עתירה לאכיפת פסק דין של בית דין צדק "הישר והטוב

המבקש הגיש, ביום 24.10.19, בקשה לביטול פסק בורר, אשר ניתן ביום 25.06.19, בידי בית דין לממונות "צדק ומשפט". בימ"ש זה הציף, מיוזמתו, תהייה, באשר להתכנות ההזקקות לבקשת הביטול, לאור הוראתו של סעיף 27(א) של חוק הבוררות, תשכ"ח-1968, שלשונו המנדטורית קובעת כי: "לא יזקק בית המשפט לבקשת בטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק..." (ההדגשה אינה במקור).

ב"כ המשיבים הגיש, בשמם, בקשה לביטול פסק הדין מיום 16.12.19, ולצד זה - עתר לדחות את טענות המהות שבבקשת הביטול לגופן, וראש וראשונה - ביקש לדחות, על הסף, את הבקשה, בשל החמצת המועד החקוק להגשתה, ומשלא הוגשה בקשה להארכת מועד לכך, לפי סעיף 27(א) סיפא.

המשמעות של הותרת פסה"ד, שהוא, כמובהר, "פסק-דין טכני", על כנו, אך בשל כך, שתגובת המשיבים לא הוגשה במועד, הנה, מניעת התכנות אכיפתו של פסק הבורר, שניתן לאחר היתדיינות ממושכת, והותרת מחסום דיוני בפני המבקש לעתור לאישורו.

מכל היבט, גם זה של השכל הישר, צריך היה המבקש, והיה די סיפק בידו, להגיש את הבקשה לביטול, ככל שחפץ בכך, מתוך חישוב המתחיל ביום 25.06.19, ולא בכל מועד אחר "לפי בחירתו". בית הדין לא השתהה במתן החלטתו הדוחה את השגות המבקש.

המבקש היה אמור לדעת היטב, שהארכת מועד לפי סעיף 27(א) של החוק, טעונה "טעמים מיוחדים שיירשמו", ולמרות זאת, בחר "להמר" ולא להגיש כל בקשה, בזמן אמת, או אפילו בדיעבד, ואולי, שם יהבו על כך שביום פקודה, בית-המשפט יקבל את העמדה, שלפיה, מועד מתן פסק הבורר הוא בעצם יום מתן ההחלטה באותן "תגובות", שלאחר הפסק, ככל שתגובות כאלה יוגשו.

...

ב"כ המשיבים העלה טענות שונות ביחס לתקינות המצאת החלטתי מיום 17.11.19 (זו שבה נקצב מועד למתן התייחסות המשיבים) ולגבי הטעמים שבעטיים לא הוגשה תגובתם במועד.

לפיכך - אני מורה על ביטול פסק דיני מיום 16.12.19, שניתן במעמד צד אחד, בהיעדר כתב טענות נדרש של המשיבים.

בשל האמור - בקשת הביטול שהגיש המבקש נדחית על הסף, משחלפו יותר מ- 45 ימים מיום מתן הפסק, ובהיעדר טענה שהפסק לא הודע והומצא למבקש מיד בסמוך לנתינתו.

אם אין להחלטות ועדת ערר "שיניים" לאכוף החלטות,כטענת התובעות, לא ברור מדוע התובעות המתינו ולא פנו לבית המשפט לעניינים מנהלים בעתירה מתאימה.

