עתירה לבג"ץ להכרה במעמד מכוח חוק השבות

עתירה לדיון נוסף בפסק דינו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בבג"ץ 10535/09 פלונית נ' שר הפנים מיום 29.12.15, שבגדרו נקבע פה אחד כי העותרת אינה זכאית למעמד מכוח חוק השבות, תש"י-1950 (להלן חוק השבות או החוק), כיון שלא ניתן להכיר בה כבת לאם יהודיה, וכיון שהעותרת היא "בת דת אחרת" כמשמעותו של מונח זה בחוק.

...

המשיבה טענה, כי דין העתירה להידחות בהיות העותרת "בת דת אחרת". כן נטען, כי העותרת היא תושבת איו"ש, ועל כן חלות עליה הוראות חוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה), תשס"ג-2003 (להלן הוראת השעה), שלפיהן שר הפנים אינו מוסמך ליתן לתושבי איו"ש אזרחות או רשיון ישיבה בישראל.

איני סבור כי יש להיעתר למבוקש.

סבורני כי הרכיב בפרשה שהעותרת אינה מייחסת לו משקל ראוי או משקל כל עיקר הוא המרת הדת.

לא אוכל איפוא להיעתר למבוקש.

לטענת התובעים, החלטות הנתבעים בבקשות התובעת להסדרת מעמדה מכוח חוק שבות היו בלתי סבירות ומנוגדות לחוק השבות וראיה לכך היא שבמסגרת בג"צ 7621/13 טסאי יגזו נ' משרד הפנים, הכירו הנתבעים בתובעת כזכאית שבות ומכוח זכות זו קיבלה מעמד של אזרח בישראל, על סמך אותה מסכת עובדתית וראייתית שהייתה מונחת בפניהם משנת 2001.

לטענתם, לאחר הגשת העתירה לבג"צ והחלטת הנתבעים לתת לתובעת מעמד מכוח חוק השבות, הסכימה התובעת שהעתירה תימחק ללא צו להוצאות.

...

גם אם נפלה טעות בהתייחסות הנתבעים לבקשותיה של התובעת, הגם שלא הוכחה לפניי שהייתה טעות כזו, הרי שעסקינן בלא יותר מטעות שבשיקול דעת, כאשר כבר נקבע בפסיקה כי לא כל טעות שבשיקול דעת מובילה בהכרח למסקנה כי עסקינן ברשלנות.

התובעת לא תקפה את החלטת הרשות בשנת 2009 בערכאה מנהלית מתאימה, והגם שפניה לערכאות מנהליות בשלב מאוחר יותר הובילה בסופו של יום להסכם פשרה שהתגבש בין הצדדים, אין בכך כד להוביל למסקנה כי הנתבעים שגו בהחלטותיהם, ובוודאי שאין להסיק מכך כי עסקינן בהתרשלות כמשמעה בפקודת הנזיקין.

סוף דבר לאור כל המקובץ לעיל, התביעה נדחית במלואה.

הרקע לעתירה: לפני עתירה במסגרתה מבקשים העותרים לבטל את החלטת המשיבה מיום 24.02.2020 הדוחה את ערר העותרים ואת בקשתם לקבל מעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י – 1950 (להלן: "חוק השבות"), זאת לאחר שנדחתה בקשת העותר לקבלת מעמד כבן של יהודייה ובהתאם נדחתה בקשת העותרת לקבלת מעמד כבת זוגו של "זכאי שבות". העותר, יליד 1936, והעותרת, ילידת 1937, אזרחי אוקראינה אשר נישאו ביום 11.11.1961.

בבג"ץ 713/00 דוד אדישווילי נ' מינהל האוכלוסין – משרד הפנים (19.03.2001), אליו מפנה המשיבה, נקבע כי "אכן, רישום האם כיהודיה עשוי להוות ראיה לכאורה, אולם בדיקת המשיב העלתה חומר ראייתי למכביר המהוה מסכת ראיות מינהליות שעל בסיסה התקבלה ההחלטה האמורה. מסכת ראיות זו חזקה דייה על מנת להצדיק את החלטת המשיב ולמצער, מעבירה היא שוב את הנטל אל כתפי העותר, שלא עשה דבר על מנת להיתמודד עימה". עם זאת, לא ניתן להשוות מקרה זה לנסיבות המקרה שבפני מכיוון שבמקרה שבפני המשיבה אינן מפנה לראיות המצדיקות את החלטתה המעבירות את הנטל אל כתפי העותרים.

אמנם הטלתו על משרד הפנים של נטל הפרכת זכאותו לכאורה של המבקש אין פירושה מתן לגיטימציה לטקטיקה של המנעות ממסירת מידע מצד המבקש ועליו למסור כל ראיה שיתבקש ושבאופן סביר יש באפשרותו להשיגה וליתן תשובות מלאות ככל הניתן על כל השאלות המוצגות לו. עם זאת, חובתו של משרד הפנים להביא ראיות מנהליות מספיקות לשם סתירת "חזקת הזכאות" לשבות לאחר שזו קמה דומה במידה מסוימת לחובתו להביא ראיות מנהליות מספיקות לשם שלילתו בדיעבד של מעמד שכבר הוקנה לעולה מכוח חוק השבות או לשם קביעת התקיימותו של סייג מן הסייגים החקוקים המצדיקים אי הכרה בזכאות מלכתחילה.

