במסגרת ההליך בבית משפט קמא הגיעו הצדדים להסדר טיעון, במסגרתו הוגש כאמור כתב האישום המתוקן, המשיב הודה בעובדותיו, ובהתאם הורשע בעבירת שיוחסה לו.
לאחר הרשעתו, הוגשו לתיק בית משפט קמא שני תסקירים מטעם שירות המבחן בעיניינו של המשיב.
יחד עם זאת, בשים לב לכך שהמשיב הודה בהזדמנות הראשונה ונטל אחריות מלאה על מעשיו, לרבות הבעת צער וחרטה, והעובדה כי המשיב נעדר עבר פלילי, ולאור האמור בתסקירי שירות המבחן, קבע בית משפט קמא, כי קיימים שיקולים שמצדיקים סטייה ממיתחם העונש ההולם שנקבע, וזאת למטרות שקום, לצד הארכת משך תקופת צו המבחן והטלת ענישה צופה פני עתיד כגורם מאזן את הסטייה ממיתחם העונש ההולם.
העותרת טענה כי מיתחם העונש ההולם שנקבע על ידי בית משפט קמא אינו משקף את המיתחם הראוי ואת מדיניות הענישה הנוהגת בעבירות אלימות – כידוע, מיתחם העונש ההולם מגלם הכרעה ערכית המבוססת על שיקולים שונים שמדיניות הענישה היא רק אחד מהם.
לעניין השמוש בעונשי מאסר נקבע בפסיקה כי "עלינו לזכור כי המאסר אינו אלא אמצעי, ולא תכלית – אמצעי לגמול, להרתעה ולשיקום העבריין... המטרה היא להצביע על כווני חשיבה נוספים מעבר לבניית מיתקני מאסר ומעצר נוספים, וכאמור הממשלה למעשה כבר בחרה לילך בדרך זו כאשר אימצה את דו"ח ועדת דורנר; מסקנתה העיקרית של ועדה זו היתה כי "יש לפעול לצימצום השמוש במאסרים במקרים בהם המאסר אינו הכרחי להגבלת יכולת של עבריינים שהמסוכנות שלהם לחברה גבוהה, והרחבת השמוש בעונשים זולים יותר ויעילים יותר העומדים בעיקרון ההלימה, ובכך להביא להקצאה יעילה ונכונה יותר של המשאבים המופנים לטובת הנושא" .
ואין לי אלא להצטרף לאמור, גם בצו השכל הישר" (בג"צ 1892/14 האגודה לזכויות האדם בישראל ואח' נ' השר לביטחון פנים ואח' (13/06/17)); ראה גם: דו"ח הוועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, 2015 (המכונה "דו"ח ועדת דורנר").
כאמור, בעיניינו של המשיב הוגשו שני תסקירים מטעם שירות המבחן, במסגרתם פורטו נסיבותיו האישיות הלא פשוטות של המשיב, לרבות העובדה שהמשיב נאלץ להתגורר בגפו מגיל 17 לאחר גירושי הוריו.
שם היו נסיבות שונות ואולם אותו הגיון של הבאת העניין בחשבון במסגרת מכלול השיקולים נכון גם למקרה שבפנינו (תוך שנבהיר כי איננו מביעים עמדה בכל הנוגע לשימוש באמצעי האכיפה המינהליים במקרה זה).
...
בין היתר, נשקלים גילו של הנאשם, נסיבותיו האישיות, זהותו וגילו של הנפגע, טיב הפגיעה, חומרת המעשים, תדירותם ובמידה רבה נשקלת השאלה, האם הנאשם השתקם בפועל ועד כמה מבוססת המסקנה, כי יש לנאשם סיכוי של ממש להשתקם.
סיכומו של דבר, וככל שתישמע דעתי, אציע לחבריי להרכב לדחות את הערעור ולהותיר את גזר דינו של בית משפט קמא על כנו.
הגם שמצאנו לנכון להפנות את הנאשם/המשיב לממונה על עבודות שירות לצורך קבלת חוות דעת בעניינו, ולאחר שיקול כל הנסיבות, נראה שזה המקום לתת לו את ההזדמנות ולהעדיף שיקולי שיקום על פני החמרה בענישה.
