עתירה לביטול החלטה המאריכה שלב כריה וחציבה

רקע: המבקשת היא חברה העוסקת בתחום הכרייה והחציבה ומחזיקה בחוזי הרשאה לחציבה בשתי מחצבות המצויות באיזור נחל אשרת בצפון הארץ – מחצבת נחל אשרת צפון, כהגדרתה בתכנית מפורטת מס' ג'/7189 (להלן: "מחצבת אשרת צפון"); ומחצבת נחל אשרת דרום, כהגדרתה בתכנית מפורטת מס' ג'/7568 (להלן: "מחצבת אשרת דרום"; וביחד: "המחצבות").

בסעיף 4 להסכם נאמר כי "... במקרה שהסכם הזיכיון יבוטל, יפקע באותו מועד גם הסכם פיתוח זה או הסכם החכירה, ככל שיחתם בעקבותיו, ולמורשה לא תהיינה כל תביעות וטענות בקשר לכך". בימים 24.3.2008 ו- 1.2.2009 נחתמו חוזי הרשאה לחציבה בין יחיד סי לרמ"י, בנוגע לנחל אשרת דרום, לתקופה שהחל מיום 1.6.2005 ועד ליום 31.5.2022.

בשנת 2012 ניתן היתר בניה לבניית שורת מפעלים ומתקנים בעלות של מיליוני ₪ במחצבת אשרת דרום לאחר אישור רמ"י שניתן לועדה המקומית, בציינה כי "מבדיקתנו נמצא כי טרם הסדרתם חתימה על הסכם הרשאה". גם בטיוטת החוזה מיום 6.7.2015 שנוסחה על ידי רמ"י, אשר הוחזרה חתומה על ידי המבקשת לידי רמ"י, וטרם נחתמה על ידי רמ"י עד עצם היום הזה, נרשם כי תקופת ההרשאה היא 17 שנים מיום אישור העסקה ועד ליום 31.5.22, כאשר בסעיף 25(ח) לתנאים המיוחדים שנוסחו על ידי רמ"י, כאמור, צויין כי "ההסכם יבוא לסיומו מיד עם גמר הזכיון לרבות הארכתה". ההליך נשוא תיק זה: בתביעה העיקרית הנשמעת בפני כב' השופט הבכיר רניאל, עתרה המבקשת למתן צו המורה לרמ"י להמנע משיווק המחצבות במיכרז או מלהעניק זכויות כלשהן במקרקעי שתי המחצבות לכל אדם או חברה מלבד המבקשת, עד לגמר עתודות האבן במחצבות; צו עשה המורה לרמ"י להאריך את זכויות ההרשאה לחציבה במחצבות שניתנו למבקשת, עד לתום עתודות האבן במחצבות, או למצער, בשלב זה, ל- 20 שנה נוספות, החל מיום 1.6.2022 ועד ליום 31.5.2042, כאשר תקופה זו ניתנת להארכה לתקופות נוספות; צו המורה לרמ"י להמנע מלנקוט בפעולה כלשהיא לשם הפסקת פעילות המחצבות או לשם סילוק ידה של המבקשת ממקרקעי המחצבות; וסעד הצהרתי לפיו, למבקשת זכות לחדש את הסכם ההרשאה לחציבה במחצבות.

באשר לנזקים העלולים להגרם לרמ"י אם יינתן הסעד הזמני, רמ"י הגנה על עצמה מול הזוכה במיכרז בקבעה במיכרז החדש ביחס למחצבת אשרת דרום כי אם החלטת בית המשפט תחייב ביטול ההיתקשרות עם הזוכה, תחויב רמ"י אך בהשבת הכספים שהועברו אליה כשהם צמודים בלבד.

...

תשומת הלב שפסק הדין של בית המשפט העליון העוסק בחברת יחיד סי לפיו, נדחה הערעור ללא צו להוצאות, נושא בכותרתו הן את ע"א 6699/96 והן את ע"א 7290/96, וזאת, כפי הנראה, משום שהדיון בערעורים אוחד.

סוף דבר, לאחר שקילת מכלול הנסיבות, ובאיזון הראוי בין סיכויי התובענה שאינם מובהקים מחד גיסא, ומאזן הנוחות הנוטה בעת הזו לטובת המבקשת, מאידך גיסא, ניתן בזאת סעד זמני האוסר על רמ"י להעניק זכויות לזוכה במכרז במחצבת אשרת דרום עד להכרעה בתובענה.