במסגרת פסק הדין אבחן כב' השופט יצחק עמית (בדעת רוב) בין תקיפה ישירה לתקיפה עקיפה של החלטה וקבע כי הגם שהאבחנה קשה, הרי אם ישתכנע ביה"מ כי מדובר ב"תביעה ישירה בהסוואה" ,אין לביה"מ האזרחי סמכות לבררה: "קשה לקבוע מראש קריטריון נוקשה בשאלה מתי יתיר בית המשפט תקיפה עקיפה חלף תקיפה ישירה, אך בנוסף למבחן השכל הישר, דומני כי ניתן לשרטט קווים מנחים בשאלה זו... במצב הדברים הרגיל, התקיפה העקיפה משמשת כצינה ולא כחנית, כמגן ולא כחרב ... ודוק: כך על פי רוב, אך לא בהכרח. ... . ולענייננו. חברי העלה את האפשרות – תוך הסתייגות – שהתקיפה העקיפה היא תביעת הפיצויים, בעוד שהתקיפה הישירה היא הבקשה לצוו מניעה זמני (פסקה כ לפסק דינו). אכן, מבחן הסעד הוא אינדקאציה המאפשרת לנו להבחין אם בתקיפה ישירה או עקיפה עסקינן, אלא שבמקרה דנן, שאלת חוקיותו של המעשה המנהלי ... היא שניצבה במרכז התביעה שהוגשה "בזמן אמת", שעה שהאיסור שהטילה המישטרה עמד עדיין בתוקפו, והמבקש עתר גם לסעד של ציווי.

ראו גם רע"א 7987/10 מדינת ישראל נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה": "על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית כזו או אחרת של רשות. רק באותם המקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכותו של בית המשפט האזרחי. ואולם, באותם המקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, על סדרי הדין הקבועים לגביה, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות". ראו עוד תא (חי') 34912-08-17 ד"ר אחמד שבלי מחאמיד נ' עריית אום אל פחם "לדעתי, הדברים האמורים יפים ונכונים גם בעניינינו, שכן כמו בפרשת גליק, יש בתביעה שבפניי משום ניסיון לעקוף פניה לבג"ץ, וטעמי התובע עמו. למקרא התביעה עולה, כי לא מדובר אלא בתקיפה ישירה של החלטת משרד הפנים, בכסות של תובענה נזיקית. כך, שאלת שיקול הדעת המינהלי שהפעיל משרד הפנים עומדת במרכז התביעה, זאת שעה שהחלטת משרד הפנים עודנה בתוקף, וכאשר בנוסף לתביעת הפיצויים התובע אף עתר לביטולה. נוסף לכך, גם בעניינינו, הטענה לאי-סבירות ההחלטה הועלתה על ידי התובע בתביעתו כטענת התקפה ולא כטענת הגנה. משהגעתי לידי מסקנה כי התביעה בתיק דנא הנה בבחינת תקיפה ישירה של החלטת משרד הפנים, באיצטלה של תביעה נזיקית, הרי שאין לבית משפט זה סמכות עניינית לידון בה, ועל הנושא להתברר בבית המשפט המוסמך, הוא בית המשפט הגבוה לצדק" בית המשפט הדגיש שם כי גם אם נכון שאפשרות התקיפה הישירה ,לא תישלול תמיד תקיפה עקיפה, השמוש בהתרת התקיפה העקיפה יעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד: "ודוקו: אף אם הייתי מקבל את עמדת התובע, כי עסקינן בתקיפה עקיפה של החלטת משרד הפנים, דומה כי לא היה בכך כדי להושיע לו. אכן, צודק התובע בטענתו, כי קיומה של אפשרות לתקיפה ישירה לא ישלול בהכרח, בכל מקרה, את האפשרות לתקיפה עקיפה (ראו: רע"א 6567/97 בזק – החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' עזבון גת, פ"ד נב(2) 713, 717 (1998); בג"ץ 6090/08 ברגר נ' שר המשפטים [פורסם בנבו] (1.8.2008)). ואולם, יש לזכור כי תקיפה עקיפה כאמור תיעשה במשורה, ודומני כי מקרה זה אינו נימנה על אותם מקרים בהם נכון כי הדבר ייעשה." במקרה דנן, הסעד המרכזי הנתבע הוא צוי עשה המתייחסים להחלטות הרשות.

...

לסיכום-כפי שצוין בסעיף 5 לעיל, הדרך הראויה ביחס לדחיית הבקשה לקבלת היתר, הינה אכן הגשת ערר כפי שעשו התובעות והנטייה היא ממלא להפנות את הצדדים להליך המיוחד שנקבע בחוק ובתקנות להשגה וערר, ולא לדון בטענות שניתן היה לדון בהן בהשגה וערר, על דרך של תקיפה עקיפה, אלא במקרים מיוחדים ויוצאי דופן.

