורך הקניית מעמד למשיבה כבת זוגו; על כן, ההחלטה לסרב לבקשת המשיבים לאיחוד מישפחות נשארה בעינה.

דיון נקודת המוצא של הדיון בעירעור הנה, כי לא ניתן לאשר הליך של איחוד מישפחות כאשר קשר הנישואין, על בסיסו הוגשה הבקשה, הנו קשר נישואין ביגמי: "בית משפט זה אישר לא אחת את מדיניות המשיב שלא לאשר בקשות לאיחוד מישפחות במקרים של ריבוי נישואין. הרציונל שבמתן אשרה או רישיון לתושב זר הנשוי לאזרח ישראלי, מטרתו לאפשר לבני הזוג להתאחד ולנהל חיי מישפחה תקינים יחדיו. על פי עמדת המחוקק הישראלי, חיי מישפחה תקינים הם חיים זוגיים וקיומה של ביגמיה שולל מיניה וביה טעם מרכזי זה. הובהר בפסיקה כי ניהול חיים משותפים עם יותר מאישה אחת הוא טעם סביר לדחיית בקשה לאיחוד מישפחות... עיקרון זה של הגנה על המוסד המשפחתי כמערכת יחסים בלעדית, כפי שהוא נתפס בעיני המחוקק הישראלי, ועל מעמד האשה במסגרת המשפחתית מחייב לאסור כל מקרה שבו מנהל אדם מערכות משפחתיות מקבילות עם מספר נשים. הפגיעה בערכים אלה אינה נעלמת אך משום שהנישואין לנשים האחרות לא נרשמו במשרד הפנים (ראו, בהקשר הפלילי, את ע"פ 185/82 גודה נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 85 (1982)). על כן, כבר נקבע כי רשאי המשיב לדחות בקשה לאיחוד מישפחות מקום שניהל המבקש בפועל חיים משותפים עם מספר נשים, אף ללא רישום פורמלי של נישואין" (עע"מ 6024/11 אלסעודי נ' משרד הפנים, עמ' 9 (פורסם בנבו) (25.12.12)).

בעיניין זה, נחה דעתי כי החלטת המערער לפיה המשיב מקיים מערכת יחסים ביגמית הנה החלטה סבירה המבוססת על ראיות מנהליות להן ניתן המשקל הראוי; על כן, החלטת בית הדין לבטל את החלטת המערער אינה יכולה לעמוד.

...

בנסיבות אלה, לא קיימות כל ראיות חדשות המעידות על קיום קשר יחידני זוגי בין המשיבים ולא ניתן להעתר לערר.

על כן, יש לקבוע כי מסקנת המערער לפיה המשיב מקיים אורח חיים ביגמי הינה מסקנה שנסמכה באופן ראוי על הראיות המנהליות שעמדו בפניו ואין עילה להתערב בה. המערער טוען, כי מאחר והמשיב וסאלמה הביאו לעולם ילדים משותפים לאחר גירושיהם יש לראות בכך נישואין מחדש, כאשר לא נטען כי הם התגרשו שוב לאחר מכן.

סוף דבר, אני מקבלת הערעור ומאשרת החלטת המערער לעצור את ההליך המדורג של המשיבים.

המערער ישלם הוצאות הערעור בסכום של 10,000 ₪ להיום.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 63862-10-17 שחף ואח' נ' משרד הפנים לפני כבוד השופט, סגן נשיא קובי ורדי העותרים: 1.יובל שחף 2.קטרינה גרסימובה ע"י ב"כ עו"ד בר נבון המשיבה: רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים ע"י ב"כ עו"ד יעל קרת מפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי) פסק דין

ביום 2.4.17 ניתנה החלטת מרכזת מירשם ומעמד בלישכת נתניה במשיבה הדוחה את בקשתו של העותר 1 בשל "חשש להשתקעות". ביום 20.4.17 הוגש ערר פנימי על החלטת לישכת נתניה במשיבה, וביום 23.4.17 הוגשה תוספת לערר הפנימי, במסגרתה הבהיר העותר 1 כי כוונתו היא להזמין את העותרת 2 כתיירת ולא כבת זוג במסגרת בקשה לחיים משותפים.

