עתירה לביטול ביטול מכרז לבניית מקלטים בבית שמש

במסגרת פסק דינו בעירעור, הסכים בית המשפט המחוזי עם קביעת בית משפט קמא, כי המקלט ניבנה עוד בשנת 1969, וכי שתיקתם הממושכת של הורי התובעת במשך למעלה מ-40 שנה, מחזקת את המסקנה כי למושב ניתנה רשות בלתי הדירה שאיננה ניתנת לביטול לגבי המקלט.

יובהר כי לאחר כתיבת פסק הדין בבית משפט השלום, ובטרם הוגש העירעור, בוטלה הילכת שמש [ע"א 37/59 שמש נ' מיפעל המים כפר סבא] בבית המשפט העליון, ונקבעה הלכה חדשה לפיה בית משפט השלום מוסמך לידון בכל שימוש במקרקעין, אף אם אין השמוש כרוך בשמירה על גוף הנכס [רע"א 3749/12 בר עוז נ' סטר (1.8.2013)].

כמו כן, עתרו בהליכי העירעור, הן לבית המשפט המחוזי והן לבית המשפט העליון, לפטור אותם מהפקדת עירבון.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את הבקשה לחיוב בערובה; להלן טעמי.

" [ההדגשות שלי –ע.נ] יחד עם זאת, תקנה 519 הנ"ל, נועדה לאזן בין הזכות החוקתית לפנות לערכאות, לבין מניעתן של תביעות סרק, אשר יש בהן לבטל את זמנו של בעל הדין שכנגד; כך קובע בית המשפט העליון, בעניין באסל, בהמשך לדברים הנזכרים לעיל: "עם זאת הוסמך בית-המשפט בתקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע. הרציונל העומד בבסיס הסמכות להטיל ערובה הוא למנוע תביעות סרק ובעיקר להבטיח את תשלום הוצאותיו של הנתבע, בייחוד כשנראה שסיכויי התביעה נמוכים (ראו למשל: רע"א 8010/01 מימון נ' אלדן [3]; ע"א 2877/92 אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ [4])." [ההדגשות שלי –ע.נ] בענייננו, כאשר הצד שמנגד הוא גוף ציבורי וכאשר התובעים טרם שילמו את מלוא ההוצאות שנפסקו נגדם בהליכים קודמים, אין לאפשר לתובעים גישה בלתי מוגבלת לערכאות, כאשר ישנו חשש כן וממשי כי התובעים לא יוכלו לשאת בתשלום ההוצאות.

סבורני כי הדברים אינם מתיישבים עם פסק דינו החלוט של בית המשפט המחוזי.

אציין כי בכתב התביעה עולה טענה נוספת כי המבנה איננו מקלט, ולפיכך אין היא זקוקה לאישורים הנדרשים על פי חוק ההתגוננות האזרחית, אולם לטענה זו אין זכר בתשובתם לבקשה זו. לכל האמור לעיל יש להוסיף כי באשר ליכולתם הכלכלית של התובעים 3 ו – 4 לא נטען דבר ואף בכך יש כדי לתמוך בקבלת הבקשה.

בתאריך 19.6.2016 נדחתה העתירה; ערעור שהוגש לבית המשפט העליון היתקבל וההפקעות בחלקות מושא העירעור שם, בוטלו [עע"ם 7946/16 שלומית הרץ ואחרים נגד הועדה המקומית לתיכנון ולבניה פתח תקווה, פסק דינו של בית המשפט העליון מתאריך 28.1.2018 (להלן: "ענין הרץ") – נספח כ"ח לעתירה].

לא הוצגו פעולות ממשיות לקידום הבניה ובכלל זה החלטת מועצת העיר, תיקצוב עבודות הבניה, לא הוצא היתר בניה ולא פורסם מיכרז לבניה.

