עתירה לבחינת תקינות הליך מינהלי ברפורמת התכנון והבנייה

לטענת רמ"י, אין למבקשים עילת תביעה אישית שכן המבקש אישר בחתימתו עוד בשנת 2012 כי רמ"י הודיעה לו על רפורמת הקניית הבעלות וכי הוא מבקש לבצע עסקה הכרוכה בתשלום דמי היתר תוך שתישמר לו זכות הקזוז של דמי ההיתר מהתמורה בעד הבעלות למשך שנה מיום שרמ"י תציע לו לקנות את הבעלות; כי בהמשך, בשנת 2014 הגישו המבקשים תביעת השבה נגד רמ"י להשבת דמי היתר ששלמו לטענתם ביתר ובמהלך ניהול ההליך נודע לרמ"י כי בנכס קיימות חריגות בנייה בנגוד להצהרת המבקשים בפני רמ"י הגם שבהסכם המכר שחתמו המבקשים בשנת 2010 לצורך רכישת זכויות החכירה בנכס היה קיים נספח העוסק בחריגות הבנייה אך הוסתר מרמ"י; בהצעת רכישת הבעלות שנשלחה למבקשים בשנת 2015 ציינה רמ"י במפורש כי המבקשים זכאים לבקש עריכת שומה פרטנית ביחס לנכס אך המבקשים לא ביקשו לממש את זכאותם לעריכת שומה פרטנית.

לציין כי חלק במשפט המנהלי הוא חובת הרשות להפעיל את סמכויותיה בשקידה ראויה ובחינתה היא במסגרת עילת הסבירות המנהלית (ראו למשל בהקשר הפעלת סמכות הפקעה של רשויות תיכנון: עע"ם 3411/19 חברת בית חלקה 39 בגוש 6204 בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבניה רמת גן, פס' 17 (19.10.2021); ראו גם למשל בקשר להפעלת סמכויות גבייה: ע"א 1630/18 ביג-גיבורי ישראל בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פס' 15 (19.1.2020)).

לפי עקרון חזקת התקינות המנהלית מועצת מקרקעי ישראל מוחזקת כמי שביצעה הליך מינהלי תקין עובר לקבלת החלטה 1185, ובכלל זה שקלה את משך הזמן הכרוך בעריכת טבלאות ערכי קרקע בהקף כה רחב.

גם הסעדים שבקשו המבקשים עצמם בבקשת האישור תרמו לביסוס המסקנה שעסקינן בתקיפה עקיפה - כך עתרו המבקשים בבקשת האישור לסעדים של "צו עשה נגד המשיבה לתיקון כלל ההצעות... שנשלחו לחברי הקבוצה...; צו עשה כנגד המשיבה המורה לה לשלוח את ההצעות המתוקנות... לכלל החוכרים שדמי ההיתר ששלמו... שוים או נמוכים מסכום רכישת רכישת הבעלות, תוך שתינתן לחוכרים שהות להודיע על היענותם להצעה המתוקנת וזאת בתוך שנתיים ממועד קבלתה..." (סעיף ז לבקשת האישור המתוקנת).

. לכל עסקה להקניית בעלות במקרקעין יש מאפיינים ייחודיים משלה, ולצורך הגנתה הרשות נידרשת לבחינה אינדיבידואלית ביחס לכל חבר קבוצה נטען – כגון האם הוא עומד בתנאי הקניית הבעלות; האם בתמורה מופחתת או ללא תמורה; האם ומתי קיבל הודעה על אפשרות הקניית בעלות; האם ומתי הגיש בקשה להקניית בעלות; האם קיימות חריגות בנייה אל מול תוכניות הבנייה שאישרה לו הרשות; ועוד.

...

לשאלת מערכת היחסים הפרטנית בין המבקשים לרמ"י לא ראיתי להתייחס בהרחבה במסגרת החלטה זו, לא בגלל שטיעוני הצדדים לעניין זה נעלמו מעייני, אלא מפני שהצורך בדיון כאמור התייתר לאור מסקנתי כי דין בקשת האישור להידחות.

וכך עולה בי תמיהה כפולה, מדוע זה לא התייחסו/גילו המבקשים במסגרת בקשת האישור דנא אודות ההליך הקודם שהוא בהחלט רלוונטי לענייננו, ומדוע זה טען המבקש שהוא לא זוכר את אותו מסמך עליו הוא חתום וכבר גולה לו במסגרת ההליך שהוא עצמו יזם נגד רמ"י? סוף דבר בקשת האישור נידחית.