לבסוף טוענים העותרים כי המקור לסמכותו העניינית של בית משפט זה לידון בעתירה מצוי בפרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן: "החוק") – מינהל אוכלוסין, עובדים זרים ומסתננים.

עוד טוענת המשיבה כי במסגרת עתירה זו מבקשים העותרים, הלכה למעשה, לתקוף את ההחלטה מיום 14.6.17, שעניינה הסדרת מעמד ומתן אשרה וכניסה לישראל עבור העותרת 2, ולשנות את התנאים שנקבעו במסגרת החלטה זו. לבסוף, טוענת המשיבה כי העתירה הוגשה בשיהוי כבד של כ-5 חודשים.

העותרים אינם מציינים איזה חוק מהוה את המסגרת הנורמאטיבית לעתירה דנן, אך לכאורה החוק הרלוואנטי הנו חוק הכניסה לישראל כאשר הם תוקפים את ההחלטה לביטול המועד שנקבע לפתיחת הליך הסדרת המעמד ועל כריכת הנ"ל בהתחייבות העותר 1 שלא לבקש להסדיר את מעמדה של העותרת 2.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובות, החלטתי למחוק את העתירה על הסף מחמת היעדר סמכות עניינית ,כשישנה ערכאה חלופית –בית הדין לעררים שם יש להגיש ולמצות את ההליכים .

לאור כל האמור אני מורה על מחיקת העתירה ללא צו להוצאות.

משנדחתה בקשתו, הגיש המערער ערר פנימי, ומשזה נדחה ביום 26.12.2017, הגיש המערער על החלטה זו ערר לבית הדין לעררים, ובו עתר לביטול ההחלטה וקבלת מעמד בישראל, ולחלופין להעברת הבקשה לדיון והכרעה לפני הועדה הבינמשרדית, שהוקמה על ידי המשיבה על פי נוהל שנקבע על ידה.

באשר לטענתו של המערער, ולפיה המשיבה שגתה כשדרשה ממנו להוכיח כי התיר את נישואיו עם אישתו בסין וכי בכך החילה על עניינו שלא כהלכה נוהל מתוקן משנת 2009, קבע בית הדין כי "למשיב שמור שיקול הדעת בשאלת שידרוג מעמדו של בן הזוג הזר, הנשוי, למעמד של תושב קבע במסגרת ההליך המדורג – גם אם שאלת התרת הנישואים אינה מוחלת כתנאי לכניסתו להליך המדורג או להמשכו". בית הדין ציין בפסק דינו כי הציע לצדדים להעביר את עניינו של העורר אל הועדה הבינמשרדית, "ואולם שני הצדדים דחו את ההצעה (הגם שהעברת עניינו של העורר אל הועדה הבינמשרדית בהתאם לסמכותה השיורית הייתה סעד חליפי שהתבקש בכתב הערר)." טיעוני הצדדים ב"כ המערער טוען כי מאז שבגר, במרבית שנות חייו שהה המערער בישראל.