הבקשה לסעד זמני ככל שהיא מתייחסת למחצבת אשרת צפון - נדחית על כל חלקיה.

בסמוך לאחר מכן ננקטו הליכים משפטיים של הפורום לדו קיום בנגב ותושבי מרעית, כנגד החלטת הוועדה המחוזית מיום 29.10.07 להאריך את שלב ביצוע הכרייה והחציבה בתוכנית מחצבת נדיר, החולשת על מחצת כחל, נשוא הדיון.

בעיניין זה הוסיפה וטענה העותרת, כי נוכח ההליכים שהתנהלו לאורך השנים סביב זכות הכרייה במחצבת כחל היה זה מחובתה של הרשות לקיים היתייעצות עם גורמים אחרים אשר עשויים להפגע מהחלטה נשוא הדיון, ובפרט היתייעצות עימה, עת ידעה הרשות כי העותרת מגלה עניין במחצבה זו. לאור כל האמור לעיל טענה העותרת כי יש לקבל העתירה ולהורות על ביטול החלטת וועדת הפטור של הרשות אשר העניקה לשפיר הרשאה לבצע כרייה במחצבת כחל לתקופה של 5 שנים, עד שנת 2021.

...

בעניין זה הוסיפה וטענה העותרת, כי נוכח ההליכים שהתנהלו לאורך השנים סביב זכות הכרייה במחצבת כחל היה זה מחובתה של הרשות לקיים התייעצות עם גורמים אחרים אשר עשויים להיפגע מהחלטה נשוא הדיון, ובפרט התייעצות עמה, עת ידעה הרשות כי העותרת מגלה עניין במחצבה זו. לאור כל האמור לעיל טענה העותרת כי יש לקבל העתירה ולהורות על ביטול החלטת וועדת הפטור של הרשות אשר העניקה לשפיר הרשאה לבצע כרייה במחצבת כחל לתקופה של 5 שנים, עד שנת 2021.

אקדים ואומר כי לאחר שחזרתי והפכתי בטענות הצדדים, סבורה אני כי דין העתירה להידחות.

סוף דבר: לאחר שחזרתי והפכתי בכל טענות הצדדים, ראיתי לנכון לדחות העתירה.

רקע העותרת – חברת אלגרינאוי מחמד בע"מ – הגישה הצעה למכרז בש/184/2018 להרשאה לכרייה ולחציבה ולהכשרת מפלסי פיתוח במגרשים בדרום הארץ, שפירסמה המשיבה - רשות מקרקעי ישראל – בחודש יוני 2018 (להלן בהתאמה: "המיכרז", "רמ"י").

היות ובנסיבות דנן הרשות הקדימה ופנתה לבנק לבקש את הארכת הערבות אך לא קיבלה מענה לבקשתה עד לאותו שלב בו נותרו ימים בודדים עד לפקיעת תוקף הערבות הוחלט לממש את הערבות באופן זמני ולהביא את הנושא לדיון בועדת המכרזים, כאשר ברור היה כי החלטת ועדת המכרזים תיתקבל לאחר מתן זכות שימוע לחברה כפי שהודע לחברה.

האחד – הבנק אישר להאריך את הערבות בפעם השנייה ועל כן לא הייתה הצדקה ל"מימוש זמני"; השני – ההחלטה של ועדת המכרזים על חילוט הערבות התקבלה לאחר שהערבות חולטה בפועל, מבלי שהתקיים הליך שימוע תקין ומבלי שועדת המכרזים קיימה דיון בעיניינה של העותרת; השלישי – החלטת החילוט גופה נגועה בפגמים ועל כן דינה להתבטל.

...

מכל האמור לעיל עולה כי אקט "המימוש הזמני", או החילוט דה פקטו, של כספי הערבות של העותרת נעשה ללא סמכות, ללא הפעלת שיקול דעת של ועדת המכרזים ומבלי שניתנה לעותרת זכות השימוע.

סוף דבר – העתירה מתקבלת בחלקה במובן זה שהיקף החילוט יעמוד על 400,000 ₪.

המשיבה תשלם לעותרת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 15,000 ₪.

