עתירה לביטול החלטת הוועדה העליונה בדבר חוב שכר דירה

המשנה לנשיאה ח' מלצר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט (כתוארו אז) ר' סוקול) ב-עת"מ 46736-03-15, בגדריו נדחתה עתירת המערערת לביטול החלטתה של הועדה הציבורית במשרד הבינוי והשיכון מתאריך 26.01.2015 שלא להכיר בה כזכאית לדירה בשכירות בדיור הצבורי (להלן: החלטת הועדה הציבורית).

בתאריך 26.01.2015 – הועדה הציבורית דחתה את ערעורה של המערערת, מהנימוק, שלפיו הכנסתה של המערערת איננה כוללת רכיב של "השלמת הכנסה", הנידרש לצורך זכאות לקבלת דירה בדיור הצבורי, כאמור בנספח א' לנוהל, וכי בנסיבות העניין אין מקום לחרוג מנוהל דיור צבורי, המסדיר טפול בבקשות מסוג זה. למען שלמות התמונה, ובשולי הדברים, יצוין כי בתאריך 12.11.2014, המשיב אישר את בקשתה של המערערת לסיוע כספי חודשי בשכר דירה בסך 1,470 ש"ח, בהתאם להוראות נוהל 08/04: "הישתתפות בתשלום שכר דירה", ובהתבסס על נתונים שהמערערת הציגה.

עוד יצוין, כי המערערת פנתה למשיב בבקשה להגדיל את סכום הסיוע הכספי בשכר הדירה, ובתאריך 14.02.2017 – הועדה העליונה של המשיב נעתרה לבקשה הנ"ל והעמידה את סכום הסיוע לו המערערת זכאית, על סך של 3,000 ש"ח. עוד יוער כי מאחר שלמערערת קיים חוב כספי כלפי המשיב – בהחלטת המשיב מתאריך 14.02.2017 נקבע כי סכום החוב יקוזז לשיעורין מכספי הסיוע בשכר הדירה המשולמים למערערת.

...

כל האמור לעיל נכון ביתר שאת בהתחשב בכך שכיום, עומדת, כאמור, בפני הזכאיים לגמלת מזונות, האפשרות לעבור למסלול של הבטחת הכנסה, מבלי שיהיה בכך כדי לפגוע בגובה הגמלה לה הם יהיו זכאים.

בנסיבות אלו, סבורני כי אין מנוס אלא לעמוד על תנאי הזכאות בדווקנות, שהרי מתן יתרון לאחד – עלול לסכל את זכותו של האחר, ובכך להפר את עקרון השוויון בחלוקת משאבי הדיור הציבורי שעליו עמדתי לעיל.

נוכח כל האמור לעיל – שוכנעתי כי לא נפל כל פגם בהחלטת המשיב לדחות, לעת הזו, את בקשת המערערת לסיוע בדיור ציבורי, שכן המערערת לא הוכיחה כי עמדה בכל המבחנים לקבלת הסיוע האמור.

הנתבעת ובתה הגישו בקשה לועדה מרחבית של משרד הבינוי והשיכון להקניית זכויות חוזיות בדירה מכוח מעמד "דייר ממשיך". בהחלטה מיום 26.12.2012 בקשה הנתבעת ובתה נדחתה בשל העדר רצף מגורים בדירה.

בהחלטת וועדת האיכלוס העליונה נאמר כי בהיותה גרושת המנוח, הנתבעת לא עונה להגדרת קרוב וכן היא לא גרה עם המנוח ברציפות בארבע השנים שקדמו לפטירתו.

הנתבעת מעולם לא ויתרה על זכות מגוריה בדירה והסכם השכירות לא בוטל ולא הופסק.

הטענה, לפיה סעיף 5 נכלל בהסכם הגירושין בשל איומי המנוח על הנתבעת אינה עולה בקנה אחד עם הטענה, לפיה הדבר נעשה בשל רחמיה של הנתבעת על המנוח.

ג(2) תביעה כספית התובעת גם עתרה לחייב את הנתבעת לשלם לה את הסך של 4,490 ש"ח, בגין חוב שכר דירה, כולל ריבית והצמדה, עבור תקופת החזקתה בדירה עד למועד הגשת התביעה.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסך של 4,490 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.