במכתבה של בת הזוג מיום 27.11.2011 (נספח 4 לעיקרי הטיעון של המשיבה), לאחר דיווח על שגרת חייה עם המערער מציינת הכותבת: "צ'אנג ניכנס לארץ כשהוא נשוי ואף המצאנו במשרדכם תעודת נישואין שלו. בנוהל הישן, נידרש היה שבן הזוג הישראלי יהיה פנוי. ביקשנו לחיות חיים משותפים. עתה, הנכם מבקשים שנטפל בעיניין גירושיו כתנאי לקידום התהליך בעתיד... צ'אנג חי עמי מרגע כניסתו לארץ ביום 2.11.2007 ונכון להיום, לא נפרדנו אפילו לערב אחד. אנחנו ערים ומודעים לכך שהדברים צריכים להתקדם וכדבריכם הוא חייב לטפל בנושא גירושיו. אנו נעשה הכל על מנת שהנושא יקודם ומבקשים לאשר לצ'אנג בקשתו להארכת תוקף האשרה". במכתב נוסף, מיום 17.9.2014, שבה בת הזוג וביקשה הארכת תוקף האשרה מסוג א/5 למערער, והוסיפה: "במהלך שנה זו, אעשה כל שניתן על מנת לאפשר קידום וסיום התהליך בתקווה להגדרת מעמדו כ'תושב קבע'. ידוע לי כי ללא היתקדמות נושא תהליך הפירוד מאישתו הנמצאת בסין והצגת מסמכים מתאימים, התהליך יופסק". כאמור בידי המשיבה אין כל תעוד להחלטה שניתנה בעיניין זה ולתוכנם המדויק של הדברים שנאמרו לבני הזוג על ידי נציג המשיבה.

פסיקה שהגישה המשיבה לתמיכה בטענותיה (עמ"נ 47797-07-17 בית לחם נ' משרד הפנים (ת1.1.2018); ועמ"נ 60693-07-17 שטלמך נ' רשות האוכלוסין וההגירה (5.2.2018)) מבוססת על עובדות שונות ועניינה באי עמידתם של בני הזוג במבחן "כנות הקשר". הטענה שלפני שונה, והיא נסמכת כאמור על טעות משפטית של נציגי המשיבה (ראו עע"מ 8849/03 דופש נ' מנהל מינהל האוכלוסין (2.6.2008)), זאת ועוד נוכח נסיבותיו הייחודיות של העניין כאמור לעיל, בשונה מפסקי הדין שהגישה המשיבה, אין לקבוע כי המערער נימנע מלתקוף את ההחלטות שהתקבלו בעיניינו בנוגע להליך המדורג מתוך בחירה, וכי עשה כן מתוך העדפת מסלול אחד לבחינת עניינו על פני המסלול האחר.

...

במכתבה של בת הזוג מיום 27.11.2011 (נספח 4 לעיקרי הטיעון של המשיבה), לאחר דיווח על שגרת חייה עם המערער מציינת הכותבת: "צ'אנג נכנס לארץ כשהוא נשוי ואף המצאנו במשרדכם תעודת נישואין שלו. בנוהל הישן, נדרש היה שבן הזוג הישראלי יהיה פנוי. ביקשנו לחיות חיים משותפים. עתה, הנכם מבקשים שנטפל בעניין גירושיו כתנאי לקידום התהליך בעתיד... צ'אנג חי עמי מרגע כניסתו לארץ ביום 2.11.2007 ונכון להיום, לא נפרדנו אפילו לערב אחד. אנחנו ערים ומודעים לכך שהדברים צריכים להתקדם וכדבריכם הוא חייב לטפל בנושא גירושיו. אנו נעשה הכל על מנת שהנושא יקודם ומבקשים לאשר לצ'אנג בקשתו להארכת תוקף האשרה". במכתב נוסף, מיום 17.9.2014, שבה בת הזוג וביקשה הארכת תוקף האשרה מסוג א/5 למערער, והוסיפה: "במהלך שנה זו, אעשה כל שניתן על מנת לאפשר קידום וסיום התהליך בתקווה להגדרת מעמדו כ'תושב קבע'. ידוע לי כי ללא התקדמות נושא תהליך הפירוד מאשתו הנמצאת בסין והצגת מסמכים מתאימים, התהליך יופסק". כאמור בידי המשיבה אין כל תיעוד להחלטה שניתנה בעניין זה ולתוכנם המדויק של הדברים שנאמרו לבני הזוג על ידי נציג המשיבה.

מהמקובץ עולה כי אין לדחות על הסף את טענתו של המערער ולפיה ההליך המדורג שהתקיים בעניינו היה פגום, כי עניינו נבחן על פי מבחן שלא שיקף את מדיניות המשיבה ובוודאי שלא התיישב עם הנוהל החל בעניינו.

