עתירה לביטול גירוש עובדות זרות

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1624/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ג' קרא העותרים: 1. מרינה ויליצנסקי 2. יורדנוב סטוימן 3. לריסה סטוליארוב 4. איגור סטוליארוב נ ג ד המשיבה: לישכת רשות האוכלוסין וההגירה בישראל עתירה למתן צו על תנאי ובקשה בהולה לבטל/לדחות גירוש העותרת 1 מן הארץ; תגובה מקדמית מטעם המשיבה ובקשה לדחיית העתירה על הסף בשם העותרים: בשם המשיבה: עו"ד ד"ר מיטל מסיקה אליהו עו"ד אבי טוויג ][]פסק-דין

ביום 24.2.2020, תפסו פקחי מנהל אכיפה וזרים במרחב דרום את העותרת, אשר הובאה לשמיעת טענותיה בפני ממונה ביקורת הגבולות לפי סעיף 13א(ד) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: החוק).

מעבר לצורך יודגש, כי בעתירה לא פורטו חלק מהעובדות הרלוואנטיות לדיון בעתירה ואף צוין כי ההליך להסדרת המעמד של העותרת "טרם הושלם". בכך יש משום אי-ניקיון כפיים של העותרת שלא הקפידה על גילוי מלא ונכון לבית משפט זה. ההליכים המתוארים בפני בית הדין לעררים ובפני בית המשפט המחוזי לא אוזכרו בעתירה גופה והם פורטו במלואם רק בתגובה המקדמית שהגישה המדינה.

...

המשיבה טוענת בתגובתה המקדמית, כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

דיון והכרעה דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית.

ועוד, רק מקריאת כתב התשובה שהוגש על ידי המשיב לועדת ההשגה נודע לעותרות על קיומו של מכתב אשר נשלח ללישכת המשיב ובו נטען כי עותרת 2 מנסה לקבל מעמד במירמה, ולעותרות לא ניתנה ההזדמנות להיתגונן במישרין מול הטענות באותו מכתב, כאשר מדובר במטרידן סידרתי אשר נטפל לעובדות זרות המתגוררות באיזור בו גרות העותרות.

מכאן, הועדה לא יכלה לבטל את כל "ההיסטוריה" של ההליך המדורג, שהתנהל כדין עד לאותה תקרית אשר הועדה לא הכריעה לגבי קורותיה לגופו של עניין.

...

אין אף בסיס לטענת העותרות כי לולא התנהלות המשיב כיום הן היו עומדות לקראת סיומו של ההליך המדורג ועל כן מתבקש לפצותן בסעד של "קיזוז". בהתאם להוראות הנוהל, הליך קבלת מעמד בישראל מכוח קשר של ידועים בציבור כפוף לבדיקות עיתיות של לפחות פעם בשנה, כך שבכל שנה מחליט המשיב האם להיעתר לבקשה או לא, והאם ליתן למבקש המעמד אשרה.

התוצאה היא כי העתירה נדחית.

עם זאת, הוצהר כי אין כוונה, נכון לאותה עת, לפעול לגירושם מישראל של אלה שיוכיחו כי התגוררו בירושלים שנים רבות.

בצד האמור נקבע, כי "תושב איו"ש הרשום במירשם האוכלוסין באיו"ש והמתגורר, שלא כדין, במזרח ירושלים, ברציפות משנת 1987 ועד ליום הגשת בקשתו בהתאם להחלטה זו, ואשר בניית גדר הבטחון באיזור ירושלים פגעה באופן ממשי במירקם חייו... רשאי שר הפנים לאפשר את המשך ישיבתו במזרח ירושלים, עפ"י היתר שהיה זמני שינתן על ידי מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, בשים לב לנסיבותיו האישיות". היתר כאמור יינתן לאחר ששוכנע שר הפנים, "על בסיס ראיות אובייקטיביות מהימנות, כי המבקש התגורר ברציפות במזרח ירושלים משנת 1987 ועד ליום הגשת בקשתו...". העובדות הצריכות לעניין העותר 1 והעותרת 2 נשואים זה לזו, והעותרים 3-7 הנם ילדיהם.

מכאן העתירה שלפניי בגדרה מבקשים העותרים לבטל את החלטת המשיב.

לשיטת העותרים החלטת המשיב נגועה בחוסר סבירות קצוני ומקורה בשיקולים זרים.

...

המשיב טען כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת שיהוי, וכן כי דינה להידחות אף לגופו של עניין.

המשיב טוען, לעומתם, כי עניינים של העותרים אינו נכנס בגדר החלטת הממשלה, יען כי ממכלול הראיות עולה שהעותרים ניהלו את מרכז חייהם מחוץ לישראל במשך שנים רבות.

