עתירה לבג"ץ בבקשה לבטל הסכם עד מדינה שנחתם

העותר, יליד 1941, עבד בשירות המדינה ולאחר מכן שימש כמבקר בעריית נס ציונה עד לפרישתו לגימלאות בשנת 2007; והמשיבה 4 (להלן: מבטחים), ביטחה אותו בקופת פנסיה במהלך עבודתו בשירות המדינה וכיום משתתפת בתשלום גימלתו.

לטענת העותר, גמלה זו מחושבת בחסר; ולעמדתו על פי ההסכם לרציפות זכויות לגימלה שנחתם בשנת 1973 בין המדינה ובין קרנות הפנסיה הותיקות (להלן: הסכם הרציפות), הוא זכאי לגימלה המחושבת לפי משכורתו האחרונה בערייה.

במסגרת העתירה ביקשו העותרים לבטל את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בעיניין קוריצקי, ולקבוע כי כניסתו לתוקף של התקנון האחיד לא ביטלה את הוראות הסכם הרציפות.

כעשר שנים לאחר שניתן פסק הדין בעיניינו של העותר בתביעה הראשונה וכחמש שנים לאחר שניתן פסק הדין בבג"ץ קוריצקי, חזר העותר והגיש תביעה נוספת לבית הדין האיזורי – שבה ביקש להורות לממונה על הגימלאות ולמבטחים לחשב את גימלתו לפי הוראות הסכם הרציפות; תביעה זו היא העומדת במוקד ההליך דנן (סע"ש 53569-06-20; להלן: התביעה השנייה).

...

בנסיבות אלה הורה בית הדין האזורי על דחיית התביעה השנייה בפסק דין קצר, תוך שציין כי "נראה שכל רצונו של התובע היה מלכתחילה להגיש תביעה זו לבית הדין רק על מנת להגיע לבית הדין הארצי. בנסיבות אלו, אין מקום להמשיך ולהידרש לעניינו, ויש לדחות את תביעתו כבר עתה". ביום 3.12.2020 הגיש העותר לבית הדין הארצי ערעור על פסק הדין בתביעה השנייה, וביום 28.6.2021 הערעור נדחה.

בכל הנוגע לקביעתם של בתי הדין לעבודה כי בעניינו של העותר נוצר מעשה בית דין, הטענות שמעלה העותר בעתירתו הן בעלות אופי ערעורי גרידא – ומשכך אינן מקימות עילה להתערבותנו.

בעניין זה מקובלת עלינו עמדתו של בית הדין הארצי, כי לא ייתכן שתובע שביקש מהערכאה הדיונית לדחות את תביעתו, יבקש לנהל את הדיון לגופו לראשונה לפני ערכאת הערעור; והדברים מקבלים משנה תוקף כאשר מבוקש לברר את המחלוקת לראשונה במסגרת עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.

סוף דבר התוצאה היא שהעתירה נדחית על הסף.

]השופטת ע' ברון: עניינה של עתירה זו בבקשת העותר להורות למשיבים ליתן טעם מדוע לא יבוטל הסכם עד מדינה שנחתם עם המשיב 5 ביום 30.11.2018 (להלן: הסכם עד המדינה ו-א.א., בהתאמה).

למען שלמות התמונה יצוין כי ביום 13.12.2020 נדחתה על הסף עתירה שהגיש נאשם אחר בפרשה, שבה הועלו טענות שונות נגד היתנהלות החקירה וההליך הפלילי, ובכלל זה טענות בנוגע לחקירת המישטרה השנייה שבוצעה במקביל להעדתו של א.א. במשפט; וטענות נגד הסכם עד המדינה שנכרת עם ב.ב. (השופטים נ' הנדל; ג' קרא; ע' גרוסקופף, בג"ץ 8628/20).

...

דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה ובתגובה לה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערבותנו ובשל קיומו של סעד חלופי.

ענייננו אינו נופל לגדרם של אותם מקרים יוצאי דופן המצדיקים התערבות בשיקול דעתן של רשויות התביעה, ולא שוכנענו כי החלטת הפרקליטות שלא לבטל את הסכם עד המדינה לוקה בפגם ברור וגלוי של פגיעה בטוהר המידות השלטוני או בעקרונות המינהל הציבורי התקין.

סוף דבר מצאנו כי יש לדחות את העתירה על הסף על כל הסעדים המבוקשים בה, וממילא נדחית הבקשה לצו ביניים.

