עתירה לבג"ץ על החלטה שלא לנקוט בהליכים פליליים

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בצפת (כב' השופטת דוניא נסאר) מיום 15.2.22, שניתנה בשש בקשות למתן צוי הריסה ללא נקיטת הליך פלילי מכוח סעיף 239(א) לחוק התיכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן – החוק), אשר נדונו במאוחד.

לפי הנטען, לנוכח פסה"ד שניתן בביום 27.1.20 בבג"ץ 516/14 ב"כ הקדש הצדיק הרשב"י של העדה הספרדית בצפת ובמירון ואח' נ' שר האוצר (להלן – בג"ץ 516/14), בו אושר הסדר גישור בין המדינה לבין העותרים שם (נציג הקדשות/בעלי זכויות במקרקעין במיתחם הקבר), הרי שהסמכות הבלעדית לנקוט בצעדי אכיפה לרבות לפי חוק התיכנון והבניה, נתונה בידיה של "ועדת החמישה", ואין בלתה.

...

כפי שפורט לעיל, בהקשר זה יש לבחון את מכלול נסיבות המקרה ותוך שקילת קשת רחבה של שיקולים, הן בהיבט הכוללני והן בהיבט הפרטני, ואלה מוליכים לטעמי למסקנה בדבר קיום עניין ציבורי כאמור במקרה דנן.

נוכח זאת, הרי שדין טענות המערערת להידחות במישור העובדתי, ואין צורך להידרש להביט הנורמטיבי של טענותיה בעניין זה. סיכומם של דברים: נוכח כל המפורט, הערעור נדחה.

לבקשת המערערת בדיון שנערך, ולאחר ששקלתי עמדת המדינה בהקשר זה, אני מורה על עיכוב ביצוע צווי ההריסה עד יום 21.3.22.

על כן, הוחלט לסגור את תיק החקירה בגין הארוע ללא נקיטת צעדים משפטיים כנגד מי מהמעורבים בו. על החלטה זו הגישו העותרים שתי השגות ליועץ המשפטי לממשלה: ביום 12.8.2015 הגיש העותר 7 השגה שבה ביקש להורות על חידוש החקירה בגין נסיבות הארוע; וביום 23.8.2015 הגישה העותרת 5 השגה מטעמה שבה ביקשה להורות על ביטול החלטת הפצ"ר בדבר סגירת תיק החקירה, על פתיחה בחקירה "פלילית, עצמאית ואפקטיבית" ביחס לארוע, וכן על העברת חומרי החקירה לעיונם של העותרים.

הלב דואב על מותם של חפים מפשע ועם זאת, לאחר שמיעת טענות הצדדים ועיון במכלול החומר שהובא לפנינו, הגעתי אל המסקנה כי דין העתירה להדחות בהעדר עילה להתערבות בשקול דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אשר דחה את ההשגות על החלטת הפצ"ר. כלל נקוט עמנו כי לרשויות התביעה מסור שיקול דעת רחב בכל הקשור לפתיחה בחקירה פלילית והעמדה לדין, וכי בית משפט זה אינו ממיר את שיקול דעתן של רשויות התביעה בשקול דעתו שלו (ראו מני רבים: בג"ץ 6745/19 לובטון נ' הפרקליט הצבאי הראשי, פסקה 30 (14.3.2022) (להלן: עניין לובטון); בג"ץ 4550/94 אשה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 859, 871-870 (1995) (להלן: עניין אשה); בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקות 11-10 (12.7.2010)).

ההתערבות השיפוטית בשקול דעתן של רשויות התביעה – היועץ המשפטי לממשלה או הפרקליט הצבאי הראשי – לעניין אי-נקיטה בהליכים פליליים יש לה מקום אך באותם מקרים נדירים וחריגים שבהם התקבלה החלטה שלא ביושר או שלא בתום לב; ממניעים נפסדים ולא טהורים; בסתירה ברורה לאנטרס הציבור; בחוסר סבירות קצוני או מהותי; בעיוות דין מהותי; או כאשר החלטה נגועה במשגה היורד לשורשו של עניין (ראו: עניין לובטון, בפיסקה 30; עניין אשה, בעמ' 871-870).

...

הנה כי כן, שני גורמים מקצועיים ובלתי תלויים – מערכת אכיפת החוק הצבאית ומערכת אכיפת החוק האזרחית – בחנו באופן יסודי את חומר הראיות ואת טענותיהם של העותרים במישור העובדתי ובמישור המשפטי, והגיעו למסקנה כי אין מקום לנקוט בהליכים פליליים כלפי מי מהמעורבים באירוע.

בתום החקירה ולאחר עיון בחומר הראיות, הגיע הפצ"ר למסקנה כי אין מקום להורות על נקיטת צעדים משפטיים כנגד מי מהמעורבים באירוע.