אם לא די באמור, במקרה זה, אף עולה כי כל עוד לא הוצג אישור איגוד ערים לעניין המיגון האקוסטי –אישור שהינו תנאי ע"פ התב"ע למתן ההיתר, ממלא לא ניתן להיעתר לתביעה.

לאור כל האמור, אני מקבלת את הבקשה ומורה על מחיקת התביעה.

כבר מילתנו אמורה במספר רב של פסקי דין, שבכל הנוגע להתרשמות של בית הדין האיזורי והקביעות העובדתיות הנובעת ממנה, בית הדין הנוכחי אינו מיתערב ואף אינו יכול להתערב, ובפרט בנוגע להליך ארוך שמתנהל בפני בית הדין האיזורי ובהתרשמות ישירה מהצדדים.

"היתמחרות" ההיבט ההלכתי עתה נפן לבחון האם אכן הליך זה מנוגד להלכה, בנסיבות מקרה בו הצדדים התגרשו ומחויבים לפירוק השתוף ביניהם, כאשר כל צד מעוניין ברכישת חלק שותפו אלא שאין הסכמה ביניהם באשר להליך פירוק השתוף, וכמו במקרה דנן שהמשיב מעוניין לפעול בדרך היתמחרות וכפי שפסק בית הדין האיזורי, ואילו המערערת עותרת לביטולו של פסק הדין האיזורי ולקבוע כי היא תיוותר בדירה לאחר תשלום חלקו של המשיב בדירה בהתאם לקביעת השמאי.

כל צד שטח את טיעוניו לעמדתו, ובפנינו נותרה ההכרעה בעירעור זה. באמת, כבר פרס עמיתי הגאון שליט"א את משנתו הסדורה בסוגיית "גוד או אגוד" והעלה בנימוקים מורחבים ובהבאת מקורות לכך מסוגיית הגמרא, הפוסקים, ומפרשי הש"ס הראשונים וכלה באחרונים שדנו בדין זה, והגיע למסקנה שאין דין היתמחרות כדין "גוד או אגוד", וכלשונו: "אבל לדעתי אין הדמיון עולה יפה, וההבדל הוא פשוט. ב'גוד או אגוד' התובע מציע או שתקנה או שתמכור לי, ואילו ב'היתמחרות' המציע תובע שרק הוא יקנה במחיר זה, ובהצעתו שלו הוא לא מאפשר לצד השני לרכוש את חלקו במחיר הזה, ואם השני ירצה לקנות עליו להעלות את המחיר, וזאת לא מצאנו." עוד כתב: "בלשון אחרת, בגוד או אגוד הוא מגדיר את השווי של הנכס המשותף לצורך החלוקה, ולכן האפשרות לרכישה היא הדדית, ומה שאין כן ב'היתמחרות', הוא לא מגדיר את שווי הנכס אלא כמה הוא מוכן לשלם, ואילו ב'היתמחרות' המציע תובע שרק הוא יקנה במחיר זה, ובהצעתו שלו הוא לא מאפשר לצד השני לרכוש את חלקו במחיר הזה, ואם השני ירצה לקנות עליו להעלות את המחיר, וזאת לא מצאנו." ולא זכיתי להבין, מדוע יש לראות בדרישה להתמחרות כדרישה לסילוקו של שותפו מהאפשרות לרכוש את חלקו בדירה, הרי במפורש, כל היתמחרות, מהותה הצעה למכירת הדירה לכל שותף המרבה במחיר על מנת למקסם את שוויו של הנכס המשותף, ומה רע בכך? נכון אמנם שכאשר יש חילוקי דיעות בין השותפים אזי מחובת בית הדין לפקח ולעקוב מקרוב אחר מניעי הצדדים על מנת לקבל החלטה ראויה, אבל מכאן ועד לראות באופן גורף את כל הדורש פירוק שתוף בדרך זו כדרישה לא הדדית, הדרך רחוקה? עמיתי הגאון שליט"א מבסס הוא את נימוקו לכך שבחידושי יד רמה (ב"ב דף יג) מבואר להדיא שדינא דגוד או אגוד הוא כאשר התובע פירוק שתוף מותיר לנתבע אפשרות ראשונית לרכישת חלקו בנכס המשותף במחיר שהוא קובע, וכביכול מציע לו לרכוש את חלקו בנכס בהתאם למחיר המוצע או שהוא עצמו ירכוש את חלקו במחיר זה. לטעמו, יש כאן תקנת חכמים של ועשית הישר והטוב או מדין כופין על מדת סדום או מטעם זה נהנה וזה אינו חסר כמבואר בראשונים, שבאופן זה התובע פירוק שתוף בנכס שאין בו דין חלוקה מעוניין לפרק את השותפות בצורה הוגנת שאינה פוגעת בזכות הקניינית של שותפו, ומכאן שיכול לכוף את שותפו להסכים להצעה זו. לדבריו, בהצעה זו שבדרך היתמחרות, התובע פירוק השתוף אינו יכול להעלות שוב את המחיר בשום שלב אם שותפו מסכים לרכוש את חלקו במחיר שהציע לו, וכפי שכותב הרמ"ה מאחר והוא הופך להיות "איגוד אנא ואיגוד אנא" במקום גוד אתה או אני אגוד, דבר זה מנוגד לדינא דגוד או איגוד ולכן הוא נשלל ע"י הרמ"ה. לדעת עמיתי הגאון שליט"א, הליך זה של היתמחרות כמוהו כאמירת "איגוד אנא ואיגוד אנא", במחיר שאני אעלה ובכך מונע הוא משותפו לרכוש את חלקו בדירה.