תמיכה למסקנה זו גם מצאתי בהתנהלות הדיונית של המבקשים.

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לפני כב' סגן הנשיא י' נועם עת"מ 17782-02-17 רפאל כהן נ' ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובנייה מחוז ירושלים ואח' העותר רפאל כהן על-ידי ב"כ עוה"ד מיכה גדרון ואח' המשיבות 1.ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובנייה, מחוז ירושלים באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים (אזרחי) 2.הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה ירושלים על-ידי המחלקה המשפטית של עריית ירושלים פסק דין

דיון והכרעה על מיתחם ההתערבות השפוטי תפקידו של בית-המשפט המנהלי, בדומה לבית-המשפט הגבוה לצדק, בעת שהוא מקיים ביקורת שיפוטית על מעשה הרשות המינהלית, הוא "לבחון את תקינות המעשה המנהלי ולוודא שהסמכות הופעלה על-ידי הרשות בגדרי סמכותה, משיקולים עינייניים ובמתחם הסבירות הפתוח לפניה" (עע"מ 9018/04 סאלם מונא נ' משרד הפנים (12.9.05)).

סעיף 152 לחוק התיכנון והבניה, הדן בהליך הערר המתנהל לפני ועדת הערר, קובע בסעיף משנה (ד), כי "החלטת ועדת הערר תבוא במקום החלטת הועדה המקומית או רשות הרשוי, לפי העניין". בעיניין אופייה של הבקורת המופעלת על-ידי ועדת הערר, נפסק כי "הבקורת שמפעילה ועדת הערר נעשית בדרך של בחינה מחדש (DE NOVO) של ההחלטה, בהתאם לשיקולים מקצועיים ותכנוניים" (עע"מ 2131/12‏ רוני טל נ' ועדת ערר המחוזית ת''א (16.1.13)).

בתיקון משנת 2007 הוגדל השטח המזערי לממ"ד לשטח שלא יפחת מ-9 מ"ר; ובמסגרת התקנה נקבע: "שטח המרחב הדירתי לא יפחת מ-9 מ"ר (נטו, לא כולל קירות); נפח המרחב הדירתי לא יפחת מ-22.5 מ"ק; ואולם רשות מוסמכת רשאית לאשר מרחב מוגן דירתי בשטח ובנפח קטנים יותר...". בצד זאת, וכדי לאפשר הקמת ממ"דים, תוקן סעיף 151(ג) לחוק התיכנון והבנייה, בתיקון מס' 79 משנת 2007 כדלקמן: "תוספת שטחי שירות המתחייבת משינוי הוראת חוק או תקנות לאחר אישור התכנית או תוספת שטחי שירות לשם בניית מרחב מוגן, בשטח כאמור בסעיף 158ז(א1)(1) לחוק – לא ייחשבו כסטייה מתכנית". יצוין, כי במסגרת הרפורמה שבתיקון 101 לחוק התיכנון והבנייה, הותאם גם נוסחו של סעיף 151(ג), שכיום מפנה לתקנות ההתגוננות האזרחית בלבד, ולא לסעיף 158ז(א1)(1) לחוק, שבוטל במסגרת תיקון 101.

...

בנסיבות אלה קבעה ועדת הערר, כי נוצר מעין "השתק תכנוני" כאשר העותר נהנה מהדרך שבה בחר; וסברה שאין לאפשר לו "לחתור עתה תחת הנחות היסוד של הליך קבלת היתר הבנייה הקודם". על-כן החליטה הוועדה, כי יש מקום לדחות את הבקשה לחישוב מחודש של השטחים, זאת הן הואיל והוראות סעיף 151(ג) לחוק חלה אך ורק על תוספת נדרשת לבניית ממ"ד, והן היות שבנסיבות המקרה מדובר בתקיפה עקיפה, ומכאן מאוחרת, של החלטות הוועדה המקומית במסגרת הליכי רישוי קודמים שיזם העותר.