החלטה זו של הפצ"ר נבחנה על ידי היועץ המשפטי לממשלה בעקבות השגות העותרים, ובתום הבחינה הנוספת לא מצא היועץ המשפטי לממשלה מקום לשנות מהחלטת הפצ"ר. בנסיבות אלה אין בידי לקבל את טענות העותרים בדבר אי קיומה של חקירה פלילית אפקטיבית.

נזכיר בתמצית כי בחודש אפריל 2002, במהלך האינתיפאדה השניה ובעיצומו של גל טירור רצחני, יצא צה"ל למבצע "חומת מגן". ההחלטה על היציאה למבצע התקבלה על ידי ממשלת ישראל בעקבות פיגוע היתאבדות שארע בליל-הסדר במלון "פארק" בנתניה, שבו נרצחו 30 ישראלים ונפצעו כ-160 נוספים.

בסיכומו של דבר, היועמ"ש החליט שלא לנקוט הליכים פליליים נגד המערער, וזאת בהתאם למדיניות רבת השנים הנקוטה בידו בתחום זה. החלטה זו שבה ואושררה על ידי היועמ"ש (החלטותיהם של היועצים דאז א' רובינשטיין, מ' מזוז וי' וינשטיין).

המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק של אי תחולת הרכיב האובייקטיבי של סעיף 8 לחוק ההתיישנות – המשיב הישתתף בקרבות בג'נין; הוא איבד שם את חבריו לקרב; חבריו ידעו שהוא לחם לצדם בג'נין במהלך מבצע "חומת מגן", והוא עצמו ידע על חבריו שלחמו עמו; חבריו של המשיב ידעו שהוא מופיע בחטף בסרט, שהרי עו"ד כספי אף ביקש לצרפו בשעתו לעתירה (גם אם, לטענתו, ללא ידיעתו); סיפורו של הסרט ג'נין-ג'נין תפס את הכותרות פעמים רבות בגלל המאבק שניהלו חבריו של המשיב; והמשיב היה מודע להליכים המשפטיים שהתנהלו לגבי הסרט.

בית המשפט מוסמך על כן לחייב את המעוול בהסרת הפירסום הפוגעני, וכן בפירסום תיקון או הכחשה (ראו: בג"ץ 6218/93 כהן נ' לישכת עורכי הדין, פ"ד מט(2) 529, 554 (1995); כמו כן, ראו את האמור בסעיף 10 לחוק לשון הרע, לפיו בית המשפט גם רשאי להטיל על המעוול חיוב כאמור בגדריו של צו-ביניים כאשר פירסומה של לשון הרע על ידי המעוול אינו במחלוקת).

...

מסכים אני עמו במסקנה זו, חרף העובדה ששאלה זו מעוררת לדעתי לא מעט התלבטויות במקרה קונקרטי זה. נקודת המוצא לדיון היא כי לא היה די בידיעתו הכללית של המשיב כי הסרט עוסק בפעילות צה"ל במהלך מבצע "חומת מגן" כדי להביא למסקנה כי הוא היה חייב לצפות בו. הטעם לכך נעוץ בעיקרו של דבר באופיו של הסרט ובפגיעה הנוספת שהייתה צפויה להיגרם למשיב מעצם החשיפה אליו.

המסקנה היא אפוא, כפי שהצביע חברי השופט עמית, שאין תחולה לסעיף 8 לחוק ההתיישנות במקרה זה, ואילולא הגדרתו של מעשה העוולה כ"עוולה נמשכת", התביעה הייתה מתיישנת בכל הנוגע להקרנת הסרט לפני ארבע ההקרנות שנערכו בשנים 2012-2010.

אולם סבורני כי "היעדר השליטה" המובנה המאפיין כאמור את הפרסום בעידן הדיגיטלי, יש בכוחו כדי לעדן באופן משמעותי את הכלל האמור.

ביום 6.7.2022 הגישו העותרים עתירה במסגרתה התבקשו המשיבים, בדומה לעתירה דנן, לנקוט בכל הפעולות הדרושות כדי למצות את חקירת תלונת העותרים בגין התקיפה (בג"ץ 4600/22).

ביסוד העתירה ניצבת הטענה כי משטרת ישראל לא נוקטת בצעדים הדרושים על מנת להגיע לחקר האמת ולמיצוי הדין עם התוקפים.

עוד מוסיפים המשיבים כי במהלך החקירה שנערכה בעיניינם של העותרים נמצא, כי בגין ארוע התקיפה שבמוקד העתירה מיתנהל במקביל הליך פלילי ברשות הפלסטינאית, אשר לא נזכר בגוף העתירה – עניין שכשלעצמו מצדיק דחייה על הסף, זאת בשים לב להלכה הפסוקה ולפיה על המבקש סעד מבית המשפט מוטלת החובה לפרט בעתירתו את כלל העובדות הנוגעות לעניין.