באשר לטענת המשיב כי צדק בית הדין קמא בפסק הדין נשוא העירעור שלא קיבל דרישת המערערת לרכוש את חלקו בדירה במחיר השמאות, מאחר ודרישה זו מנוגדת לאמור במסכת כתובות (דף כח ע"א) שהאישה נדחית מפני האיש במקרה שיש להם חצר או בית משותף והם צריכים לחלוק אותם מהטעם המבואר בגמרא ש"טלטולא דגברא קשה מדאיתתא", וכך נפסק להלכה בטור שו"ע (אבה"ע סוף סימן קיט).

...

מקובלת עלינו טענתו של ב"כ המשיב שבנסיבות התיק אבי המערערת הוא הוא הבעל דין בתביעה זו, הוא נותן המתנה, והוא בעצם זה שמבקש את החזרתה, ובתו המערערת היא בעצם הטוענת בשמו, וידו הארוכה.

לסיכום: אם דעתי תתקבל.

מימון נהרי – דיין עיינתי במה שכתבו עמיתי הדיינים שליט"א, ולאחר העיון מסכים אנוכי שלא מצאנו בהלכה ניגוד להליך של פירוק שיתוך בדרך התמחרות בין בעל ואשה שהתגרשו וגם כך הנוהג בבתי הדין הרבניים, ולכן אני מצטרף למסקנת עמיתי הדיין הרה"ג מימון נהרי שליט"א וכדלהלן בסעיפים א-ה בדעת הרוב.

יעקב זמיר – דיין מסקנה אשר על כן, לאור כל האמור, ובהתייחס לכל חלקי הערעור שבתיק זה, אנו קובעים: חלקי הערעור המתייחסים לאופן חלוקת שווי הדירה, לפטורו של המשיב מתשלום הכתובה, לאיזון המשאבים בין הצדדים, ולחיובה של האישה בסך 25,000 ₪ הוצאות ודמי שימוש, כל חלקי הערעור הללו נדחים על ידנו, וככל המבואר לעיל.