בנוסף, הנתבעת תשלם לתובעת את אגרת בית המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד תשלומה בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ש"ח. המזכירות תמציא את פסק הדין לב"כ הצדדים.

בין השנים 1997-1995 שכרה העותרת דירה אחרת בשוק החופשי, ומימשה את זכאותה לסיוע בשכר דירה.

וכך נאמר בעיניין זה בהחלטת בית המשפט בבקשת הביטול השנייה, מיום 16.6.2019: "אתייחס לטענת הנתבעת כי ההחלטה מיום 14.1.14 (לשפעול הליכי הפינוי) נסמכת על החלטת הוועדה העליונה, שניתנה ביום 26.2.12, כשמונה חודשים טרם שנעשה ההסדר ביום 6.12.12 בבית המשפט. לטענת הנתבעת, מאחר שאין מדובר בהחלטה המאוחרת להסדר מיום 6.12.12 הרי שלא ניתן היה להסתמך עליה. טענה זו יש לדחות: ראשית, ההחלטה ניתנה ביום 14.1.14 ולא הוגש כל ערעור עליה. שנית, החלטת הוועדה העליונה על נימוקיה צורפה על ידי הנתבעת עצמה לבקשת הביטול הראשונה! מכאן, שבמועד הדיון במעמד הצדדים בבקשת הביטול הראשונה (שהתקיים ביום 6.12.12), היה כבר ברור לנתבעת כי בקשתה נדחתה על ידי הוועדה העליונה. על רקע דברים אלו הגיעו הצדדים בדיון להסדר שבו ניתנה לנתבעת ארכת זמן נדיבה ביותר שבה פסק הדין יעוכב עד ליום 1.10.13 – כימעט שנה ! ! – כאשר ברור כי פרק זמן זה נועד לאפשר לנתבעת לתקוף את החלטת הוועדה העליונה בבית המשפט המוסמך, החלטה שהיא כבר ידעה עליה והיתה בפניה (או להגיש כל בקשה אחרת לגורמים המוסמכים להכרה בזכויותיה כדיירת ממשיכה). מכאן שאין ממש בטענות הנתבעת בעיניין זה" (ההדגשות במקור).

בהקשר זה יפים דברים שנקבעו ב-ע"פ 7853/05 רחמיאן נ' מדינת ישראל (27.11.2006), לאמור: "לכל היתדיינות משפטית יש סוף. משהתבררו זכויות וחובות הצדדים בהליכים המשפטיים השונים, ונתקבלה החלטה סופית, הרי שאין לשוב ולהדרש לעניין מחדש. הדבר מערער את היציבות המשפטית. הדבר פוגע בזכויות המתדיינים עצמם. הדבר פוגע ביעילות המערכת המשפטית". אשר לטענה כי המשיבים מעולם לא דנו בזכויות העותרות 3-2, בנותיה של העותרת, להיות מוכרות כ"דייר ממשיך".

...

לא שוכנעתי כיצד יש בהוראה זו כדי להועיל לעניינן של העותרות 3-2.

לא שוכנעתי כי יחסם של המשיבים אל העותרת כלל חוסר שוויון, שרירות, חוסר תום לב והגינות, הימנעות משקילת השיקולים הרלוונטיים או שקילת שיקולים שאינם רלוונטיים.

סוף דבר ביתרת טענות הצדדים לא מצאתי ממש, ולאור כל המקובץ, דין העתירה להידחות.

עת"מ (י-ם) 1175/04: עתירת הנתבעים 2-1 לביטול החלטת ועדת האיכלוס העליונה מיום 29.6.2004 אשר בה הוחלט: לאשר המשך מגורים בדירה בתנאי שכירות מסובסדת כחריג לפנים משורת הדין, בהיתחשב במשך זמן מגורים בדירה, נסיבות ולאור סיכום דיון מיום 2.5.04 [בהתאם לסיכום לא תהיה זכות לרכישת הדירה ולא הקניית זכויות לילדים] העתירה נדחתה ביום 9.5.2005 בפסק דין מנומק בן 18 עמודים.

דרישת דמי שימוש (בנוסף לשכר דירה) כבר נדחתה (ת"א 48488-12-11) וגם על פי דברי נציג התובעת בדיון ב-ת"א 1445/02.