לפיכך, הבקורת השיפוטית על החלטות אלו היא מצומצמת ושמורה למקרים חריגים בלבד (ראו מבין רבים: בג"ץ 3469/18 עיזבון המנוח ARIEL YITCHAK NEWMAN נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 12 (31.10.2019); בג"ץ 6587/21 פלונית נ' פרקליטות המדינה - מחלקת עררים, פסקה 9 (7.8.2022)).

...

בנסיבות אלה, מקובלת עליי עמדת המשיבים כי מדובר בעתירה מוקדמת אשר הוגשה בטרם מוצו ההליכים הקבועים בדין, ועל כן דינה להידחות על הסף (בג"ץ 7598/17 דרדיק נ' משטרת ישראל- מחוז ש"י, תחנת בנימין (1.10.2017)).

לבד מן העובדה שהוטל איסור פרסום על זהות העותרים (החלטתי מיום 31.1.2023), ביסוד בקשת העיון עמדה בקשת המבקשים להצטרף כצד לעתירה ולהגיש תגובתם לנטען בה. משהגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה על הסף, כמו גם את בקשת ההצטרפות, ממילא מתייתר הצורך בהגשת תגובת המבקשים לעתירה.

אשר על כן – העתירה נדחית על הסף.

הבקשות שהוגשו מטעם המבקשים נדחות אף הן. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

במסגרת הדיון האמור הובהר לבית המשפט כי האם (בשם העותרת) הביעה היתנגדותה להסדר הטיעון המתגבש טרם שהבשיל להסדר סופי, וכי ההיתנגדות נילקחה בחשבון במסגרת השיקולים – ובכך עמד בית המשפט בחובתו על פי סעיף 17(ד) לחוק זכויות נפגעי עבירה, וסעיף 143א(ז) לחסד"פ. זכות ערעור או עתירה לבג"ץ? טענה נוספת המועלית בעתירה היא כי יש להכיר בזכות ערעור של נפגעי עבירה על פסק דין הפלילי, ככל שהופרו זכויותיהם במסגרת הליך גישור פלילי.

אלא שהעותרת לא נקטה בהליך הדיוני המוקנה לה בדין להשגה על פסק הדין האמור, בכך שלא הגישה ערעור על פסק דינה של הרשמת לפי סעיף 96(ה) לחוק בתי המשפט.

נוסף על כך, יש לבחון את שאלת זכות העירעור של נפגע עבירה, על רקע הכלל שלפיו לא ניתן לערער על החלטות ביניים בהליך פלילי, ובראי תכליותיו של כלל זה (ראו עמדתו של השופט נ' הנדל, בע"פ 8417/13 הנ"ל, שלפיה הליך כאמור מהוה החלטת ביניים (פס' 4 לפסק-דינו); בג"ץ 3233/12 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' 4 (28.4.2013)).

...

לגופם של דברים, העותרת טוענת כי בהליך הפלילי לא נערכה בחינה שיפוטית של דיות הראיות, משקלן וקבילותן; וכי בחינה כזו מחייבת את המסקנה שמכלול הראיות בתיק מספיק להרשעת הנאשם באישום כפי שהוגש במקורו לבית המשפט.

ההכרעה בסוגיה זו אינה נדרשת לענייננו, ולפיכך אני סבורה כי ראוי להותירה למקרה המתאים (אשר לקושי הטמון בהכרעות שיפוטיות תיאורטיות, שלא אגב מקרה קונקרטי, ראו בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פס' 5 לפסק-דינו של השופט נ' סולברג (23.5.2021)).

בית משפט זה (השופט נ' הנדל) הביע עמדתו כי קיימים קשיים בלתי-מבוטלים בהכרה בזכות ערעור כאמור, אם כי, בסופו של דבר לא הכריע בעניין, בין היתר, בהינתן הסכמת המדינה לדיון בערעור לגופו, וכן בשל חשיבות הסוגיות שנדונו שם. נקודת המוצא היא, כי זכות ערעור אינה מוקנית באופן "אוטומטי", אלא מכוננת מכוח הוראה מפורשת בחוק (ראו, מני רבים: בג"ץ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל באזור יהודה ושומרון, מב(1) 355, פס' 6 לפסק-דינו של השופט מ' שמגר (1988)); ע"פ 426/87 שוקרי נ' מדינת ישראל, מב(1) 732, פס' 2 לפסק-דינו של השופט מ' בייסקי (1988); בג"ץ 1082/02 המוסד לביטוח לאומי נ' בית-הדין הארצי לעבודה, נז(4) 443, פס' 17 (2003)).

אמנם, בעניין חסן נקבע כי קביעתה של הערכאה הדיונית בעניינו של עד סרבן היא "פסק-דין"; אולם גם בהקשר זה, ספק אם ניתן ללמוד בהכרח מהמסקנה שם, לכל מקרה שבו מכריע בית המשפט ביחס לבקשתו של נפגע עבירה, הטוען לפגיעה בזכויותיו בקשר להליך הפלילי.