...

טענות הצדדים: העותרים טוענים כי יש לבטל את החלטת המשיבה שבמסגרתה נדחה הערר הפנימי אותו הגישו העותרים על החלטת המשיבה מיום 09.01.2020.

סבור אני כי המשיבה לא סתרה את חזקת התקינות המנהלית של ההחלטה שלה בעבר בדבר יהדותה של האם ולא הציגה ראיות מנהליות שיש בהן כדי להעביר את הנטל חזרה אל כתפי העותרים.

בנסיבות אלו, ומשהמשיבה לא סיפקה ראיות הסותרות את חזקת הזכאות, מתחייבת המסקנה כי לא הרימה את הנטל שרבץ עליה לסתור את חזקת זכאותם של העותרים בענייננו.

בנסיבות אלו, דין העתירה להתקבל.

ביום 15.12.2015 נמחקה בהסכמת הצדדים העתירה לבג"ץ מבלי להתערב בהחלטת שר הפנים לדחות את בקשת המנוח לקבלת מעמד מכוח חוק השבות בגין עברו הפלילי.

באשר לטענת העותרת לזכאות מכוח היותה אלמנה של נכד של יהודי טוענת המשיבה כי המנוח שהיה בן זוגה של העותרת לא קיבל מעמד עולה לאחר שהוכלל על ידי שר הפנים דאז כסייג לחוק השבות בשל עברו הפלילי בארץ ובחו"ל. לכן זכאותו של המנוח למעמד עולה בישראל מכוח חוק השבות מעולם לא הוכרה וכפועל יוצא העותרת אינה זכאית למעמד.

...

כמו כן, העותרת הקימה תא משפחתי חדש לאחר פטירת המנוח ובבחינת זיקותיה לעם היהודי עלה כי העותרת לא קשרה קשר לעם היהודי ומשכך דין בקשתה להידחות.

דיון והכרעה: לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש לדחות את העתירה שכן לא מצאתי מקום להתערב בהחלטת המשיבה בנסיבות העניין.

סיכום: מכל הטעמים שפורטו - העתירה נדחית.

לסיום יצוין, שהכיר בית המשפט העליון במאמץ רציף בתקופה שקדמה לגיור, למצוא דרך להשאר בישראל, כאינדיקציה ראייתית שלילית כלפי כנות הגיור הנידון, והדברים רלוואנטיים מאד גם לענייננו:- "במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, נידרש בית המשפט לשאלות כגון מניע וכוונה, שאינן נמדדות במדדים פיזיים. חרף ייחודן של שאלות מעין אלה, גם בהן מכריע בית המשפט בהתאם לדין ולעובדות שבפניו. יש לזכור, כי במסגרת בחינת השאלה האם יש להכיר בגיור לצורך חוק השבות, אין התוצאה תלויה אך ברצונו הסובייקטיבי של האדם. 'תחולתו של חוק השבות מותנית בהפעלתו של מבחן אובייקטיבי, שעל-פיו מצטרף אדם אל העם היהודי, ובקיומם של אמצעי בקרה ופקוח ראויים להגשמתו של מבחן זה ולאי-ניצולו לרעה' (הילכת טושביים, בפיסקה 10 לדברי הנשיא א' ברק). ומן הכלל אל הפרט. המשיב מעלה חשש לעניין כנות הגיור של העותר ממכלול הנסיבות והחומר שבפנינו נראה כי חשש זה הוא מבוסס ואינו חשש בעלמא. הסממנים המעוררים אותו הם רציניים ומשמעותיים: עולה כי העותר כבר ניסה לקבל מעמד בדרכים שונות אך לא צלח בכך, ועל רקע זה הגיש בקשה להכיר בגיורו. וביתר פירוט, העותר היה נשוי מספר פעמים לתקופות לא ארוכות ובהפרשי זמן קצרים. מכוח נישואין אלה ביקש או החל לבקש מעמד בישראל. במסגרת השמוש בבקשה למעמד מכוח נישואין, שנערך ארבעה חודשים לאחר שקבל העותר תעודת גיור, לא צוינה עובדה זו ולו ברמז... המשיב הצביע גם על טענות עובדתיות סותרות בשימועים השונים שנערכו לעותר.. קושי נוסף שמתעורר קשור להתנהלות העותר ביחס לגיורו ויהדותו ממועד הגעתו לארץ ועד שהחל שהליך הגיור.. מדובר ב'חלל זמן' ארוך ומשמעותי שסימן שאלה מרחף עליו. הינה כי כן, היתנהלות העותר במשך הזמן מעלה תהיות חזקות בדבר כנות גיורו.. בנסיבות אלה, סבורני כי החלטת המשיב שלא לקבל את בקשת העותר היא סבירה ומעוגנת בעובדות ובנסיבות הקונקרטיות... יודגש כי סימני השאלה לגבי גיור העותר עולים מכוח היתנהגותו הוא, ברבדים שונים של חייו, כפי שתואר לעיל. לכך יש להוסיף כי הכלל הוא ששיקול הדעת בגון דא מסור למשיב, ובית המשפט לא חליף את שיקול דעתה של הרשות בשקול דעתו שלו. מסקנתי היא, אפוא, כי החלטת המשיב מעוגנת בעובדות המקרה ואינה מצדיקה היתערבות". (בג"ץ 3994/12 ראול אלקון אספחו נ' משרד הפנים (15.6.2015) ) סוף דבר אין בית המשפט בוחן כליות ולב, ולא לי היכולת לקבוע את כנות גיורה של העותרת, אך זו אף אינה השאלה שבפניי.

