עתירה לבג"ץ נגד פסיקת הלנת שכר

בית הדין האיזורי דחה את טענות הרשת כי למשיבות אין עילת תביעה אישית, כי פסיקת בית הדין הארצי אינה חלה על תנאים נלווים ואינה חלה רטרואקטיבית, וציין כי בכל מקרה ההליך שלפניו חל על תקופה מאוחרת לתקופה שנדונה בעיניין בוסי; לא נידרשת הוכחה כי הגן הספציפי שבו הועסקה כל גננת הוא בגדר מוסד מוכר, נוכח העובדה שהרשת היא מוסד מוכר, וכן לנוכח הפסיקה בעיניין בוסי; טענותיה של הרשת בדבר העידר מקור מחייב לתשלום תנאי שכר הנהוגים בחינוך הרישמי או קיומו של נוהג לתשלום תנאי שכר המקובלים בחינוך הרישמי וכיו"ב נדחו בשתי הערכאות בעיניין בוסי וגם העתירה לבג"צ כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי בעיניין בוסי נדחתה.

ערעור שכנגד של המשיבות (בתיק ע"ע 8784-07-16) – סב על אי פסיקת פצויי הלנת פצויי פיטורים, למרות שגם הסך החלקי ששילמה הרשת שולם לאחר הגשת התביעה; קזוז רכיב "תוספת הסכם מסגרת 87" שהיא חלק בלתי נפרד משכר עובדי הוראה בחינוך הרישמי; פסיקת הפרשות מעסיק לפנסיה ולקרן הישתלמות רק על חלק מהפרשי השכר (הפרישי השכר שמעבר לסכום הפרישי השכר שנפסקו בעיניין בוסי) ולא על מלוא הפרישי השכר; שיעור ההוצאות שנפסק לזכות המשיבות; אי חיוב הרשת בתשלום פצויי הלנת שכר לגב' שוקר נוכח העובדה ששכרה לא שולם בנגוד לצוים שפוטיים.

...

שנית, בכל הנוגע לגב' דורון, אני סבורה שבנסיבות העניין של הרשת, לא מתעוררת השאלה העקרונית של זקיפת דמי הבראה ששולמה בשנה מסוימת לתקופת עבודה קודמת, ויש להחיל את הנפסק בסעיף 102 לפסק הדין בעניין בוסי בתיק ע"ע 8852-02-13.

כללו של דבר: הבקשה מתקבלת חלקית, ואני קובעת כי יעוכב תשלום הפרשי שכר והפרשי פיצויי הפיטורים עד להכרעה בערעור.

הבקשה בכל הנוגע לרכיבי פסק הדין האחרים – נדחית.

עוד נפסק כי ניכוי משכרו של העובד מותר בכפוף לעמידה בשלושה תנאים שונים: האחד, הוכחת ההוצאה שהוציא המעסיק בפועל, שכן לא ניתן לנכות סכומים "תאורטיים" שאינם כרוכים במתן שירות בפועל, השני – ניתן לנכות רק סכומים שהחזר הוצאות בגינם קבוע בדין, ובכפוף לסכומים שנקבעו בתקנות והשלישי – שהניכוי לא יחרוג ממסגרת של 25% משכר העובד (ע"ע (ארצי) 6024-07-11 אודר הנדסה ובנין נגד צ'יפריאן (8/12/14)).

(ר' דב"ע (ארצי) 2-10/98 אלדד קנטי נגד דיגיטל אקויפמנט (זק) בע"מ (1/6/99) והאסמכתאות הנזכרות בו וכן דב"ע נב/217-3 אגודה ארצית של מנהלים ומורשי חתימה – הבנק הבנלאומי לישראל בע"מ, פד"ע כז(1); עתירה לבג"צ נדחתה בג"צ 3679/94).

בשים לב לסכום הנפסק, בהיתחשב בעובדה שבחלק מהחודשים שולמו לתובעת, לכאורה, סכומים ביתר, ובשים לב למחלוקת אשר התגלעה בין הצדדים בהקשר זה, אשר סבורני כי היא בבחינת מחלוקת כנה, לא מצאתי מקום לפסוק פצויי הלנת שכר.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה בלבד כך שהנתבעת מחוייבת לשלם לתובעת את הסכומים שלהלן: הפרשי שכר בסך 690 ₪, דמי הבראה בסך 589 ₪ וחלף הפרשות לפנסיה בסך של 564 ₪.

