עתירה לביטול החלטות משרד התחבורה בדבר שלילת רישיון וניקוד עבירות

לאחר שהתובע/הנאשם עתר לביטול פסק הדין וטען כי היא לא נהג ברכב ביום ביצוע העבירה מושא כתב האישום, ולכן לטענתו השלילה וההרשעה בוצעו בטעות, פסק הדין המרשיע ביום 17/12/15 בוטל בהחלטת בית המשפט מיום 10/2/16.

דה עקא- והוכח בפניי כי הרישום במשרד התחבורה לפיו התובע היה בשלילה ביום 1/6/16 היה מבוסס על ההרשעה מיום 17/12/15 בתיק התעבורה והנקודות אותם צבר לחובתו, והיות וההרשעה בוטלה ביום 10/2/16 והנהיגה והנקודות הוסבו על אדם אחר בהתאם לפסק הדין מיום 20/4/16 , עולה בבירור כי הרישום הדקלרטיבי במשרד התחבורה לפיו רישיון הנהיגה של התובע היה בשלילה במועד התאונה, לא תאם את המצב המהותי והעובדתי בהתאם להחלטות בית המשפט.

דה עקא שהרישום של ביטול העבירה, ועמה הנקודות ואף ביטול פסילת הרישיון לחודש ימים- לא עודכן ברשום משרד התחבורה עד לאחר מועד התאונה.

. מעדות העדה עולה בבירור כי הדבר נפל בין הכיסאות: לטענתה: "...אם יש החלטה של ביהמ"ש על הסבת נקודות לצד ג' האם החלטה כזו אמורה להיות מעודכנת במערכת משרד הרשוי, אני משיבה שהיא אמורה להתבטל, אבל זה תלוי במערכת בתי המשפט ומשטרת ישראל, הממשק, לוקח להם הרבה זמן עד שזה מתעדכן....".( עמוד 13 שורות 15 ואילך לפרוטוקול).

...

לטענת הנתבעת 1, בהגנתה, דין התביעה להידחות עקב העדר כיסוי ביטוחי במועד האירוע.

בנסיבות אלו אני קובעת עובדתית כי בשל איחור בדיווח על השינוי /שנבע מביטול פסק הדין בתיק נצרת 10549-11-15 עדיין לא עודכן מחשב משרד הרישוי בדבר ביטול ההגבלות נכון למועד התאונה ובמועד התאונה התובע לא היה מנוע מלהחזיק רישיון נהיגה והרישום במשרד התחבורה, לא שיקף את הצב המהותי והמשפטי העדכני.

לאור כל האמור אין לי אלא להתפלא על הנתבעת, חברת ביטוח אשר התקשרה עם התובע בפוליסה, וכי על אף עדותה הברורה של נציגת משרד התחבורה לפיה הבעיה היא בממשקים בין המשרדים, התעקשה על המשך ניהול ההליך כנגד התובע.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי פוליסת הביטוח בין התובע לנתבעת מס' 1 היתה בתוקף ועל הנתבעת מס' 1 לפעול בהתאם לפוליסה ולשלם לתובעים ביחד ולחוד את נזקי הרכוש וירידת הערך בהתאם לחוות הדעת מיום 28/6/16 אשר צורפה כנספח לחוות הדעת בסך של 106,217 ₪( נזקי רכוש) + 27,334 ש" ( ירידת ערך) , בניכוי ההשתתפות העצמית כמפורט בפוליסה וכן את עלות חוות הדעת בסך של 936 ₪ כשהסכומים נושאים ריבית והצמדה מיום עריכת חוות הדעת ( 28/6/16) ועד התשלום בפועל.

לפניי עתירה מינהלית, לביטול שתי החלטות שניתנו על ידי משרד התחבורה (להלן: "המשיב") בעיניינו של העותר, בתאריכים 2/10/2017 ו- 4/12/17.

הטענה בדבר הטעיית בית המשפט ואי גילוי עובדות נכונות - בסעיף 13 לעתירה טען העותר כי לאחר מתן פסק הדין בעתירה הקודמת "החליט המשיב לבטל את החלטתו בדבר שלילת רישיון הנהיגה של העותר לשלושה חודשים וכן החליט לבטל את הדוחות מס' 500347167 מיום 22.6.2012, 500569131 מיום 31.8.2012, 500635629 מיום 16.9.2012 אותן דוחות נשוא עתירה זו" (כך!).

לא כך בעניינינו, שכן העבירה מיום 11/4/17 כבר הביאה את העותר לצבירת 40 נקודות, המחייבות אמצעי תיקון של פסילה והוא לא יכול היה עוד לעשות דבר בעיניין זה. הוא אמנם, ניגש לקורסים ועבר אותם בחודשים מרץ ואפריל 2018, אך כפי שהראיתי לעיל, הדבר לא ביטל את אמצעי הפסילה.