סוף דבר הערעור מתקבל בחלקו, באופן שעניינו של המערער יועבר להכרעת הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים.

ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כבוד השופט ד"ר עודד מודריק) לפיו נדחתה עתירה מנהלית שהגישו המערערים על החלטת משרד הפנים שלא להעניק למערער 1 (להלן: המערער) מעמד בישראל.

אמנם עיקר עניינו של העירעור שבפנינו (בשונה מעניין סנצ'ס) הוא בשאלת מעמדו בישראל של "ההורה הזר", ולא בסוגיות מעמדם בישראל של ילדיו, ואולם יחד עם זאת, כפי שנפסק ב-דנג"ץ 8916/02 דימיטרוב נ' משרד הפנים (6.7.2003): "עיקרון טובת הילד הוכר זה מכבר כערך מרכזי בשיטתנו המשפטית, ועל חשיבותו אין צורך להכביד מילים. אכן, ככלל "אין כל אפשרות לעסוק בעיניינם של קטינים בלא לבחון את טובתם" (ע"א 7206/93 גבאי נ' גבאי, פ"ד נא(2) 241, 251).

לשאלת חברי, השופט נ' סולברג: "מה לגבי תקינות הקשר בין הילד להורים, כפי שהחליט בית-המשפט המחוזי?", השיב בא-כוחו המלומד של המשיב, עו"ד יצחק ברט: "לא בחנו זאת". אעיר עוד כי לשיטתי, ניתן ללמוד מהחומרים הרבים שצרפו המערערים (ובכלל זה גם מעובדת לידתה של בת משותפת נוספת לזוג – לאחר שהמערער חזר לישראל) דוקא על תקינות הקשר המשפחתי בין בני הזוג לילדיהם – הן במישור הרגשי והן במישור הכלכלי – וזאת חרף הריחוק הפיזי ששרר ביניהם קודם לכן.

בהיתחשב בשקול זה, בצד שאר הטעמים שבוארו, אציע, אפוא, לחברי כי נקבל את העירעור במובנים אלה: (א) פסק-דינו של בית-המשפט הנכבד קמא – על קביעותיו – יבוטל; (ב) למערערים 1 ו-4 יאושר לשהות בישראל (ולקטין דנקן יותר להגיע ארצה), למשך תקופה בת 3 שנים מיום מתן פסק-הדין, אשר במהלכה המערערים יהיו זכאים לפנות בבקשה מתאימה להסדרת מעמדם בישראל, בהתאם ובכפוף לכל דין שיעמוד בתוקפו באותה שעה (לרבות: נוהל הענקת מעמד להורה של חייל, היה ואנג'ידקה תשרת בצה"ל); המשיב יבחן אז את בקשת המערערים (ככל שתוגש) מחדש (de-novo), מבלי שהחלטות קודמות בעיניינם של המערערים יעמדו להם לרועץ – ויחליט בה כטוב בעיניו (תוך שמירת זכותם של המערערים להשיג על ההחלטה שתתקבל (אם יהיה בה סרוב), ככל שיבקשו לעשות כן – בפני הערכאות המוסמכות לכך ובכפוף לכל דין).

...

אינדיקציות נוספות למסקנה זו פורטו על ידי חברי, ובהם הקשר שנשמר במהלך הפרידה המאולצת ממשפחתו ומהארץ, כמו גם דו"ח העובדת הסוציאלית, תומכים אף הם בכנותו של הקשר המשפחתי, בפרידה הכואבת והקשה והרצון להמשיך לחיות ביחד בארץ.

לבסוף אני סבורה כי הוועדה צריכה לבסס את קביעותיה העובדתיות באופן מנומק.

הננו מורים כי פסק הדין יומצא לעיונו של שר הפנים.

