עתירה לבג"ץ נגד חוקיות מינויים של עירייה

בית הדין מצא כי על אף שבנוהל חיוב אישי נקבע שמשרד הפנים ימנה רואה חשבון, הרי שעל פי סעיף 214 לפקודת העיריות על הערייה לעשות זאת, ומשרד הפנים יכול לעשות זאת במקומה רק אם לא מינתה הערייה בעצמה ולאחר שמשרד הפנים התרה על כך לפניה.

תקיפת החלטת השר הנה בעתירה לבג"ץ בלבד בתקיפה ישירה, בעוד שבתקיפה עקיפה סמכות בית הדין לידון בטענות אלו מצומצמת.

מכאן שלא היה מקום להציג את דו"ח הבקורת או את כתב המינוי של רואה החשבון ומה עוד שלא עלו טענות בקשר לכך בפני הועדה.

במקום זאת חיכו עד אשר הוגשה התביעה נגדם, וגם אז לא בהזדמנות הראשונה, אלא רק בכתב ההגנה המתוקן, טענו ביחס לחלות סעיפים 212 – 214 בפקודת העיריות ולאי חוקיות נוהל חיוב אישי.

דברים אלו נכתבים כאמור מעבר לצורך, ואינם באים לגרוע מזכותם של עותרים אחרים שבמקרה המתאים ובמסגרת תקיפה ישירה יוכלו לטעון כנגד סוגיית החיוב האישי המוסדרת בפקודת העיריות ובנוהל חיוב אישי וזאת כ"חלק מ'ארגז הכלים' של המשפט הצבורי לאכיפת נורמות היתנהגות נאותות של משרתי ציבור" (סעיף 17 לפסק הדין בעיניין קבלאן).

...

אין בידינו לקבל את טענות המשיבים, שעה שפקודת העיריות קובעת מפורשות כי לצד רואה החשבון שהרשות ממנה כאמור בסעיף 214, רשאי גם שר הפנים כאמור בסעיף 219ב(ב) "למנות לעירייה גם רואה חשבון מטעמו שיבקר את הדוחות הכספים כולם או חלקם, כפי שנקבע והוראות סעיפים 219(א) ו-(ד) יחולו". המשיבים טוענים כי סמכות רואה חשבון שמונה על ידי שר הפנים מצומצמת יותר, משאין לו את שנקבע בסעיף 219(ג) "היה סבור רואה החשבון אגב עריכת הביקורת כי יש בפעולות העירייה משום סטיה מהוראות חוק יסודות התקציב התשנ"ה-1985, ידווח על כך לממונה על החשבונות; התפטרות או פרישה של רואה החשבון מתפקידו או הפסקת העסקתו אין בהם כדי לפטור אותו מקיום חובתו לפי סעיף זה". המיקום הגאוגרפי של סעיף קטן (ג) הוא בתוך האזור של סמכות רואה החשבון שהעירייה ממנה.

לא מצאנו מקום להתייחס לטענות המשיבים ביחס לאופן הגשת התביעה בבית הדין האזורי, לפיהן מזכיר, פקיד או חבר שהוכשר לכך בהחלטת המועצה היו צריכים להתייצב לדיון, שעה שטענות אלו לא הועלו על ידי המשיבים בבית הדין האזורי.

סוף דבר הערעור מתקבל.

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 47813-04-18 ויצמן ז"ל ואח' נ' עירית תל-אביב-יפו 27 נובמבר 2019 לפני כב' השופט חגי ברנר, סגן נשיא העותרים 1. עיזבון המנוח מרדכי ויצמן ז"ל 2. לינדה ויצמן ע"י ב"כ עו"ד שי חובל המשיבה עירית תל-אביב-יפו ע"י ב"כ עו"ד שרון אליהו מקס פסק דין

לפניי עתירה מנהלית בה מבוקש לתקוף את חוקיות הליכי הגביה שמנהלת המשיבה נגד העותרים, בגין חובות ארנונה.

כידוע, המועד להגשת עתירה מנהלית קבוע בתקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א- 2000 (להלן: "התקנות"), הקובע כי: "לא נקבע מועד כאמור [להגשת העתירה- ח.ב.], תוגש העתירה בלא שהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם." בעע"מ 1981/02 קיסר- הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון (פורסם בנבו, 24.03.2002), עמד בית המשפט העליון על חשיבותה של הוראת תקנה 3(ב) לתקנות: "לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מנהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"ץ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"ץ אלא מַלְכַּת השהוי בלבד. הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה - לעיתים חודשים לא-מעטים - לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה; וגם כך לא תמיד צלחה טענת שהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי מישפט מנהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בשיבתו כבית-משפט לעניינים מנהליים. משהותקנו תקנות סידרי הדין; ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט; זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם." במקרה דנן נולדה העילה להגשת העתירה עוד ביום 27.3.2008 עם הודעת המשיבה בדבר כוונתה לפעול לשם מימוש דירת המגורים בה מתגוררת העותרת.