כמו כן, ספק, בלשון המעטה, אם שימושים כמו מספרה וספא הם שימושים לצרכי ציבור כהגדרתם של אלה בסעיף 188 (ב) לחוק, המגדיר צרכי ציבור כדלהלן: (ב) " "צרכי ציבור", בסעיף זה – כל אחד מאלה: דרכים, גנים, שטחי נופש או ספורט, שמורות טבע, עתיקות, שטחי חניה, שדות תעופה, נמלים, מזחים, תחנות רכבת, תחנות אוטובוסים, שווקים, בתי מטבחיים, בתי קברות, מבנים לצרכי חינוך, דת ותרבות, מוסדות קהילתיים, בתי חולים, מרפאות, מקלטים ומחסים ציבורים, תחנות מישטרה ותחנות שירות לכיבוי אש, מתקני ביוב, מזבלות, מיתקנים להספקת מים וכל מטרה ציבורית אחרת שאישר שר האוצר לענין סעיף זה".

יתר על כן. מחד גיסא טענו המשיבות בתשובתן לעתירה, ככל הנראה כדי להראות כי "יש חדש תחת השמש", כי משבושש המימון מהמשרד לעינייני דת להגיע "...הוחלט על ידן לפעול למימוש הקמת המקוה מקופתן" (סעיף 37 לתשובה).

...

לאמור לעיל יש להוסיף כי כפי שציינו הן כבוד השופטת דפנה ברק ארז והן כבוד השופט עמית בעניין הרץ, אין קבלת העתירה סוגרת את השער בפני העירייה, ואף בכך יש לתמוך במסקנה כי המאזן נוטה לטובת העותרים.

סבורני כי התנהלות זו מהווה המשך ישיר להתנהלותן של המשיבות אשר עושות כל שלאל ידן למנוע את ביטול ההפקעה, כאשר טיעוניהן מותאמים על פי הצורך ובשים לב להליך אשר באותה עת תלוי ועומד.

הקצאת חלקה 219 למטרת מקווה נקבעה בשנת 1998 ואם היה מקום להשיג על כך היה צריך לעשות זאת אז. טענות אלה נדחות מחמת שיהוי רב. אינני רואה טעם התערבות של בית המשפט בשיקול התכנוני של שימוש בשטח המופקע לתכלית של מקווה טהרה.

לשאלת בית משפט כיצד יפגע מהרשעה אני משיב הוא מהנדס והוא ניגש למכרז לשמש כמהנדס בועדת תיכנון והרשעה תיפגע זאת ממנו.

רק בשלב הזה גובש בהצעת בית המשפט הסדר שכלל דחיה לקבלת תסקיר כדי לבחון אפשרות שהעלה הסנגור, כי התיק יסתיים באי הרשעה, בעוד התובעת הבהירה כי עומדת על הרשעה ועותרת למאסר מותנה, פיצוי כספי.

כמו כן ציינתי כי אילו דברי הנאשם היו נכתבים ללא היתלהמות הפוגענית והמשתלחת והאישית – יכול היה להעביר המסר אותו התכוון להעביר מבלי לעבור על החוק וכי הוא בעצמו מודע לכך שיכול היה להתנסח אחרת , אך הסביר כי באותו מועד בנו שירת קרוב לבנו, הוא עצמו הסתתר במקלט, בת של שכנים נהרגה, ולכן כתב את אשר כתב.

בית המשפט עליון ערך איזון נכון בין דברים שהם לגטמיים הנמצאים במסגרת ביקורת בונה כלפי עובד ציבור, וזכות הציבור לדעת וזכותו של אזרח להעביר ביקורת על היתנהגותו של עובד ציבור לבין הפגיעה בעובד הציבור מעבר לנדרש.

בע"פ 2513/96 מדינת ישראל נ' שמש, (פ"ד נ(3) 682) פסק בית המשפט העליון בעמ' 683 כי: "שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונימצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זהו הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק במבחן מבלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להמנע מהרשעה מפר את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השויון לפני החוק". על הלכה זו חזר בית המשפט העליון, מפי כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, (פ"ד נד(3) 685, 689): ההימנעות מן ההרשעה הופכת, כמובן, באופן תאורטי לקשה יותר ככל שהעבירה חמורה יותר .

