צוין שם כי רישיונו של העותר בוטל בהמלצת המישטרה, כי הנשק הופקד, וכי הערר שהוגש הועבר להתייחסותו של הקצין הממונה שציין כי עניינו של העותר נדון פעם נוספת, וההמלצה היא "להמשיך להיתנגד למתן נשק לעותר". הווה אומר, גם בהחלטה זו לא נעשה נתוק בין ההחלטות.
החוק אינו מיפרט את השיקולים העומדים בבסיס שיקול הדעת של הרשות המוסמכת בבואה להחליט על מתן רישיון לנשיאת נשק או על ביטולו, אך ברור ששיקולים אלה נגזרים מהמטרה שלשמה נידרש הרישיון מזה, ומהצורך להגן על שלום הציבור מזה.
ברור כי המישטרה תדריך את עצמה במידת הסיכון הנשקף לדעתה לבטחון הציבור מנשיאת נשק על ידי מבקש רישיון או המחזיק ברישיון.
כיוצא בזה נקבע בפסיקה כי היתייחסות המישטרה כגוף הממליץ, ופקיד הרשוי או ועדת הערר, כגוף המחליט, למידע שלא הבשיל לכדי הרשעה, כעולה מתיק תלוי ועומד: "צריכה להיעשות בהקפדה יתירה ובזהירות כפולה ומכופלת מקום בו מדובר בהחלטה המבטלת תוקף רישיון שכבר הונפק" (עת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר לפי סעיף 12 לחוק כלי ירייה (13.4.05), סעיף 23; עניין מועלם, שם).
תיארתי לעיל כיצד בניסיון להצדיק את ההחלטה הראשונה, נוספים כל העת פרטים עובדתיים, והשיא הוא כאמור בידיעות המודיעיניות שהובאו בדיון בחלק החסוי, כאשר העותר אינו יכול כלל להגיב על כך.
חלק לא מבוטל מהחומרים המודיעיניים אינם נוגעים לעותר עצמו, ואף קצינת המישטרה אמרה בהגינותה שהקשרים הם "קצת עקיפים".
חלק מהדברים קשורים לבני מישפחה, ואף בעיניין זה יש להזהר.
יש לידון את עניינו של העותר במקרה זה על סמך נתוניו האישיים, ולא לפסול אותו מלהחזיק נשק, שהחזיק בו כראוי במשך מספר שנים, מחמת עברם של בני משפחתו.
...
על ההחלטה הוגש ערר, אך הערר נדחה ביום 1.10.2017 על ידי הממונה באגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון הפנים (שייקרא: "הממונה"), והחלטה זו בערר הביאה להגשת העתירה.
יש לומר, כי קריאת הדו"ח הסודי ושמיעת דברי קצינת המודיעין הביאו אותי להתלבטות מסוימת; ואולם עיון מעמיק יותר בדברים הביאו אותי למסקנה שגם במידע החסוי אין כדי לבסס כדבעי את החלטת המשיבה.
לפיכך, מתקבלת העתירה, והמשיבים ינפיקו לעותר רישיון לנשיאת כלי נשק.
המשיבים ישלמו לעותר הוצאות ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.