...

אני דוחה, אפוא, את טענת העותר לפיה ביצוע שני הקורסים ביטל את אמצעי הפסילה, כמו גם את הטענה לפיה היה על המשיב לבטלו.

התוצאה היא, שיש לדחות את העתירה על הסף, מחמת אי גילוי עובדות מהותיות ויש לדחותה אף לגופה, באשר לא נפל פגם בשיקול דעתו של המשיב, לגבי כל אחד ואחד מהנושאים שהועלו בעתירה.

אני דוחה, אפוא, את העתירה.

על פי רשומי המשיב, משרד הרשוי, במהלך השנים צבר העותר נקודות והוטלו על העותר אמצעי תיקון בשל הנקודות הצבורות, כדלקמן: קורס בסיסי בנהיגה נכונה הוטל בתאריך 19.7.2004 ובוצע ב- 26.9.2004; קורס מיתקדם (ייעודי) בנהיגה נכונה הוטל בתאריך 24.10.2004, ובוצע בתאריך 27.1.2014; קורס בסיסי בנהיגה נכונה הוטל בתאריך 25.06.2013, ובוצע ב- 20.05.2014; קורס מיתקדם (ייעודי) בנהיגה נכונה הוטל ביום 25.06.2013 ובוצע ב- 28.11.2017; החלטה מיום 28.04.2015 לפסול את רישיונו של העותר ל-3 חודשים וחידושו לאחר מבחן עיוני.

נכון לתאריך 28.04.2015, נזקפו לחובת העותר 36 נקודות (בשל שש עבירות תנועה של נהיגה ללא חגורת בטיחות בשנים 2010 עד 2014).

וזו לשון התקנה: "(א) צבר הנהג נקודות במספר המחייב אמצעי תיקון כאמור בתקנה 549, תודיע לו על כך רשות הרשוי וההודעה תיכלול פרטים בדבר אופן ביצועו; היה אמצעי התיקון פסילת רישיון, תפרט בהודעה את מועד תחילת פסילת הרישיון ואת החובה להפקידו; הודעה תישלח לנהג בדואר רשום לפי הכתובת הרשומה במאגר הנתונים שבמשרד התחבורה או תמסר אישית לידיו.

מירוץ השהוי אינו מתחיל במועד בו נודע לעותר, בשנת 2017, כי הוטלה עליו שלילה, אלא במועד בו הובהר לו כי ביצוע הקורס אינו מוחק למפרע את הנקודות והשלילה נותרת בעינה.

המחלוקת בין הצדדים נעוצה בשאלה האם יש להפחית למפרע את הנקודות הצבורות לעותר, לאור ביצוע אמצעי התיקון (קורסים) בשנים 2014 ו-2017, באופן שייוותרו לעותר 6 נקודות בלבד, מה שיביא לביטול הפסילה והמבחן העיוני.

...

לא מצאתי לדחות את העתירה על הסף על יסוד טענת השיהוי החלופית.

על פי התשתית שלפניי, אין בידי לקבוע כי העותר קיבל הודעה (בשנת 2013) כי עליו לעבור קורס ייעודי.

סוף דבר - העתירה מתקבלת.

ונטען, שהעותר חידש את רישיון הנהיגה שלו בתאריך 31.12.2022 לאחר שעבר מבחן עיוני ומעשי ומאז לא נרשמו לחובתו עבירות תנועה.

ובסופו של דבר ביקשה לבטל את תקופות הפסילה ואמצעי התיקון שנקבעו לעותר וכן לבטל את נקודות החובה הרשומות לחובתו.

ולגופו של ענין טענה, כי הניקוד שנקבע לעותר מוצדק והפסילות ואמצעי התיקון שנקבעו לעותר נגזרים מכמות הנקודות שהעותר צבר, ושכל ההחלטות בעיניינו של העותר ניתנו בסמכות ובסבירות ואין מקום להתערב בהן.

בהיתחשב בכך שבשנים 2018-2021 העותר צבר 82 נקודות, הרי שבהתאם לנתונים המפורטים בפרק ג' בתגובת המשיבה, שלילת רישיון הנהיגה של העותר לשתי תקופות של 9 חודשים כל אחת, אמצעי התיקון שנקבעו לו, וחיובו לעמוד בבדיקות רפואיות בטרם יחודש רישיון הנהיגה שלו, נעשו כדין, על יסוד הוראות תקנה 549 בתקנות התעבורה.