ציינו כי אף שהעבירה חמורה הנסיבות מקילות ונעברה בתקופה משברית ואם יורשע צפוי לו נזק חמור שאינו עומד במבחן המידתיות, שכן כל שנות האמון המפרכים ומאמציו להישתתף במשחקי אולימפיאדת לונדון -ירדו לטמיון , ולכן בטלו ההרשעה, והוטל עליו צו של"צ. גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין, בתי המשפט מצאו לנכון במקרים מסוימים להמנע מהרשעה, כך ברע"פ 2777/11 פלונית נגד מ'י מיום 13.10.12.

...

השופט מ' שמגר: הצוים שיצאו מלפני בית משפט זה ואשר מופנים אל המועצה המקומית בית שמש ורשויות נוספות הפועלות בה, עניינם מיכרז לבניית תשעה מקלטים אשר פורסם על ידי המשיבה הראשונה ואשר בוטל על ידה לאחר בדיקת ההצעות שבאו בפניה.

" לאור מסקנותיה אלו החליטה המליאה על ביטול מיכרז 9/76 ועל פירסום מיכרז חדש (מיכרז 15/76), אולם הטיפול במיכרז השני עוכב בשל פנייתם של העותרים לבית משפט זה. בא כוחו המלומד של גוזלן, עורך דין ר' בר און, טען בפנינו כי הפגם בערבות, שצורפה על ידי מרשו להצעתו, הוא פגם טכני בלבד.

...

ברם, משהגענו למסקנה שההצעה של צוות מאי ושאר ההצעות הגבוהות הימנה אינן סבירות, נותרה לפנינו הצעה ריאלית יחידה, זו של גוזלן.

ברוח זו טען נציגן של המשיבות גם בפני נו. במצב זה נראה לי שמותר לרשות לקבל את הצעת גוזלן, מה גם שקיימת נכונות מצדו להשלים את הערבות כנדרש, חיזוק להשקפתי זו מוצאת אני ב בג"צ 134/72, בעמודים 186-187, סעיפים 3 ו- 4.

באשר למשיבה נאמר, שאין לה פיתחון פה לתקוף ערבותה של העותרת, שכן לא צירפה היא עצמה כל ערבות להצעתה וכבר מטעם זה היתה עתירתה נדחית, אילו הוגשה.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 10903-02-12 עמותת שחר במסילה נ' עמותת עמודי עולם עת"מ 12850-02-12 עמותת שחר במסילה נ' עריית חיפה ואח' בפני כב' השופט רון סוקול העותרת עמותת שחר במסילה ע.ר. 580549855 ע"י ב"כ עו"ד פורת ו/או עו"ד חביב אופק ממשרד אהוד פורת ושות', עורכי דין המשיבות 1. עירית חיפה 2. הוועדה המקומית לתיכנון ובניה חיפה 3. מחלקת פקוח על עצים ומתן היתרים לכריתה ועקירה ע"י ב"כ עו"ד ימית קליין 4. עמותת עמודי עולם ע.ר. 580449536 ע"י ב"כ עו"ד בצר פסק דין

בא כוח העותרת הגדיל ואמר בדיון מיום 13/2/12 כי "מדובר בהפרדה גזענית וחשוכה בין גברים לנשים, היכן היא לגיטימית במשפט הישראלי למעט בית כנסת. רוצים להפוך את השכונה לבית שמש". חששם זה של תושבי שיכון המסילה ושיכון השחר אינו עילה לביטול ההחלטה על הקצאה.

כל המסמכים שהוצגו (נספחים 4 לעתירה) עוסקים בבניית המקלט ובפיתוח הסביבתי של המיגרש לאחר הקמתו, אולם אין בהם כל הבטחה לגבי שימושים עתידיים במיגרש.

...

לאור זאת ולאור השיהוי הרב בהגשת העתירה דין העתירה להידחות.

על כן אני דוחה את העתירה.

העותרת תשלם למשיבים 3-1 הוצאות בסך של 5,000 ₪ ולמשיבה 4 הוצאות בסך של 5,000 ₪ נוספים.