העתירה לפניי עתירה מינהלית המופנית נגד החלטת יו"ר ועדת ההשגה לזרים במשרד הפנים (עו"ד שרה בן-שאול – ויס), מיום 18.4.12, בתיק מס' 268/12, לפיה נדחתה השגה שהגיש העותר על החלטת ראש דסק צפון של המשיב מיום 30.5.11, שלא להעביר לדיון לפני הועדה הבינמשרדית לעניינים הומנטאריים (להלן – הועדה הבינמשרדית) את בקשת העותר לקבלת מעמד בישראל.

בכתב-התשובה נטען, על-בסיס נתונים המצויים ברשומי המשיב, כי כאשר נישאל העותר לגבי בקשתו לרשום את בִּתה של הגב' רינגור כבִתו רק חודשים ספורים קודם לכן, וכן לטיב היחסים עִמה, החל העותר לגמגם, וטען כי עשה טעות בעיניינה של אותה בת-זוג; וכי באותו מעמד אמרה הגב' א' ג' כי השניים יגישו את בקשתם ולאחר מכן ילבנו את העניינים ביניהם.

המשיב אף מבקש לדחות את העתירה לגופה, באמצו את החלטת יו"ר ועדת ההשגה על מכלול טעמיה, ומדגיש כי אף אם נכונה טענת העותר, לפיה הוא אבי בתה של גב' רינגור, הרי שלא הובאו על-ידי העותר בבקשותיו למשרד הפנים ובהשגתו תימוכין כלשהם לטענתו לפיה הוא מנוע מלהתגורר עם בת זוגו בארץ מוצאו או בארץ מוצאה.

יצוין, כי צו הביניים שאסר על הרחקתו של העותר מישראל בוטל על-פי החלטתי מיום 2.12.12, וכי העותר לא טרח להתייצב לדיון מסיבות שנימנע מלשתף בהן את בא-כוחו, למרות שהודע לו על מועד הדיון.

...

בבקשה המוסכמת, שהוגשה על-ידי הצדדים לבית-המשפט לעניינים מינהליים, צוין כדלהלן: "עניינם של העותרים בכל הנוגע להחלטת ראש הדסק בנושא ההומניטארי, יועבר לדיון לפני ועדת ההשגה בה תתקבל החלטה בעניינם. לשם כך, על העותרים להגיש בתוך 14 יום השגה מתאימה לפני ועדת ההשגה בירושלים". בבקשה המוסכמת אף צוין: "העותרים מצהירים בזאת כי מוותרים הם אחר כל טענה אחרת שהועלתה בכתב העתירה, ומסכימים כי כל הטענות הנוספות לרבות פליטות, ככל שנטענה בעתירה זו, דינן להידחות, להוציא זו אשר תובא בפני ועדת ההשגה ועניינה טעמים הומניטאריים והחלטת ראש הדסק בנושא זה בלבד" (ההדגשות במקור).

על-רקע האמור, טענתו של העותר, לפיה הוא וגב' רינגר לא יוכלו להתגורר יחד עם בִתם במדינת אזרחותו – טורקיה, או במדינת אזרחותה – הפיליפינים, אינה מתיישבת עם הגרסאות השונות הנ"ל. מכל מקום, מדובר בטענות בעלמא שהועלו ללא כל ביסוס או תימוכין – הן בבבקשה שהוגשה לראש הדסק, הן בהשגה והן בעתירה דנן, ואשר אין בהן כדי להצביע, ולוּ לכאורה, על טעם הומניטארי לקבלת מעמד בישראל.

התוצאה אשר על כל האמור לעיל, העתירה נדחית.

הואיל והעותר העלה – לפני המשיב, לפני ועדת ההשגה ולפני בית-המשפט – טענות בעלמא, לא מבוססות, והיות שמדובר בעתירת סרק, שניכר כי תכליתה להאריך את שהייתו של העותר בישראל ללא כל עילה בהתאם לחוק הכניסה לישראל ונהלי המשיב, ישלם העותר למשיב הוצאות בסך 15,000₪.