השתלשלות העניינים בכל הקשור בעתירה שבתיק זה העתירה וכן בקשה לסעד זמני, הוגשו על ידי העותרת בתאריך 28/11/16, בשלב בו טרם נקבע הזוכה במיכרז (אולם זמן לא מבוטל לאחר שהעותרת ידעה עוד מתחילת חודש 11/16 כי דרישתה להוספת תנאי סף בכל הקשור לניסיון בתחום כריית מוזאיקה, נדחתה).

העותרת ביקשה בעקרי הטיעון שהגישה, כי הסעד הזמני שניתן לה בהחלטה מ- 22.12.16, בנוגע למחצבת מיעאר, יוארך כך שתנתן לה הרשאה לחצוב במחצבה זו עד לפירסום מיכרז לגבי מחצבה זו והכרזת הזוכה במיכרז זה. עוד ביקשה העותרת כי יותר לה לחצוב במחצבת אחיהוד גם בלא אישור וועדת הכספים של הכנסת, שכן לטענתה המדובר באישור פורמלי בלבד המתעכב מזה זמן רב. טענות המשיבות לטענת המשיבות 1 ו-2, לא נפל פגם בתנאי המיכרז באשר למחצבת מורשת, ובודאי שלא פגם מהותי המצדיק ביטול המיכרז.

בכל הקשור לטענת העותרת על נזק שניגרם לשוק המוזאיקה, הבהירו המשיבות 1 ו-2 כי גם כאשר הותר לעותרת לחצוב במחצבת מורשת בהחלטה מ 22.12.16, בחרה העותרת שלא לחצוב במחצבה זו. המשיבות 1 ו-2 הדגישו כי בתנאי המיכרז נכללו תנאים רבים אשר נועדו להבטיח ביצוע כריה מקצועית ויעילה של מוזאיקה, ועל כן אין ממש בטענות העותרת כי ללא דרישת הניסיון הרלוואנטי, הכרייה תוביל לאובדן חומרי גלם או לפגיעה בחומר המופק.

...

אשר על כן, אין מקום להיעתרות לבקשה שהוגשה במסגרת עיקרי הטיעון ומבלי שתהא פנייה מסודרת של העותרת לרשויות הרלוונטיות, אשר תבחנה את כל ההיבטים, לרבות אי-הכשלת מכרזים קיימים שבהם נבחרו כבר זוכים.

לאור האמור לעיל, דין העתירה להידחות.

העותרת תשלם למשיבות 1 ו-2 יחד, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ וסכום זהה ישולם כהוצאות משפט וכשכ"ט עו"ד למשיבה 3.

בעתירה שלפניי מבקשת העותרת כי בית המשפט יבטל את החלטת המשיבות מיום 18.10.17, לפיה נדחתה בקשת העותרת להאריך לה בשלוש שנים (עד ליום 15.1.21), ללא מיכרז, את מועד תקופת ההרשאה לחציבה.

באשר למועד העתקת המתקנים, סבורה הוועדה כי אין לראות באי העתקת המתקנים , פעולה הכרוכה בהוצאה כספית מאוד גבוהה, בשלב בו עמדה בפני ועדת השניים בקשה לקציבת מועדים חדשים תחת אלו שנקבעו על ידה, כהפרה של ההסדר.

ביום 18.10.17 השיבה המשיבה 1 לפנייה בתשובה קצרה אשר זו לשונה: "החלטת ועדת השניים מיום 16.1.05 איננה משתמעת לשתי פנים והיא קובעת מפורשות כי המחצבה "תושב למנהל בעוד 13 שנה או בתום כריית 30 מיליון טון לפי המוקדם". בהתאם לאמור הננו להודיעכם כי הרשות תפרסם מיכרז לחציבת חנתון עד סוף חודש אוקטובר 2017.

...

ראשית, עצם העובדה שבית המשפט אישר בנסיבות דומות הארכה של תקופת ההרשאה איננה מחייבת את המסקנה שהחלטה לפיה אין לתת ארכה היא החלטה פגומה שעל בית המשפט להתערב בה. יתכן בהחלט כי שתי ההחלטות הן החלטות סבירות, אשר התקבלו לאחר הליך תקין, ולכן אין מקום להתערב בהן, לכאן או לכאן.

במקום זאת, נשלחה לעותרת תשובה קצרה שמשמעותה האמתית היא, שבקשת הארכה נדחית כיוון שתקופת ההרשאה הסתיימה.

אשר על כן, העתירה נדחית.