וראה גם עע"מ 8832/12 עריית חיפה נ' יצחק סלומון בע"מ (פורסם בנבו, 15.04.2015): "עוד חשוב להדגיש כי את הילכת נסייר יש לקרוא על רקע הנסיבות בהן נפסקה. באותו מקרה לא נקטה הרשות כל הליכי גבייה לגבי חוב מסוים, אלא לאחר חלוף תקופת ההתיישנות, כאשר ניסתה לגבות חובות ארנונה באופן רטרואקטיבי. כפי שציינתי, במקרים בהם הרשות מתחילה בהליכי גבייה שהובאו לידיעת החייב, והיא עושה כן בתוך תקופת ההתיישנות, הרי שיש בכך כדי להקים חזקה בדבר איפוס של מרוץ ההתיישנות, במובן זה שיש להתחיל ולמנות את התקופה מחדש." (בפיסקה 28).

...

מנגד, המשיבה טוענת כי דין העתירה להדחות על הסף מחמת השיהוי הרב בהגשתה.

ראשית לכל, דין העתירה להדחות על הסף משום שהיא נגועה בשיהוי כבד של שנים רבות.

גם לגופו של ענין דין העתירה להדחות, משום שאין יסוד לטענת השיהוי וההתיישנות שהעלו העותרים ביחס לחובות הרשומים בספרי המשיבה, נוכח העובדה שבוצעו בעניינם פעולות גביה ברציפות לפחות מאז שנת 2002, כעולה מתדפיסי הפעולות שצירפה המשיבה לתשובתה.

משכך, העתירה נדחית.

עתירה מנהלית שהוגשה על ידי הועדה המקומית לתיכנון ובניה ראשון לציון ועיריית ראשון לציון (להלן "ראשל"צ"), נגד החלטת המשיבה 1 - וועדת המשנה לערעורים של המועצה הארצית לתיכנון ובניה (להלן "המועצה הארצית"), ומשיבות 2-3, גופי התיכנון בעריית תל אביב ועיריית בת ים (להלן "בת ים") בגדרה הם מתנגדים לתוכנית 502-0127050 בי/537 בתחומה של העיר בת ים. משיב 6 - מגיש התכנית, היזם ובעל המקרקעין.

על רקע זה הגישה בת ים התנגדויות רבות לתוספת שטחי תעסוקה ומסחר בשטח המוניציפאלי של תל אביב וראשל"צ בנימוק כי היא סובלת ממחסור שטחי תעסוקה בתחומה וכי תוספת שטחי תעסוקה לשכנותיה יפגע בשטחי תעסוקה עתידיים בבת ים. כמו כן הגישה בת ים עתירה נגד שר הפנים (בג"צ 2245/14) בבקשה להורות על מינוי וועדת חקירה בעיניין חלוקת הכנסות בין בת ים לשלושת שכנותיה.

כך למשל, ההיתנגדות שהגישה ראשל"צ לועדה המחוזית (נספח 8 לעתירה) אינה מעלה כל טענה בעיניין מדיניות הביניים אלא מיתמקדת אך ורק בשאלה התכנונית כלכלית כפי שנאמר בה "היתנגדותה של עריית ראשון לציון תיתמקד בהקף שטחי התעסוקה אל מול שטחי המגורים המוצעים בתכנית" (סע' 2 להתנגדות)- רוצה לומר – מקובל על ראשל"צ תמהיל של 25-30% מגורים על פי מדיניות הביניים אך לא יותר מכך.

די באמור בכדי לדחות על הסף ולו מטעם זה בלבד את טענתה העיקרית של ראשל"צ בעתירה זו לעניין חוקיות ההליכים מכח מדיניות הביניים, לרבות הטענות בדבר אי חוקיות הארכת התכנית מעבר ל 6 שנים שכאמור אין להן זכר בהתנגדות.

...

אשר לטענות התכנוניות, מקובלת עלי החלטת המועצה הארצית אשר דחתה את הערר לאחר ששוכנעה כמו הוועדה המחוזית, כי ללא יצירת תמריץ כלכלי ראשוני ליזם, לא ימצא בנק או גוף פיננסי אשר יאשר ליווי פיננסי לפרויקט, זאת גם לאור הניסיון המלמד, כי זכויות נרחבות לתעסוקה מכח תכנית בי/400 (שאינה בתמהיל מגורים) וללא תמריץ, לא מומשו .

לסיכום יאמר, כי הטענה שלא ניתן להוציא היתר בניה מכח מדיניות ביניים וכי זו הוארכה שלא כדין, לא נטענה בגדרי ההתנגדות, ועל כן אין להידרש לה במסגרת עתירה זו. אשר לטענה התכנונית - שלושה מוסדות התכנון דנו בתוכנית הנקודתית נשוא העתירה (הוועדה המקומית, הוועדה המחוזית והמועצה הארצית) וכולן בחנו היטב את השלכותיה התכנוניים והיתכנותה הכלכלית מתוך כוונה למנף את אזור התעשיה ומתחם העסקים למען השאת רווחים לבת ים. לפיכך, מנימוקיה המפורטים של המועצה הארצית שוכנעתי כי החלטת הוועדה המחוזית ניתנה תוך שיקול דעת התואם את מסגרת המדיניות העכשווית בהתאם להחלטה מדיניות מיום 5/8/15, תוך בחינת מקיפה ופרטנית של התמהיל בתכנית הנקודתית מושא העתירה.