בעקבות אירועים אלה, פנה העותר לבית משפט זה – אך עתירתו נדחתה על הסף: "ככל שהדברים נוגעים לטענות שמעלה העותר ביחס לפגיעה בזכותו למשפט הוגן בשל השלמת החקירה של עד המדינה הראשון, הרי שהן הועלו, נבחנו והוכרעו במסגרת ההליך הפלילי (ראו החלטתו של כב' השופט מרדכי לוי מיום 24.11.2020 בת"פ 15164-01-19). המדובר לפיכך בעתירה המבקשת להעמיד לבחינה שיפוטית נוספת החלטת ביניים שהתקבלה בהליך פלילי. כידוע, ההשגה על החלטת ביניים בהליך פלילי, מתאפשרת במסגרת ערעור על פסק הדין, ולא באמצעות עתירה לבית משפט הגבוה לצדק. המקרה שלפנינו איננו מאותם מקרים חריגים ונדירים בהם ניתן לחרוג מכלל זה (ראו בג"ץ 4922/19 נוה נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז מרכז, פסקה 9 והאסמכתאות הנזכרות שם (9.12.2019)). ככל שהדברים נוגעים לדרישה לביטול הסכם עד המדינה השני ולתיקון הנחיית פרקליט המדינה, הרי שהעתירה הוגשה מבלי שנעשתה כל פנייה מקדימה בעניינים אלה למי מהמשיבות, ולפיכך דינן להדחות כבר מהטעם של אי מיצוי הליכים" (בג"ץ 8628/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (13.12.2020); להלן: העתירה הקודמת).

אשר לביטול הסכם עד המדינה – אף שההסכם נחתם ביום 30.11.2018, וכתב האישום הוגש ביום 7.1.2019, העותר לא היתייחס לסוגיית השהוי, ולא הסביר מדוע הוא מעלה רק כעת את טענותיו לגבי סבירות החתימה, אף שאלה מבוססות על נתונים שלכאורה היו בידיו זה מכבר.

...

בעקבות אירועים אלה, פנה העותר לבית משפט זה – אך עתירתו נדחתה על הסף: "ככל שהדברים נוגעים לטענות שמעלה העותר ביחס לפגיעה בזכותו למשפט הוגן בשל השלמת החקירה של עד המדינה הראשון, הרי שהן הועלו, נבחנו והוכרעו במסגרת ההליך הפלילי (ראו החלטתו של כב' השופט מרדכי לוי מיום 24.11.2020 בת"פ 15164-01-19). המדובר לפיכך בעתירה המבקשת להעמיד לבחינה שיפוטית נוספת החלטת ביניים שהתקבלה בהליך פלילי. כידוע, ההשגה על החלטת ביניים בהליך פלילי, מתאפשרת במסגרת ערעור על פסק הדין, ולא באמצעות עתירה לבית משפט הגבוה לצדק. המקרה שלפנינו איננו מאותם מקרים חריגים ונדירים בהם ניתן לחרוג מכלל זה (ראו בג"ץ 4922/19 נוה נ' מדינת ישראל – פרקליטות מחוז מרכז, פסקה 9 והאסמכתאות הנזכרות שם (9.12.2019)). ככל שהדברים נוגעים לדרישה לביטול הסכם עד המדינה השני ולתיקון הנחיית פרקליט המדינה, הרי שהעתירה הוגשה מבלי שנעשתה כל פנייה מקדימה בעניינים אלה למי מהמשיבות, ולפיכך דינן להידחות כבר מהטעם של אי מיצוי הליכים" (בג"ץ 8628/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 3 (13.12.2020); להלן: העתירה הקודמת).

דין העתירה להידחות על הסף, כקודמתה.

העתירה נדחית, אפוא, על הסף, ועמה הבקשה למתן צו ביניים.

]השופט ד' מינץ: לפנינו עתירה למתן צו המורה למשיב להשיב את "הקרקע שנגזלה לידי העותרים וזאת לאחר שבסיומה של שורה ארוכה של הליכים משפטיים אשר לא מוצו עד תום, ניכנס המשיב לשטח אשר עליו נמצאים המקרקעין והרס את המחוברים שעליו...". כן ביקשו העותרים כי נורה למשיב להחזיר את המחוברים אשר ניצבו במקרקעין ולפצות אותם "על אובדן הזמן ועל אובדן הרווחים שנמנעו מהם בתקופה שבה היה המבנה מוחזק ע"י המשיב". הרקע לעתירה העתירה שלפנינו היא אחת מיני הליכים רבים אשר נקטו העותרים על מנת להביא לביטול פסק דין חלוט שניתן בהליך שהתנהל בינם לבין המשיב.

חרף האמור העותרים לא השלימו עם פינויים מהמקרקעין, והגישו עתירה לבית משפט זה בה ביקשו להורות לשר הבינוי והשיכון ולמשיב לבוא וליתן טעם מדוע לא ייחתם עימם הסכם חכירה בנוגע למקרקעין לאחר שתוקנה על ידם ההפרה שבגינה בוטל חוזה הפיתוח (בג"ץ 6017/16).