"בשלב זה", על הנתבע 2 לשלם 200 ₪ לחודש "ע"ח שכ"ד וחובות עבר ובמקביל להגיש בקשה להנחה בשכ"ד". עם הסדרת גובה חיוב שכר הדירה, יבוצע טפול להסדרת חובות עבר ע"פ יכולתו הכלכלית של הנתבע 2.

בשנת 2011 פגש הנתבע 1 (בנוכחות בנו, הנתבע 3) את מנהל סניף ירושלים של התובעת ובסיכום פגישה מיום 7.8.2011 (שהוגש לתיק) פורט כיצד על הנתבע 1 להערך לדיון בעיניינו בועדת ערעורים לעניין הנחת שכר דירה (צויינו המסמכים הנדרשים).

...

התביעה נדחתה ביום 20.5.2014 תוך שבית המשפט ציין בסוף דבריו: גם עתה לא נעלם מעיני דבר קיומו של ההסכם בכתב, וכי למעשה, טוענים הנתבעים כנגד הסכם זה, והבעייתיות בדבר – ברורה.

דין התביעה שכנגד הוא אפוא דחייה.

גם וככל שהנתבעים אוחזים בטענות האמורות בבחינת סכומים לקיזוז מול חבותם, הרי שלא אוכל להיעתר לכך.

התביעה שכנגד נדחית ללא צו להוצאות.

העותר מבקש מבית המשפט להורות על ביטול החלטת הועדה העליונה ולהורות למשיב להכיר בו כדייר ממשיך, לפי חוק זכויות הדייר, בדירת אמו המנוחה ברחוב האשל 11/16 בעכו (להלן: "הדירה").

ובלשונה של כב' השופטת ברון בעיניין אסיס (שם בפיסקה 3): "לפרמטר זה נודעת השפעה אף על קביעת מחיר דירת הדיור הצבורי במידה שהדייר יבקש לרכוש אותה מהחברה המשכנת. יתר על כן, מידע בדבר מספר הדיירים בדירה עלול להעיד על הפרת חוזה מצד הדייר. חוזה השכירות בדיור הצבורי לא פעם אוסר על הדייר לאפשר לאדם נוסף לגור בדירה, כך שאם יימצא בביקור מעגל כי מתגורר בדירה אדם נוסף הדבר עלול להוות עילה לפינוי מהדירה. הינה כי כן, דיווח על אדם נוסף המתגורר בדירת דיור צבורי נושא בחובו סיכון משמעותי – החל מהעלאה של שכר הדירה, ועד לביטול כליל של הזכות לדיור צבורי". בהנתן האמור, כפי שנקבע בעיניין אסיס, יש יסוד להניח כי דוחות ביקורי המעגל אינם בהכרח משקפים לאשורו את המצב העובדתי בנוגע לזהותם של בני המשפחה המתגוררים בדירה.

...

יחד עם זאת, סבורני כי אין בכך כדי להצדיק את שלילת זכויותיו של העותר אשר עומד בתנאים שנקבעו בדין לעניין "דייר ממשיך", שכן כעולה מהראיות שהובאו בפניי הוא התגורר עם אמו המנוחה, בתאריך הקובע, 01/08/2009, ומאז ברציפות עד למועד פטירתה בחודש 10/2020, ומשכך הוא זכאי להמשיך ולהתגורר בדירת אמו המנוחה.

סוף דבר: סיכומו של דבר – לאור אי הסבירות הקיצונית שנפלה בהחלטת הוועדה בנסיבות ענייננו, שכאמור בחרה לתת משקל מכריע לביקורי המעגל תוך התעלמות מיתר הראיות המצביעות על כך שהעותר גר עם המנוחה משך כל השנים ובאופן שמזכה אותו להיות דייר ממשיך בדירה, ולאחר שהמשיב בחר לעמוד על דעתו, גם לאחר שהעניין הוחזר אליו לדיון חוזר יותר מפעם אחת בעתירות קודמות, אין מנוס מלהתערב בהחלטתו של המשיב.

לפיכך, אני קובעת כי לאור מכלול הראיות שהוצגו כמפורט לעיל, יש להכיר בעותר כדייר ממשיךבדירה נשוא העתירה, בהתאם להוראות חוק זכויות הדייר ונהלי המשיב.