בשולי פסק-הדין יודגש, כי העתירה נדחית, ולוּ מן הטעם שההליך בו נקט העותר אינו מאפשר תוספת שטחי שירות מכוח סעיף 151(ג) לחוק, בעניין ממ"דים שכבר הוקמו בעבר על-פי היתרים שנופקו לעותר בשנת 2014.

התוצאה על-יסוד האמור לעיל, העתירה נדחית.

העותר ישלם לכל אחת מהמשיבות הוצאות בסכום כולל של 8,000 ש"ח. מזכירות בית-המשפט תודיע טלפונית לב"כ הצדדים על מתן פסק-הדין, ותמציא להם עותקים ממנו.

לפני שתי עתירות מנהליות, אשר הדיון בהן אוחד, הנסבות שתיהן על החלטת ועדת הערר לתיכנון ובניה מחוז תל אביב (להלן: "ועדת הערר") מיום 13.1.20, אשר קיבלה באופן חלקי עררים אשר הוגשו על ידי המשיבים 3-58 על החלטת הועדה המקומית לתיכנון ובניה תל אביב יפו (להלן: "הועדה המקומית") מיום 2.1.19, במסגרתה אושרו שש בקשות למתן היתרי בניה להקמת פרויקט תמ"א 38 מסוג הריסה ובניה בשישה מגרשים צמודים בשכונת נווה אביבים (להלן: "בקשות ההיתר").

עוד טוענת ועדת הערר כי קיימת טעות מהותית בטיעון של העותרות אשר מתייחסות באופן שגוי להקלה כאל הליך חלופי ונוסף להליך התיכנוני, בה בשעה שההליך התיכנוני הוא ההליך היחיד בהתאם לדין ואילו הקלה אינה הליך חלופי אלא חריג להליך זה, חריג בו יש לעשות שימוש רק "בהתקיימן של נסיבות מיוחדות המצדיקות את הסטייה מהתכנית" (עע"מ 876/17 גיל אוחיון נ' ועדת הערר המחוזית לתיכנון ובניה (3.5.18), סעיף 22 וההפניות שם).

כך, בע"א 6291/95 בן יקר גת חברה להנדסה ובניין בע"מ נ' הוועדה המיוחדת לתיכנון ובנייה "מודיעין", נא(2) 825, 864 נקבע על ידי בית המשפט העליון כי: "ניסיון החיים מלמד, כי לא תמיד ניתן לצפות מראש את כל האפשרויות. הטעמים לכך עשויים להיות מגוונים. הם עשויים להיות נעוצים במיגבלות האנושיות בצפייה מראש של כל התפתחות או תרחיש אפשריים. הם עשויים להיות נעוצים בשינוי מהותי בנסיבות שלא ניתן היה לצפותו מראש. הם נעוצים גם באפשרות שיתעוררו מקרים פרטיים מיוחדים, אשר הכלל הקשיח שנקבע אינו מתחשב בהם...האפשרות ליתן הקלות מאפשרת להיתחשב במציאות זו. היא מאפשרת גמישות. היא מאפשרת התאמה של ההחלטה האינדיווידואלית בעיניין פלוני למציאות המשתנה. היא מקנה לרשות אפשרות להתיר, מקום בו הדבר מתחייב ואפשרי, סטייה מן התכנית הקיימת (בג"ץ 235/76 הנ"ל [6], בעמ' 583). על הצורך בגמישות בקביעת נורמות תכנוניות, על רקע המציאות המשתנה והבלתי צפויה.." באותו עניין הוסיף בית המשפט והדגיש כי לא ניתן לוותר על מוסד ההקלה והראייה - גם ברפורמה בדיני התיכנון והבניה, במסגרת תיקון מספר 43 לחוק התיכנון והבנייה, נותר מוסד ההקלה על כנו.