בנסיבות הענין סבורני שאין מקום לפסוק פיצויי הלנה.

שוכנעתי כי הנתבעת טעתה טעות כנה בפרשנותה את חובותיה, מאחר שסברה כי היא אינה המעסיקה ובנוסף סברה כי שולמו לתובעת מלוא זכויותיה.

העתירות לבית משפט זה כנגד הפסיקה בעיניין וירון הוגשו כבר בשנת 2011 על-ידי ארגון המעסיקים (בג"ץ 1893/11) והמעסיקה עצמה, תבל (בג"ץ 1965/11).

סעיף 2 לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות, או החוק) קובע לענייננו כי: "לא תוגש תובענה ייצוגית אלא בתביעה כמפורט בתוספת השניה". פרט 10 לתוספת השניה לחוק התובענות הייצוגיות, שהוא מוקד העתירה, קורא כדלקמן: "10. (1) תביעה בעילה אשר לבית דין איזורי לעבודה הסמכות הייחודית לידון בה לפי סעיף 24(א)(1), (1א) או (3) לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969, ובילבד שלא נידרש במסגרתה סעד של פצויי הלנת קצבה, פצויי הלנת שכר או פצויי הלנת פצויי פיטורים לפי הוראות סעיפים 16, 17 ו-20 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958.

...

בסעיף 10(3) לתוספת השנייה הביע המחוקק את עמדתו לפיה, כאשר יחסי העבודה מוסדרים בהסכם קיבוצי, אין לאפשר הגשת תובענה ייצוגית.

לפיכך, סבורני, כי, ככלל, ועל מנת להגשים את ההעדפה הבסיסית של הסדרת המחלוקות שבין עובד ומעביד במסגרת מערכת יחסי העבודה הקיבוציים, ככל שהם חלק ממנה, ראוי למצות ככל שניתן מערכת זו בטרם ייאמר כי היא כשלה ונפתחה הדרך להגשת תובענה ייצוגית.

אלו שיקולים פרקטיים, שאיני מקל ראש במשקלם, אך סבורני כי לעת הזו, בטרם התלבנו תסריטים אפשריים אלה במקרה ספציפי לרקע עובדות קונקרטיות, נקודת המוצא צריכה להיות פרישה מלאה של מלוא כוונותיו של העובד הפונה לארגון העובדים, וזאת כדי להגשים בצורה מלאה ככל האפשר את הגישה הבסיסית של המחוקק, שלפיה כאשר קיימים יחסי עבודה קיבוציים יש להעדיף פתרון סכסוכים במסגרתם.

כנגד פסיקתנו זו עתרה עריית לוד לבג"ץ, ואליה הצטרפה המדינה בטיעוניה.

שכן, בכך מיתעלמת המדינה מהוראתו של סעיף 18א' לחוק הגנת השכר המחיל מפורשות את הוראות חוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961 על המקרים בהם אין משולם פיצוי הלנה לרבות אלה בהם "ביטל בית דין איזורי פיצוי הלנת שכר...". בהתאם, אימץ בית הדין לעבודה את הכלל שנקבע בפסיקתו של בית המשפט העליון, לפיו חיוב בתשלום הפרישי הצמדה ורבית נועד לשמור על ערכו הריאלי של הכסף ולפצות את הניזוק "באורח ממשי על הנזק שניגרם לו".#_ftn44 אולם בכך לא סגי.

בבואנו לעיין את כפות המאזניים בשיקולינו, אף נתנו דעתנו לעמדת הערייה בהליך הראשון לפנינו, להסכמתו של מנכ"ל משרד הפנים בעת גיבוש תוכנית ההבראה לעירייה (ממנה חזרה המדינה בטיעונה לפנינו) ולטיעוני הערייה בעתירתה לבג"צ. מכל אלה נשמעה הסכמת הערייה והמדינה לתשלום פיצוי הלנת שכר לעובדים בשיעור של 18% בחישוב שנתי, כגובה "ריבית חריגה בבנקים". זאת, למצער עבור האשראי שנכפה על העובדים בעת שהולן שכרם.

...

