עוד קודם למתן המלצת הועדה הנ"ל והחלטת המפקד הצבאי, כנזכר בפסקה 6 שלעיל, הוגשה עתירה לבית משפט זה על-ידי העותר (בג"ץ 6584/18), במסגרתה הוא עתר למתן צוים שיורו על השבת הרכב וטען, בין השאר, כי אף שנתפס רכב מסוג פולקסווגן – מיסמך התפיסה דיבר ברכב מסוג מרצדס.
לטענת המשיבים, קיימות ראיות מנהליות מבוססות, מהן עולה חשד כי העותר היה מעורב בפעילות של טירור עממי, וכי הרכב (מסוג פולקסוואגן) שימש אותו לשם ביצוע פעילות זו. מכאן ובהתאם להוראות הצוו בדבר הוראות בטחון, הרי שבסמכותו של המשיב 1 להורות על החרמת הרכב, אף מבלי שהעותר הועמד לדין פלילי בגין ביצוע של אותן עבירות.
נותרנו, אפוא, עם טענות העותר בדבר ההחלטה הפרטנית שהתקבלה בעיניינו, ומכיוון שהדיון שהתקיים בעתירה נסוב גם על החלטתו הסופית של המפקד הצבאי להורות על חילוט הרכב – לא נדרש לטענות המשיבים שהיה מקום להורות על מחיקת העתירה על הסף, שכן זו הוגשה טרם ההחלטה הסופית.
...
כך, בעניין אבו עלאן מצא בית המשפט הצבאי כי בהתאם להסדרים שנהגו באותה העת, יש להתיר ביקורת שיפוטית של בית המשפט הצבאי לא רק על החלטות של המפקד הצבאי בדבר החרמת הטובין לצמיתות (הכוונה באותה פרשה היתה לחילוט שלאחר מתן פסק דין סופי בהליך פלילי), אלא אף על החלטות מטעמו הניתנות לזמן קצוב, או עד לסיום ההתדיינות המשפטית, וכך נאמר שם בהקשר זה:
"כאשר המחוקק קבע בסעיף 80ב [שהופיע בנוסח הצו טרם התיקון בשנת 2010 – הערה של הח"מ] כי ניתן לפנות לבית המשפט ביחס לטובין שחולטו, אין הכרח לפרש כי כוונתו רק למקרים בהם הופקעה זכות הבעלות לצמיתות. [...
הנה כי כן, לאחר שעיינו בחומר המודיעיני הסודי ששימש יסוד להמלצת הוועדה, מצאנו כי ההמלצה, כמו גם החלטת המפקד הצבאי, לא חרגו ממתחמי הסמכות והסבירות, שכן אלו התבססו על תשתית ראייתית מספקת הקושרת את הרכב לביצוע עבירות טרור משמעותיות, אשר הביאו אפילו לסיכון חיי אדם (עיינו והשוו לחוות דעתי ב-בג"ץ 3023/15 אקס אוברסיז נ' מדינת ישראל משרד הביטחון (30.05.2016)).
נוכח כל האמור לעיל – דין העתירה להידחות ודין הצו הארעי שהוצא, כאמור בפיסקה 13 שלעיל – להתבטל, וכך אציע לחברי שנורה.