יפות לעניין זה קביעות בית המשפט העליון בבג"ץ 235/76 בנייני קדמת לוד (1973) בע"מ נ' הוועדה המקומית לתיכנון ולבנייה בלוד, פ"ד לא(1) 579, 584: "כשזהו רצון המחוקק [הקלה או שימוש חורג ל.ב.] הוא ייעשה ויקויים. אבל, אם מותר להעיר הערה אפיקורסית, נראה לנו כי במציאות שלנו שורש הרע הוא בעצם הסמכות לתת הקלה או להתיר שימוש חורג על-ידי גוף כל-שהוא, כי לא אחת הופכת ההקלה לתקלה והחריגה למפגע, תכנית קיימת עד שהיא מקבלת תוקף עוברת הליך המורכב משלבים שונים, היינו: הכנה, הפקדה, פירסום, התנגדויות, הכרעה, עררים, וכו'. שלבים אלה נקבעו כדי להבטיח דיון עניני בתכנית על-ידי רשויות התיכנון השונות והכרעה שקולה על-ידן, לאחר שמיעת גורמים פרטיים וציבוריים שיש להם ענין בה או העלולים להפגע על-ידה. פירושה האמתי של הקלה הוא התרת סטיה מתכנית קיימת שבעצם מהוה שינוי התכנית במידת ההקלה הנתנת. הוא הדין לגבי התרת שימוש חורג, שאינו קיים בעת שתכנית מקבלת תוקף. אם השמוש החורג בעת שתכנית מקבלת תוקף כבר קיים, אין ברירה אלא להשאירו בעינו. אבל למה יקום שימוש חדש כזה שלא בדרך הרגילה של תיקון התכנית? הקלות היחסית שבה אפשר להשיג, לפי המצב החוקי הקיים, הקלה או שימוש חורג, בהשוואה לעריכת שינוי תכנית לפי כל הדקדוקים והמצוות, קשה להלום אותה עם הצורך לקיים סדר תקין בענין זה של תיכנון ובניה, שהוא כה חיוני וקובע את איכות החיים והסביבה" קביעות אלו מפי כבוד השופט ברנזון, התקבלו בהסכמה גם בפסיקה המאוחרת, כך ולשם הדוגמא, היתייחס אליהם בית המשפט העליון ב עע"מ 4881/08 אלמוג אילת (מ.ד.ע) 2000 בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ובניה אילת (10.02.2010) כאל: "יין משומר". בדומה נקבע על ידי כב' השופטת פרוקצ'יה בע"א 5927/98 בחוס נ' הוועדה המקומית לתו"ב חיפה פ"ד נז (5) 752, 759, בסעיף 17 לפסק הדין, כי: "ההליך התיכנוני והמשפט אינם רואים בעין יפה הרחבת החריגות מתכנית. אלה נחזות לא אחת כרע הכרחי, אולם הנטייה המובהקת היא להזקק להן בצמצום, כדי שלא יהיו אמצעי העוקף את הצורך בהכנת תכניות חדשות ותיקון תכניות קיימות. " עוד נקבע בעע"ם 8445/06 זלצמן נ' ועדת הערר לתיכנון ולבניה מחוז תל אביב (28.10.2010) (להלן: "פסק הדין בענין זלצמן"), נידרש בית משפט העליון למנגנון ההקלה וקבע: "בית משפט זה ביקר בעבר בחריפות את מנגנון ההקלות ואת יישומו על ידי ועדות מקומיות... יחד עם זאת הוכרה גם חשיבותו של המנגנון... לענייננו העיקר הוא כי נקבע מפורשות שאין לאדם זכות קנויה להקלה... אכן, 'הקלה' כשמה כן היא ואין שום חובה מוטלת על הועדה לאפשר הקלה מהתכנית החלה גם אם הדבר נועד למיצוי אחוזי בניה..." אציין כי כחלק ממערך השיקולים כנגד אישור תוספות בדרך של הקלה ולא במסגרת הליך תיכנון מקיף הודגש בפסיקה כי בנגוד להוראותיה של תכנית, ביחס אליה רשאי מי שניפגע מהתכנית להגיש תביעה לפיצויים מכח סעיף 197 לחוק, הרי שזכות זו אינה קיימת ככל שהפגיעה נובעת ממתן הקלה ובכך נימוק נוסף לקביעה ולפיה מן הראוי שמתן הקלות ייעשה לאחר שנשקלו כל השיקולים הראויים ולא בצורה גורפת או כלאחר יד. ומה הם התנאים למתן הקלה? משהובהרה המדיניות אשר עומדת בבסיס הקביעה אם להדרש למתן הקלה אם לאו, נפנה לבחינת התנאים כפי שנקבעו למתן ההקלה.

...

אשר לקביעה זו, הנני מקבלת את ההנמקה העומדת בבסיסה ולפיה טענתם של המשיבים אינה עולה בקנה אחד עם החקיקה הרלוונטית.

