עתירה לבג"ץ על החלטת בית דין רבני

בפסק הדין עמד בית המשפט, בין היתר, על תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, במסגרתה הובהר כי קודם למתן החלטה אופראטיבית בעיניין מכירת הדירה יזומן העותר לדיון בפני בית הדין האיזורי, מתוך תקווה שהלה יישמע להוראות בדבר מתן גט למשיבה; וכן כי ככל שהעותר יפנה לבית הדין האיזורי בבקשה לקיים דיון במעמד הצדדים בעיניין צו איסור היציאה מהארץ, בקשתו תיתקבל (ראו פסקה 10 לפסק הדין בבג"ץ 4403/21).

מושכלות יסוד הן כי בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבות בהחלטות אלו שמורה אך למקרים חריגים של חריגה מסמכות, סטייה ברורה מהוראות הדין המופנות כלפי בית הדין הרבני, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר מתעורר צורך למתן סעד מן הצדק שאינו בסמכותו של בית משפט אחר (ראו, מני רבים: בג"ץ 7067/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 5 (4.11.2021); בג"ץ 3782/21 פלוני נ' פלונית, פסקה 8 (26.7.2021); בג"ץ 3793/21 פלוני נ' בית הדין הרבני האיזורי בירושלים, פסקה 5 (16.6.2021)).

...

לא מצאנו כי המקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות, ודי בכך כדי לדחות את העתירה.

לא מצאנו ממש בטענה זו. ראשית, בפסק הדין האמור הוחלט לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות, ולא ניתנו במסגרתו כל קביעות אופרטיביות המחייבות את בתי הדין הרבניים.

העתירה נדחית אפוא.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1405056/1 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב מימון נהרי המבקש: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד יוסף חי גביזון) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד לביא נעים) הנידון: בקשת רשות ערעור על החלטת סמכות התואמת פסיקה של בית הדין הגדול שהמבקש סבור כי שגויה היא ושתלויות בבג"ץ עתירות נגדה או נגד דומותיה החלטה

...

ההוראה להגיב "מדוע לא תבוטל ההחלטה" גם היא אינה משנה את התמונה לעניין זה, שכן מדובר כידוע בנוסח שבשגרה שאין בו כדי לרמז כביכול ההנחה הלכאורית היא שדין העתירה להתקבל.

משכך לא אקבע מסמרות לגביה, אולם בזהירות אעיר כי לא ברור בעיניי מעמדו המשפטי של הנימוק "לא ראוי"; לא ברורה היכולת להשתחרר מן הסמכות (ככל שבית הדין עצמו סבור שיש לו כזו) והזכות לדון שהיא גם חובה לדון בשל נימוק זה; ולא כל שכן שלא ברור מדוע בשל "לא ראוי לעת הזאת" מצא בית הדין לנכון להורות לתובעת דהתם להפנות את תביעתה לערכאה אחרת, שעה שאף לפי סברתו שלו רשאית היא לבחור בהמתנה עד להכרעה בעתירות התלויות ועומדות בבג"ץ, תוך שמירת סמכות בית הדין (ככל שלא תישמט עקב אותן עתירות) ושמירת זכותה לבחור להתדיין לפניו.

אך עם זאת בהצטרף כולם יחד, ובהינתן כי בדרך כלל יש הצדקה לתת רשות ערעור בשאלה של סמכות ולא לדחות את הבקשה ולקבוע כי המבקש יוכל להעלות את טענותיו רק לעת פסק דין סופי – וזאת כדי להימנע ממצב שבו מתקיים הליך שמטבעו עולה לצדדים בדמים (ולעיתים תרתי משמע) ואף מכלה זמן שיפוטי יקר, ולבסוף מתברר למפרע כי הליך עקר היה בשל קיומו בחוסר סמכות – סבורני כי יש לתת את הרשות, ובלבד שיישמר האיזון ותישמרנה זכויותיה של המשיבה, לרבות הזכות שלא להיגרר להליכי סרק ושלא לשאת בעלויות של הליכי ערעור אם יידחה הערעור לבסוף, וזאת בדרך של הפקדת ערובה ראויה להוצאות המשפט בהתאם לתקנה קל"ד שבתקנות הדיון.

הלכה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים, והתערבות בהן תיעשה במשורה ובמקרים קצוניים של חריגה מסמכות, סטייה מהוראות החוק, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי או כאשר נידרש סעד מן הצדק (בג"ץ 5376/22 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (8.11.2022)).

