עוד טוענת המבקשת כי בסוגיה עקרונית זו של סמכות בית הדין הרבני בעינייני מזונות ילדים, סוגיה שחלו בה כידוע תמורות ותהפוכות, תלויות ועומדות עתה כמה עתירות בבג"ץ ועל כן:
כדי לייתר הליכים וניהול תיק, כשייתכן כי יהיו לשוא, הרי שכל עוד לא ניתנה ההחלטה בבג"ץ, ומשהדיון בבג"ץ נקבע למועד קרוב, 20.9.23, יש להשהות את ההליכים בניהול הליך המזונות , עד לקביעתו של בג"ץ בעיניין זה.
לעניין זה היא מפנה ל"החלטת בית הדין הגדול מיום 20.3.23 בתיק 1411012/1" מפי כתבו של החתום מטה, ההחלטה שמחלק אחר שלה ציטטתי לעיל, שבה נאמר:
זכותם של בא כוח המבקש, המציין כי הוא אחד מהעותרים באותן עתירות, ושל אחרים לעתור לבג"ץ. אולם פסק דינו של בית הדין הרבני שריר וקיים, גם מנקודת המבט החוקית והמשפטית, כל עוד לא בוטל, אף אם הוגשה נגדו עתירות, כל עוד לא התקבלה עתירה נגדו.
...
יש בדברי המשיב דברי טעם (גם אם ייתכן שיש בהם אריכות מופרזת קמעא בטענת המבקשת בתגובה לתגובה), אלא שהמענה להם תוך האיזון הראוי כלול אף הוא בעצם ההכרעה שמעין החלטתי בתיק 1411012/1 ומן הטעמים שנאמרו שם. ומאחר שכבר הבעתי את דעתי כי אכן הדרך שבה נקטתי שם ראויה גם לכאן, וכאמור ההשוואה עולה מדברי המבקשת עצמה, הרי שאין בדברי המשיב כדי לשנות מן המסקנה האמורה.
לאור האמור מחליט בית הדין:
בית הדין נעתר לבקשת רשות הערעור על החלטתו של בית הדין הרבני האזורי ירושלים שקבעה כי מוסמך הוא לדון בענייני מזונות ילדיהם של הצדדים במסגרת 'השבת מזונות' כפרשנותו המהותית של מונח זה.
המבקשת תשלים את הליכי הגשת הערעור, היינו: תפתח תיק מתאים, תשלם אגרה ותגיש את כתב הערעור בתוך ארבעה־עשר יום בהתאם לתקנה קלג(5) לתקנות הדיון.
הבקשה לעיכוב ההליכים – נדחית בשלב זה.
החלטה זו מותרת בפרסום בכפוף להשמטת פרטיהם המזהים של הצדדים.