#_ftn1 המדינה, שלא נמנתה על הצדדים בתובענה בבית-הדין האזורי ובערעור לפנינו, הצטרפה לדיון שנועד בבג"ץ, אשר פסק ביום 28.9.2004 כך: "לאחר ששמענו את טענות בעלי הדין, ובהסכמתם, אנו מחליטים על החזרת העניין לבית-הדין הארצי לעבודה. מטרת ההחזרה הינה לאפשר לבית-הדין, על רקע פסק-הדין שניתן על ידו ביום 9.9.04, להתייחס לטיעוני המדינה אשר עניינה ועמדתה לא היו בפניו בעת הדיון בסוגיית הלנת שכרם של העובדים בעיריית לוד. התייחסות לעמדת המדינה כאמור תאפשר בחינה כוללת של העניין והשלכותיו על כלל הרשויות המקומיות, ועל המגעים המתנהלים עתה במישור הציבורי בין הגורמים בכל הנוגע לתשלום שכר העובדים ברשויות המקומיות. כן ניתן יהיה להתייחס לטענות בעלי הדין האחרים בהקשר לעמדת המדינה כאמור, ולהעריך פעם נוספת את היבטיה השונים של הסוגיה על רקע טיעונים כאמור". בהתאם, נועד לפנינו דיון חוזר בערעור, הוא מושא דיוננו כיום, לאחר שהמדינה הגישה עמדתה לפנינו במסגרת התייצבות היועץ המשפטי לממשלה, על פי סעיף 30(א) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969.

בנסיבות אלה, המסקנה המתבקשת היא שגרעון העירייה אינה גזירה משמים, וכי ניתן היה למנוע את ההידרדרות אליה הגיעה העירייה, או לפחות לצמצמה בצורה ממשית, על ידי התנהלות אחרת.

היא משמשת מורה דרך למעסיקים אחרים, לבל ינהלו את עסקיהם בצורה רשלנית, שתפגע בסופו של דבר בעובדיהם, שנתנו את חלקם, מלאו את חובתם ולא קבלו את התמורה לה הם זכאים.

סוף דבר עמדת המדינה נדחית.

התובע הגיש ב – 7.8.2002 עתירה לבג"ץ נגד בית הדין הארצי לעבודה, (בג"ץ 6835/02), עקב דחיית שתי בקשות רשות הערעור שהגיש וכן, ביקש להורות לנציבות להמנע מפיטוריו.

לטענת התובע, הוא הוכיח לבית הדין, כי פוטר על ידי הנתבעת "באמצעות נתבע עויין", (ניגוד אינטרסים) ובנגוד "לפסיקה המחייבת", בזמן ש"תלוי ועומד הליך פיטוריו בבית משפט העליון בשבתו כבג"ץ, (סעיף 67 לסיכומיו בתביעה השניה).

התובע טען, כי יש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים, בגין אובדן שעות נוספות ופרמיות, בצרוף פצויי הלנה ופיצוי בשל פיטורין בזמן מילואים, בסך כולל של 140,000 ₪, על פי פירוט כדלקמן: לטענתו, ב-12/12/2000, שללה ממנו הנתבעת את האפשרות לעבוד שעות נוספות, (נספח ב' 4 לתביעה השניה), ועל כן, יש לחייבה בנידון ב: "1000 X 20 = 20,000 ₪". בתאריך 6/5/01, שללה ממנו הנתבעת את הזכות לפרמיה, (נספח ב' 5 לתביעה השניה) ועל כן, לטענתו, יש לחייב הנתבעת בהקשר זה ב: "1000 X 16 = 16,000 ₪". לטענת התובע, יש לחייב הנתבעת בפיצויי הלנת שכר בסכום של 20,000 ₪.

...

מקובלת עלינו עמדת הנתבעת לגבי דחיית תביעותיו הכספיות של התובע לפיצוי עקב שלילת זכותו לגמול שעות נוספות ולפרמיות.

מצאנו, כי התובע אינו זכאי לפיצוי בגין עוגמת נפש, שכן, כאמור לעיל, שוכנענו, כי הוא פוטר כדין ובתום לב, על ידי הנתבעת.

לאור כל האמור לעיל, הננו מורים בזאת על דחיית שתי תביעותיו של התובע.