בהתאמה לכך, הנני סבורה אף שצודקת ועדת הערר בקובעה כי מקום בו מדובר בנסיבות שהן כלליות ואינן ספציפיות או ייחודיות, הרי שאין לאפשר את ההקלה.

יחד עם זאת, לאור תוצאת ההליך, אינני מוצאת לקבוע מסמרות לעניין זה. סוף דבר; לאור האמור והמפורט נחה דעתי כי דין העתירות להתקבל על דרך השבת הדיון לוועדת הערר וזאת על מנת שתקיים בפניה דיון במסגרתו תינתן לעותרות זכות לטיעון באשר להצדקות למתן ההקלה, מעבר להצדקות כפי שצוינו על ידי הוועדה המקומית בהחלטתה.

ניסיון העותר להיבנות מהמסמך לבחינת מהימנות בידי גופים מפקחים מיום 1.12.2010 שאליו הפנה חוזר יושר ויושרה לא יצלח, שכן חוזר יושר ויושרה המאזכר אותו אינו מוגבלת לתבחיניו בלבד ובחוזר המאוחר יותר למסמך זה נקבעו אמות מידה מפורשות בהתאם להסמכת המחוקק.

כך גם ביחס לאסדרה קודמת לחוק הפיקוח שלא היה די בה והצריכה את חקיקת החוק ואת הרפורמה שחולל ולרבות ההסמכה המפורשת בסעיף 4(ב) לחוק המסמיך במפורש את המפקח לקבוע את: "אמות המידה, השיקולים והנסיבות שיובאו בחשבון בבחינת יושרו ויושרתו של אדם לפי חוק זה". לעניין טענת העותר כי החלטת המפקח לדחות את בקשת העותר על יסוד מצג כוזב שהוצג לו אינה סבירה ואינה מידתית, טוענת המשיבה כי החלטת המפקח אף בהקשר זה סבירה ומבוססת על המידע המודיעיני שהועבר אליו.

כפי שנקבע בסעיף 21 (29) לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים תש"ס- 2000 סמכות בית משפט זה מוגבלת לדיון בהסדרת עיסוק לפי חוק הפיקוח "למעט החלטה של המפקח הקובעת כללים או הנחיות לפי חיקוק", ולכן אין מקום שערכאה זו תיבחן כמבוקש בעתירה את תקינות הליכי פירסום החוזר והוראותיו ולפיכך לא ראיתי לקבל את טענת העותר בהקשר זה ומה גם שנטענה אך בעלמא וללא כל תימוכין.

כידוע ההלכה היא שבית המשפט אינו שם עצמו בנעליה של הרשות ולא ימיר את שיקול דעתה בשקול דעתו שלו והתערבותו בהחלטת הרשות מוגבלת למקרים שבהם נפל פגם מהותי בהחלטה אשר מקים עילה להתערבות בה. ראו לעניין זה :בג"ץ 2929/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבניה, פ"ד נ(3) 441.

...

כפי שבואר על-ידי השופט פוגלמן: "התפיסה שלפיה רשות מינהלית רשאית לבחון מגוון רחב של ראיות, ובהן מידע מודיעיני, חומרי חקירה בתיקים פתוחים וסגורים וכל מידע רלוונטי נוסף, לרבות מידע חסוי, היא יסוד מוסד בפסיקתנו (וראו למשל: עע"ם 7710/18 השר לביטחון פנים נ' ג'אבר (19.11.2019)). גם כאשר מדובר בפגיעה בזכויות הפרט אין מנוס, לעיתים, מקבלת החלטה מינהלית על בסיס ראיות מינהליות חסויות, ולא מצאנו טעם טוב שיצדיק שינויה של הלכה זו". ראו: עע"מ 8709/19 פולק נ' שר הבריאות, פסקה 6 (11.6.2020) (להלן: "פסק הדין בעניין פולק"); ההסתמכות על מידע מודיעני משטרתי חסוי ככלי עזר בהפעלת סמכות הרשות המקצועית בקבלת החלטה בדבר מתן רישיונות לפי חוק הפיקוח ובנושאים נוספים נבחנה ונמצאה כעומדת במבחן הסבירות.