נוכח התנהלותם המתוארת לעיל, יישאו העותרים בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 10,000 ש"ח. השעה לחדול מפניותיהם הרבות של העותרים לערכאות השיפוט השונות חלפה מזמן, ומוטב כי ישכילו להפנים זאת.

...

בפרט צוין כי דינה של הטענה לאכיפה בררנית להידחות שכן היא לא הוכחה כדבעי; כי הטענה לזכאות לפיצויים כבני רשות אינה נתונה לסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים; וכי יתר הטענות העולות בעתירה נדונו ונדחו על ידי ערכאות משפטיות שונות.

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף.

העתירה נדחית אפוא.

בהקשר לחלקות 21 ו-27 יצוין כי עניינן נדון בבג"צ (מאוחד) 3421/05 ועוד' אנדראס מחול ואח' נ' שר האוצר- משרד האוצר ואח' (18.9.09), שבו נדחו מספר עתירות שבהן התבקש בג"צ לבטל הפקעות שבוצעו בין היתר בחלקות הנ"ל לאחר שמטרת ההפקעה לא מומשה במשך שנים רבות.

במסגרת פסק הדין שניתן בעתירה, המליץ בית המשפט העליון על תשלום פיצויים לנפקעים ואף ציין כי: "אנו סבורים כי על המשיבים לשקול, במסגרת הפצוי העתידי, לשלב את העותרים, אם רצונם של אלה האחרונים בכך, במיתחם האורבני שיוקם במסגרת הפרויקט, ולספק להם יחידות דיור ששמשו כקרקע חלופית למקרקעין שניטלו מהם בעת ההפקעה. בהקשר זה יצוין, כי לדברי המדינה עצמה בתגובתה לעתירה, בהפקעה דנן פוצו זה מכבר בעלי הזכויות גם בפצוי קרקעי בשווי עד 50% מערך הזכויות בקרקע המופקעת. במידה ולא יצליחו הצדדים לגבש הסכמה, פתוחה בפני העותרים האפשרות לפנות לבית המשפט המחוזי שיפסוק מי זכאי לפצוי ומהו שיעורו" (פסקה 37)(דגש שלי ש.מ.).

לטענת הנתבעת מהעובדה שבתכתובת זו אין כל אזכור לחלקה 6, ניתן ללמוד שגם התובע 4 זנח כבר בשנת 2000 את תביעתו ביחס לחלקה זו. יצוין כי התובע 4 נישאל בחקירתו על מכתב זה ובתגובה טען כי: "אף פעם לא הזנחנו את זה. הפצוי הכספי היחיד שדיברנו עליו זה על חלקה 6. הפצוי היחיד שאני דרשתי בתמורה להסכם חלופי זה היה על חלקה 6. כל הזמן הם שינו את המספרים אז אני לא זוכר אם המספרים שמופיעים במכתב אלה המספרים הסופיים" (עמ' 13 לפר' ש' 21-23).

כמו כן, התובע 4 טען בעדותו כי פנה עוד בשנת 2014 לעו"ד עמאר וחתם על כל מה שצריך ולדבריו: "...אני ביקשתי שייצג אותי יחד עם דודתי אינשראח'" (עמ' 13 לפר' ש' 27-28).

...

כמפורט בכתב התביעה, פיצויי ההפקעה נתבעים מכח זכויות המנוח סאלח, ב-4 חלקות זמניות בגוש 18461, שביחס לכל אחת מהן ניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה, פסק דין הצהרתי שבו הוכרה זכותו של המנוח סאלח לקבלת פיצויי הפקעה עפ"י פירוט כדלקמן: 4.1 חלקה זמנית מס' 6 (חלקה סופית 3) (להלן: "חלקה 6")- בעניינה ניתן ביום 31.10.82 פסק דין, בתיק הסדר 569/ ג'וליס, שבו המנוח סאלח היה צד שלישי, ובו נקבע כי עדותו מהימנה וכי "לפיכך החלטתי לדחות את תביעת התובעים ולהכיר בתביעת צד ג' לגבי 1/4 החלקה בכפוף לתשלום שווי 55 לירות סטרלינג לפי ערכם על פי השער היציג של הלירה בעת התשלום תוך 30 יום מהיום לידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, אחרת תדחה תביעתו" (סעיף 5 לפסק הדין שצורף כחלק מנספח ג' לתצהיר התובע 4).

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה אין בהוראות סעיף 21 לחוק ההתיישנות בכדי לסייע לתובעות.

כפי שפורט לעיל, דין התביעה לענין חלקה 6 להיות מסולקת על הסף בהיעדר עילה וללא קשר לשאלת ההתיישנות.

סיכום לפיכך ולאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי אין מנוס אלא לדחות את מלוא תביעת התובעים.