החלטת המועצה הארצית נשוא עתירה זו מנומקת, מפורטת וסבירה ולא מצאתי כל מקום להתערב בה. העתירה לפיכך נדחית.

על פי הנטען בבקשה, הווקף המוסלמי שמכוחו פועל המבקש מס' 1 וכן המבקשים מס' 2 ו – 3 הם הבעלים של המקרקעין: הממונה על הווקף המוסלמי רשום כבעלים של חלקה 1 גוש 30111 בפנקס השיטריות; המבקש מס' 3 הוא הבעלים של חלקה מס' 2 בגוש האמור, אף שאינה רשומה במירשם המקרקעין, והממונים על ניהול ההקדש האמור הם מר בשר חוסייני ומר מוחמד עבד אלקאדר חוסייני על פי כתב המינוי של בית הדין השרעי, וחלקה 5 (או 6, כפי שהיא מופיעה במקום אחר) היא בבעלותו של המבקש מס' 2, והממונה על ניהול ההקדש הוא מר בהאאי אלדין אלנסרי על פי שטר הקדש שניתן על ידי בית הדין השרעי בירושלים.

לדברי המשיבה מס' 1, במהלך השנים בוצעו בתחום השטח הצבורי הפתוח עבודות בניה בלתי חוקיות – חפירת קברים והקמת מבני קבורה, וכן קבורה שלא כדין.

על רקע זה הוגשו בשנים 2004 ו – 2005 שתי עתירות לבית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ כנגד המשיבה, הערייה ורשויות נוספות.

...

יודגש, כי ההבהרה שנמסרה על ידי בא כוח המבקשים בתום הדיון, ולפיה חרף הגדרתם של המקרקעין בגוף הבקשה, הרי שצו המניעה הזמני המבוקש אינו מתייחס לשטח הטיילת הנופית המדוברת, אין בה כדי לשנות מהמסקנה האמורה.

התוצאה היא שהבקשה נדחית.

עניינה של החלטה זו, בעתירה שהגיש מר רועי לוי, (להלן: "העותר"), כנגד החלטת מר אברהם בינמו, ראש העיר נשר (להלן: "המשיב 1"), להורות על הפסקת כהונתו של העותר כחבר מועצת העיר נשר, (להלן: "המשיבה 2", או "עריית נשר"), על רקע מינויו של העותר לתפקיד מבקר בעריית קריית ים, (להלן: "עריית קריית ים").

יחד עם זאת הובהר, כי אין בדבר כדי למנוע מהעותר להעלות טענות כנגד חוקיות ההחלטות ככל שיתקבלו במסגרת ישיבת המועצה בהיעדרו.

ראה: בג"ץ 7805/00 אלוני, חברת מועצת עריית ירושלים נ' מבקרת עריית ירושלים, פ"ד נז(4) 577.

...

לאחר שעיינתי בבקשת העותר למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד, קבעתי בהחלטתי מיום 25/03/15, כי אין מקום להיעתר לסעד הארעי המבוקש ביחס לישיבת המועצה שהייתה קבועה ליום 25/03/15.

אמנם, מדובר בוועדה מייעצת, אולם, סבורני, כי לאור מומחיותה של הוועדה בבדיקת ניגוד עניינים של נבחרי ציבור ולנוכח הרכבה, לא ניתן להתייחס אל הכללים שמתגבשים על ידה לאחר מתן זכות הטיעון לצדדים כאל המלצה בלבד, ובמקרים המתאימים ניתן אף לקבוע, כי לחוות הדעת המייעצת יינתן משקל רב. בעניינינו, אין מחלוקת, כי לא ניתנה לעותר זכות הטיעון והעיון בטענות ובמסמכים שהוצגו על ידי המשיבים 1-2.

על רקע האמור, נוכח בקשת הוועדה המייעצת להחזיר אליה את הדיון, לצורך השלמת טיעונים וקבלת החלטה משלימה, ולאור המתווה שהוצע על ידי משרד הפנים, ואשר יש בו כדי להקהות, בשלב זה ולתקופת הביניים, את החשש לניגוד עניינים שהעותר עשוי להימצא בו, סבורה אני, כי האיזון הראוי בין החשש לניגוד עניינים כפי שהובע על ידי המשיבים 1-2 לבין זכויותיו של העותר, מביא לתוצאה, כי בטרם תינתן הכרעה סופית בעתירה, תינתן לעותר ההזדמנות להביא טיעוניו בפני הוועדה המייעצת לניגוד עניינים.