כפי שנפסק בעניין פולק : "גם כאשר מדובר בפגיעה בזכויות הפרט אין מנוס, לעיתים, מקבלת החלטה מינהלית על בסיס ראיות מינהליות חסויות". ראיתי לנכון לקבל את טענת המשיבה שבנסיבות העניין מדובר בהחלטה סבירה על רקע הטעמים הנוגעים לצורך בשמירה על שלום הציבור ובטחונו.

התוצאה העתירה נדחית.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"מ 950/23 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט ח' כבוב המערער: אחמד חליל מוחמד עבד אללה נ ג ד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 2. המועצה העליונה לתיכנון ובניה ביו"ש 3. ועדת המשנה לפיקוח על הבניה ביו"ש 4. היחידה המרכזית לפיקוח ערעור על פסק דינו של בית המשפט העניינים מנהליים ירושלים מיום 31.01.2023 בתיק עתמ 005643-07-22 בשם המערער: עו"ד סאיד קאסם בשם המשיבים: עו"ד יונתן סיטון ][]פסק-דין

בגדרי הבקשה לסעד זמני, הוטעם, כי "צו המניעה הזמני הנו נחוץ במיוחד לאור העובדה כי לאחר דחיית עתירתו של [המערער] [...] יהא צו [ה]הריסה שהוציאו המשיבים ע"פי [כך במקור – ח.כ.] החלטתם מיום 8.6.2022 [...] שריר, תקף וניתן לבצוע מיידי. לא זו אף זו נטען, כי בית המשפט המחוזי שגה, עת ביסס את פסק על כך שממילא, הבינוי נעשה בלי היתר בניה, שכן "בפסק דינו הנ"ל נתפס בית המשפט קמא לכלל שגגה, שאחר שפניה לבתי המשפט בישראל אינם רק נחלתם של ישרים, אלא שגם לפושעים וחוטאים מניק החוק והדין זכויות דיוניות ומהותיות". ב"שולי הדברים" צוין, כי בקשת המערער להיתר בניה סורבה על-ידי המשיבים ביום 07.08.2022, מכיוון שהשטח מצוי בתחומי צו איסור בניה צבאי, אך בכך אין כדי להוות סוף פסוק, משהשיג ביום 29.01.2023, בקשה להחרגת שטח המקרקעין משטחי צו זה, ואף הגיש עתירה לבית המשפט בגדרי בג"ץ 845/23, "לעיכוב הריסת המבנה שלו עד להכרעה בבקשתו להחרגה". אשר על כן, נטען כי "קיימת האפשרות להכשיר את המבנה שהקים ובנה במקרקעיו הפרטיים, ומן הדין ומן הצדק ליתן בידו הזכות והאפשרות למצות זכותו זו". בתגובתם המפורטת והמנומקת לבקשה לסעד זמני, טענו המשיבים כי "דין הבקשה להדחות, וזאת משום שסכויי העירעור נמוכים באופן מובהק, בהעדר כל עילה להתערבות בפסק דינו של בית משפט קמא". לעמדת המשיבים, בית המשפט המחוזי צדק "בקבעו כי המערער המשיך להתקדם בבניית המבנה על אף שהומצא לו צו הפסקה עבודה ביחס אליו; ולפיכך לא נפל כל פגם בהחלטה על הריסת המבנה". זאת ועוד, צוין, כי "כפי שנקבע בפסק הדין, המערער אף הקים את המבנה מראש ללא היתר בנייה כדין, והמשיך להתקדם בבנייה גם לאחר החלטת יו"ר ועדת המשנה לפיקוח מיום 08.06.2022; וברי כי היתנהלות זו עולה כדי חוסר ניקיון כפיים, המצדיק כשלעצמו את דחיית העירעור. זאת ועוד טענו המשיבים כי מאזן הנוחות "נוטה אף הוא לדחיית העירעור, שכן האנטרס הצבורי מחייב לתבוע את קיום שילטון החוק, מקום בו המערער פעל בנגוד לדין ולהחלטות המשיבים". המשיבים הוסיפו לבאר מדוע "החלטת יו"ר ועדת המשנה לפיקוח ניתנה כדין, בהתאם להוראות סעיף 38(9א) לחוק התיכנון הירדני, שכן מבנהו של המערער הוקם ללא היתר בנייה כדין, והבנייה נמשכה לאחר שהוצא צו הפסקת עבודה ביחס למבנה. אין כל עילה להתערבות בקביעותיו של בית המשפט קמא לעניין זה, ומשכך פני הדברים, סבורים המשיבים כי סכויי העירעור נמוכים ביותר". כן הובהר על-ידי המשיבים, כי בעירעור מופיעות טענות חדשות שכלל לא נטענו בכתב העתירה, שהן תולדה של קביעות והערות בית המשפט בפסק דינו, ביחס להתנהלות המערער בהליך, כמפורט לעיל.