...

לסיום יצוין, שהכיר בית המשפט העליון במאמץ רציף בתקופה שקדמה לגיור, למצוא דרך להישאר בישראל, כאינדיקציה ראייתית שלילית כלפי כנות הגיור הנדון, והדברים רלוונטיים מאד גם לענייננו:- "במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים, נדרש בית המשפט לשאלות כגון מניע וכוונה, שאינן נמדדות במדדים פיזיים. חרף ייחודן של שאלות מעין אלה, גם בהן מכריע בית המשפט בהתאם לדין ולעובדות שבפניו. יש לזכור, כי במסגרת בחינת השאלה האם יש להכיר בגיור לצורך חוק השבות, אין התוצאה תלויה אך ברצונו הסובייקטיבי של האדם. 'תחולתו של חוק השבות מותנית בהפעלתו של מבחן אובייקטיבי, שעל-פיו מצטרף אדם אל העם היהודי, ובקיומם של אמצעי בקרה ופיקוח ראויים להגשמתו של מבחן זה ולאי-ניצולו לרעה' (הלכת טושביים, בפסקה 10 לדברי הנשיא א' ברק). ומן הכלל אל הפרט. המשיב מעלה חשש לעניין כנות הגיור של העותר ממכלול הנסיבות והחומר שבפנינו נראה כי חשש זה הוא מבוסס ואינו חשש בעלמא. הסממנים המעוררים אותו הם רציניים ומשמעותיים: עולה כי העותר כבר ניסה לקבל מעמד בדרכים שונות אך לא צלח בכך, ועל רקע זה הגיש בקשה להכיר בגיורו. וביתר פירוט, העותר היה נשוי מספר פעמים לתקופות לא ארוכות ובהפרשי זמן קצרים. מכוח נישואין אלה ביקש או החל לבקש מעמד בישראל. במסגרת השימוש בבקשה למעמד מכוח נישואין, שנערך ארבעה חודשים לאחר שקיבל העותר תעודת גיור, לא צוינה עובדה זו ולו ברמז... המשיב הצביע גם על טענות עובדתיות סותרות בשימועים השונים שנערכו לעותר.. קושי נוסף שמתעורר קשור להתנהלות העותר ביחס לגיורו ויהדותו ממועד הגעתו לארץ ועד שהחל שהליך הגיור.. מדובר ב'חלל זמן' ארוך ומשמעותי שסימן שאלה מרחף עליו. הנה כי כן, התנהלות העותר במשך הזמן מעלה תהיות חזקות בדבר כנות גיורו.. בנסיבות אלה, סבורני כי החלטת המשיב שלא לקבל את בקשת העותר היא סבירה ומעוגנת בעובדות ובנסיבות הקונקרטיות... יודגש כי סימני השאלה לגבי גיור העותר עולים מכוח התנהגותו הוא, ברבדים שונים של חייו, כפי שתואר לעיל. לכך יש להוסיף כי הכלל הוא ששיקול הדעת בגון דא מסור למשיב, ובית המשפט לא חליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. מסקנתי היא, איפוא, כי החלטת המשיב מעוגנת בעובדות המקרה ואינה מצדיקה התערבות". (בג"ץ 3994/12 ראול אלקון אספחו נ' משרד הפנים (15.6.2015) ) סוף דבר אין בית המשפט בוחן כליות ולב, ולא לי היכולת לקבוע את כנות גיורה של העותרת, אך זו אף אינה השאלה שבפניי.

ולאחר שניתנה הדעת לכל האמור לעיל, דומה, שיש להשיב לשאלה זו בשלילה: סברת המשיבים, שהיעד הסופי של העותרת היה להכשיר את שהייתה בישראל, היווה את תכלית מעשיה השונים, מתיישבת בצורה סבירה עם תמונת המצב שעמדה נגד עיני המשיבים במועד בו קיבלו את החלטתם.

משכך, העתירה נדחית.