באתי, כאמור, למסקנה כי דין העתירה להידחות.

כללו של דבר: העתירה נדחית.

בתאריך 13.4.14, הגישו המערערים עתירה מנהלית לבית משפט זה (עת"ם 25284-04-14) שבה עתרו לבטל את הוראת השהייה, בין היתר לנוכח טענות שהועלו בדבר מצבו הבריאותי של מערער 2.

החלטת בית הדין (תמצית העיקר): בהחלטה ארוכה ומנומקת, דחה בית הדין את טענות המערערים, הן מבחינה עובדתית והן מבחינה משפטית, כדלקמן: בית הדין עמד על כך שבמסגרת סמכותו של המשיב להוציא "הוראת שהייה" למסתנן שיש קושי בגירושו, הוחלט על יישום הדרגתי של החוק, בהתאם לקריטריונים שונים שהמשיב קבע ואשר מעודכנים מעת לעת.

לאור העובדה שמתקן השהייה יכול בלאו הכי להכיל רק אחוז קטן של הזרים שנכנסים ללא היתר, אין הצדקה להוציא הוראת שהייה דוקא למערער 1 אשר להבדיל מאחרים, תיגרם לו פגיעה עודפת בגלל עצם הפרידה ממערער 2.

תמצית תשובת המשיב: תשובתו של המשיב נסמכת בעיקרה על קביעות בית הדין, ועל מנת שלא לחזור על הדברים יצוין בקצרה: ראשית, בהתייחס לפסק דין בבג"צ גבריסלאסי, ב"כ המשיב הדגיש את העובדה שככל שהדבר נוגע לענייננו, הכרזת הבטלות של פרק ד' הושעתה למשך 90 יום שעדיין לא חלפו, ומכאן, שבמועד הדיון בעירעור הנוכחי טרם בוטלו הוראות החוק ומכוחן גם הוראת השהייה שהוצאה למערער 1.

...

בית הדין לא התעלם מהמרחק הגאוגרפי ומהקשיים האחרים, ולכן גם ציין שאם מערער 1 יבקש היתר לשהות ממושכת יותר מחוץ למרכז השהייה, יש לעשות כל מאמץ ולהיעתר לבקשתו.

סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל, אני מחליטה לדחות את הערעור.

עם זאת, לפנים משורת הדין, החלטתי להימנע מכך הפעם, מתוך התחשבות בעובדה שמערער 1 נמצא במרכז השהייה ואילו מערער 2 מצוי, על פי הנטען, בדוחק כלכלי.

הועד הנוכחי קיבל לידיו מצב נתון וסבר כי לא יהיה זה נכון לגרש את נאשם 2 מחלקתו אלא לנסות ולסייע לו להסדיר את השמוש במבנים.

ב"כ הנאשם אף עתר לביטול הרשעתו של הנאשם וזאת מאחר ועצם ההרשעה עלולה לפגוע בנאשם באופן קונקריטי שאינו מידתי.

לטענתו, הרשעה פלילית עלולה בסבירות גבוהה לפגוע ביכולתו של המושב למצות את השמוש באיזור התעסוקה והפעלתו, מאחר וחברות (בעיקר זרות) שיבקשו לשכור שטחי עבודה באיזור התעסוקה או לקיים בו ירידים מקצועיים עשויות לבחון במסגרת בדיקותיהם את מעורבותו של המושב בעבירות תכנוניות.

אולם מן הצד השני מצאתי להיתחשב לקולא בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, לרבות העובדה שהעבירה הנה תוצאה של מעשים שנעשו בעבר הרחוק והיכולת של נאשם 1 בעת הזאת לתקנם מוגבלת, בעיקר לנוכח העובדה כי מדובר בבית מגורים הנמצא בשימוש מישפחה לאורך זמן רב. נאשם 1 אף אינו גוף שביכולתו לבצע את פינוי נאשם 2 מהנכס בעצמו אלא לכל היותר, היה עליו להפעיל גופים אחרים על מנת שהדבר יבוצע.

...

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים המפורטים לעיל, הגעתי למסקנה כי יש למקם את העונש בתחתית מתחם הענישה.

איני מקבל את עתירת נאשם 1 לביטול הרשעתו.

לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, אני גוזר על נאשם 1 את העונשים הבאים: קנס כספי בסך של 40,000 ₪ אשר ישולם ב-10 תשלומים חודשיים, שווים ורצופים, החל מיום 15/3/19 וב-15 לכל חודש עוקב.