זאת ועוד נטען, כי כך או אחרת, "בכל מקרה, וזה העיקר לעניינו, טענותיו העובדתיות של המערער נטענו בעלמא, ולא בידו של המערער לסתור את חזקת התקינות אשר עומדת למשיבים, אף לא בקירוב". טרם חתימה, ציינו המשיבים, בפיסקה 33 לתשובתם, כי בכל הנוגע לטענת המערער לפיה קיים אופק להכשרת הבינוי, בשים לב לבקשתו מיום 29.01.2023, כי "נסח מס הרכוש שצורף לבקשה להיתר שהגיש המערער מתייחס למווקע אחרת מזו שבה מצוי המבנה. משכך הם פני הדברים, הרי שגם אם יתקבל אישור להחרגת המבנה מצו איסור הבנייה, המערער לא הוכיח כל זיקה למקרקעין בהם מצוי המבנה, וכלל יסוד הוא שרשויות התיכנון לא ייזקקו לבקשה תכנונית מבלי [שהמערער – ח.כ.] הוכיח זיקה למקרקעין". למקרא התשובה, הוריתי למערער להתייחס לנקודה אחרונה זו. לאחר מתן ארכה, הוגשה, ביום 16.03.2023, היתייחסות המערער.

זאת, בהתאם לתקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018; שחלה בעניינינו מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להרחבה על אודות סמכות זו, ובפרט על חשיבותה להגשמת האינטרסים הציבוריים והמערכתיים, שביסוד סדרי הדין, ראו, מהעת האחרונה: ענת אלבק ״תקנה ואין מורים כן? – על הסמכות החדשה של ערכאת העירעור לפי תקנה 138(א)(1) מאז הרפורמה בסדר הדין האזרחי״ פורום עיוני משפט (תגוביות משפט) מז (03.04.2023) (להלן: אלבק)).

כלל נקוט זה, כמו יתר מבחני הסף בהליך של ביקורת שיפוטית מינהלית, תקף גם בבתי המשפט לעניינים מנהליים (סעיף 8 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים, התש"ס-2000; וראו גם: עע"מ 8193/02 ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ, בפיסקה 5 והאסמכתאות שם (17.12.2003); וכן, דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך ד – משפט מנהלי דיוני, 282-278 (2017)).

...

כמפורט לעיל, בתום בירור ההליך ולאור הראיות שהונחו לפניו, בית המשפט המחוזי קבע, בפסק דינו, קביעות עובדתיות מפורשות; והגיע לכלל מסקנה כי יש לדחות את העתירה הן על הסף – בין היתר, בשל חוסר ניקיון כפיים מצד המערער; והן לגופה – משנמצא, לאור קביעותיו העובדתיות, כי לא נפלה בהחלטה מיום 08.06.2022 כל שגגה המצדיקה התערבות שיפוטית.

משכך, ובהינתן ההלכה הפסוקה לפיה "בית משפט שלערעור לא ייטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים" (ראו: עע"מ 9130/11 יורשי המנוח יוסף סויסה ז"ל נ' עיריית רחובות, פסקה י"ז (01.09.2015) – לא נמצא בענייננו טעם המצדיק חריגה מכלל יסודי זה. בהינתן האמור, סבורני, כי הערעור שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים בהם מדובר ב"[ערעור] בזכות [שהוא] חסר סיכוי להתקבל", ומשכך דחייתו בלי תשובה או קיום דיון במעמד הצדדים, תביא "לצדק מהיר ויעיל ולחסכון במשאב השיפוטי הציבורי המוגבל [...]; ומבלי לכלות את המשאב השיפוטי הצר על הליך חסר סיכוי שעה שהליכים רבים כל כך תלויים ועומדים זמן ממושך וממתינים להתברר" (אלבק, בעמוד 3).

הערעור נדחה אפוא.