תקנה 550 בתקנות התעבורה קובעת חזקת מסירה, בתום 15 ימים מיום משלוח הודעה בדבר צבירת נקודות במספר המחייב אמצעי תיקון, אשר נשלחה בדואר רשום לכתובת הרשומה במאגר הנתונים במשרד התחבורה.

...

ובסופו של דבר ביקשה לבטל את תקופות הפסילה ואמצעי התיקון שנקבעו לעותר וכן לבטל את נקודות החובה הרשומות לחובתו.

סוף דבר, העתירה נדחית.

לפיכך עתרה המשיבה לדחות את הבקשה.

ראו בעיניין זה ההלכה עליה חזר בית המשפט העליון ברע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם(25.3.18) (להלן- רע"פ סאלם): "אין חובה לקיים דיון במעמד הצדדים, כל אימת שמתבקש ביטולו של פסק דין שניתן בהיעדר. קיום דיון כאמור הוא החריג ולא הכלל, ובית המשפט יזמן את הצדדים לדיון בנסיבות חריגות, שבהן ניתן להצביע על טעמים של ממש לביטולו של פסק דין שניתן בהיעדר. עם זאת, כל בית המשפט הדוחה בקשה לקיים דיון בנוכחות הצדדים, לנמק ולו בקצרה את החלטתו לדחות את הבקשה" ובהמשך: "כאשר הורם הנטל הראשוני לקיומו של חשש לעיוות דין אשר נגרם למבקש, ישקול בית המשפט אם לקיים דיון בנוכחות הצדדים על מנת לבחון את תקפותה של הטענה, או להחליט, גם מבלי לקיים דיון כזה, על ביטול פסק הדין וניהול המשפט מראשיתו". בעיניינו של המבקש, לא מצאתי כי המחלוקת העולה מטיעוני הצדדים היא כזו המצריכה בירור עובדתי במעמד הדיון.

בנוגע לטענה כי יגרם למבקש עוות דין אם לא ינתן לו יומו, כפי שנקבע ברע"פ סאלם שלעיל: "על כל הטוען לקיומה של עילה זו, במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר, להציג טעמים של ממש לביסוס טענתו, טעמים הנתמכים במסמכים ובראיות שיש בהם פוטנציאל של ממש לשינוי התוצאה. " טענה בדבר שלילת רישיון 3 חודשים של משרד הרשוי, אינה עולה כדי עוות דין ואינה מהוה נימוק להארכת המועד להשפט.

מקום בו למבקש נצברו נקודות, אשר מביאות אותו להטלת סנקציות מטעם משרד התחבורה, אין לו בעיניין זה אלא להלין על עצמו.

מפנה לדברי המבקש בתגובת "מקבל הדוח", כפי שנרשמו בדוח על ידי השוטר : "אני נסעתי 105 אל תסבך אותי ישללו לי את הרישיון". יש בדברים אלה משום ראשית הודיה בעבירה .

...

בחנתי את טענותיו של המבקש ולא מצאתי כל מקום להיעתר לבקשה.

ראו בעניין זה ע"פ(באר שבע) 4252/07 נאוה משיח נ' מדינת ישראל (5.11.07): " לא אחת נאמר על ידי בתי המשפט כי ערכאות השיפוט אינן יכולות לאמץ מתכונת הנותנת גושפנקא עקיפה לחוסר האכפתיות של הציבור. [ראה דברי כב' הש' שמגר בבר"ע 418/85 פרץ רוקשטיין נ. מ"י פד"י ל"ט(3) 279.] על הציבור לדעת כי פתיחת בית המשפט עומדת בפניו כזכות מהותית, אולם זכות זו כפופה לפרוצדורה וזמנים בהם חייב הציבור לעמוד. עמידה בלוחות זמנים יש בה כדי לקדם את הסדר הציבורי, יעילות עבודתו של בית המשפט לרבות עשיית הצדק כלפי כלל הציבור. אי עמידה בזמנים, ולאחריה ביטול של פסקי דין של מתדיינים שלא התייצבו במועד אליו הוזמנו, תביא לסחבת ועומסים מיותרים בניהול התיקים, באופן המכביד לא רק על בתי המשפט כי אם גם על כלל הציבור הממתין ליומו בבית המשפט". לאור האמור, משלא שוכנעתי כי היתה סיבה מוצדקת להימנעותו של המבקש מלהגיש את הבקשה במועד, משלא לא שוכנעתי כי יגרם למבקש עיוות דין במידה ולא ינתן לו יומו, ומשמצאתי כי בנסיבות העניין גובר האינטרס הציבורי המחייב את סופיות הדיון על פני נסיבותיו האישיות של המבקש, לא מצאתי הצדקה להעתר לבקשה.

הבקשה נדחית.