לזאת יש להוסיף כי מכל מקום בית משפט זה לא יידרש לעתירה המופנית כלפי החלטת בית הדין הרבני האיזורי אם לא מוצו הליכי העירעור בפני בית הדין הרבני הגדול (בג"ץ 5306/22 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 9 (2.11.2022)).

...

דין העתירה להידחות על הסף.

זאת ועוד אחרת, דין העתירה להידחות על הסף גם בשל היותה כוללנית, נעדרת מסד עובדתי חיוני ומשלא ניתן להבין לאשורם את הסעדים המבוקשים בה. בתוך כך, כאמור לעיל, רק מתגובת המשיב ניתן להבין כי ההליכים בבית הדין הרבני החלו לפני מספר שנים וכי ניתן זה מכבר פסק דין בעניין תביעת חלוקת הרכוש, בעוד שרכיב עובדתי משמעותי זה נעדר מגוף העתירה (בג"ץ 3007/23 פלוני נ' מדינת ישראל – המשרד לביטחון פנים, פסקה 2 (18.4.2023)).

סוף דבר: העתירה נדחית על הסף.

המנהל המיוחד מוסיף כי בעיניין סמכותו של בית הדין לידון בשאלה אם שכונת עץ חיים היא הקדש דתי ישנה כבר קביעה מפורשת של בית המשפט העליון בעניינינו שלנו, בבג"ץ 5841/17 פנינת המיתרים בע"מ נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2017), בה נדחתה על הסף העתירה המבקשת למנוע מבית הדין הרבני לברר את סמכותו בשילוב עם בירור מעמדו של הקדש עץ חיים כהקדש דתי, וכך נכתב: בהיבט המעשי, משמעותן של ההחלטות שעליהן מבקשות העותרות להשיג היא כי יש צורך בבירור עובדתי מעמיק יותר לשם הכרעה בטענת הסמכות העניינית לגופה, וזאת על רקע המחלוקת אם המקרקעין הם נכס הקדש אם לאו.

כזכור, בבקשת האישור ובהחלטת האישור של בית הדין הרבני משנת 1953 נעשה שימוש במושג "קרן קיימת". השמוש במושג זה מצביע כי מדובר בבקשה לאישור הקדש ובהחלטה על אישור הקדש.

...

אנו מאשרים את דו"ח הבדיקה של השופט בדימוס יוסף אלון ואת הדין-וחשבון של המנהל המיוחד והנאמן להקדשות עץ חיים, ונותנים לקביעותיהם העובדתיות והמשפטיות תוקף של החלטה.

בהתאם לראיות שלפנינו אנו קובעים כי ראשי מוסדות עץ חיים רכשו את מקרקעי שכונת עץ חיים בשנת 1928 ובנו בשנים שלאחריה את מבני השכונה, כדי שהן הקרקע והן המבנים יהיו נכסי נאמנות למטרת הקדש דתי בשיפוט בית הדין הרבני.

אנו מורים כי על ענייני היצירה והניהול הפנימי של הקדשות אלו לא יחולו הוראות חוק הנאמנות, התשל"ט–1979.

]השופט א' שטיין: העתירה שלפנינו אינה אלא ערעור "בגילגול שלישי" על החלטת בית הדין הרבני האיזורי בנתניה (להלן: בית הדין האיזורי) מיום 8.2.2024, בעיניין מזונות-ילדים זמניים (להלן: ההחלטה).

כפי שקבעתי בעיניין אחר: "הלכה היא עמנו כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטותיו של בית דין דתי אלא במקרים חריגים, צרים ומוגדרים ובהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק; (3) פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; וכן (4) כאשר בית משפט זה מגיע לידי מסקנה כי יש להושיט לעותר סעד מן הצדק שאיננו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר" (ראו: בג"ץ 6771/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 14 (20.12.2020).

...

כפי שקבעתי בעניין אחר: "הלכה היא עמנו כי בית משפט זה לא יתערב בהחלטותיו של בית דין דתי אלא במקרים חריגים, צרים ומוגדרים ובהימצא אחד הפגמים כדלקמן: (1) חריגה מסמכות; (2) סטייה ברורה מהוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי שניתן לראות בה חריגה מסמכות או טעות בדין גלויה ומוכחת על פני הפסק; (3) פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; וכן (4) כאשר בית משפט זה מגיע לידי מסקנה כי יש להושיט לעותר סעד מן הצדק שאיננו בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר" (ראו: בג"ץ 6771/20 פלונית נ' פלוני, פסקה 14 (20.12.2020).

בענייננו-שלנו לא חל אף אחד מהחריגים האמורים, וממילא דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית אפוא על הסף, ועמה נדחית גם הבקשה לצו ביניים.