בסעיף 33 לפסק הדין של וועדת הערר נכתב: "החלטה זו מאושרת פה אחד. בשל מינויו של חבר הועדה שנכח בדיונים מר מוטי דדון לשמאי מכריע ועזיבתה של נציגת מתכנן המחוז רינת קרן את תפקידה אישרו את ההחלטה חברי הוועדה מר זוהר עירון ויעקב קרייזלר לאחר שעברו על כל כתבי הצדדים, פרוטוקול הדיון ומסמכים שונים שצרפו הצדדים". טענות המערערת המערערת טוענת כי פסק הדין בטל מעיקרא שעה שניתן בחוסר סמכות.

מבלי לבטל את הדברים, בעיניין יבנה קבע בית המשפט שעל אף כל השיקולים שנימנו יש לבטל את פסק הדין קמא: "ואולם, נשתנה הנדון דידן מסיטואציות אלה, בראש וראשונה בשל מראית פני הצדק. אכן, השכל הישר ומראית פני הצדק מחייבים כמובן, במיוחד ובראש וראשונה בערכאה דיונית, להמעיט ככל האפשר בחילופי גברי במותבים, והדבר חשוב לתחושתם של בעלי הדין ולאמון הציבור; ואולם, לעתים לא יגונה ההכרח, שעה שעסקינן בבתי משפט עמוסים ובמיוחד בערכאת ערעור. במה דברים אמורים, כשלא נתקיים דיון מהותי, או כשנתקבלה הסכמת בעלי הדין לחילופים במותב; אך קשה להלום תנועה "מעגלית" מעין זו שהיתה בנדון דידן, ומשנשמע העירעור באולם בפני שלוש השופטות, ולא נתבקשה הסכמת בעלי הדין לשינוי, היה מקום כי פסק הדין יינתן על ידיהן.

אך אף על פי כן, הסדר הטוב, מראית פני הצדק ואמון הציבור מצדיקים כי פסק הדין קמא יבוטל, והערעור ישוב לבית המשפט קמא למתן פסק דין על ידי ההרכב שלפניו נדון ביום 10.10.05 (ההרכב המקורי – י.ש.).

ככזו, זכות הגישה לערכאות איננה מוגבלת רק לעצם הזכות ליזום הליך שפוטי, אלא מקופלת בה הזכות המהותית לאכוף זכויות משפטיות הנתונות לאדם, ובתוך כך הזכות לבירור הולם והוגן של טענות הצדדים ולמתן היזדמנות נאותה להפעיל זכויות דיוניות שונות (משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה למעשה כרך ב 1374 (מהדורה חמש עשרה, 2007), אשר צוטט בהסכמה בבג"ץ 9198/02 ההסתדרות הרפואית בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד סג(1) 352(2008)).

מסקנתי זו נתמכת על דרך ההקש מהוראות סעיף 17 לחוק בתי דין מינהליים, שאמנם לא חל ישירות על וועדת הערר שנתנה את פסק הדין, אך חל על טריבונלים מקצועיים שונים דומים באופיים.

אשר לטענת המשיבים בסעיף 55 לתשובתם, לפיה "קרוב לוודאי" שהמערערת ובאי כוחה ידעו על שינוי הרכב ועדת הערר ולמרות זאת עתרו למתן החלטה (נספח ה' לתשובה): המדובר בטענה ספקולאטיבית ללא תימוכין ראייתיים כלשהם.

...

ממילא, בהעדר הוכחה כי המערערת ובאי כוחה ידעו על ההחלפה של חלק מחברי ההרכב, נדחית טענה זו של המשיבים.

נוכח האמור, שוכנעתי כי נפל פגם יסודי בכך שוועדת הערר לא נתנה הזדמנות לצדדים לטעון בעניין החלפת ההרכב טרם מתן פסק הדין.

לאחר ששקלתי את כלל השיקולים הרלבנטיים, נוכח אי מתן זכות טיעון טרם החלפת ההרכב ברובו, אי היידוע בהחלפה אלא בעת פסק הדין, נוכח הפגיעה הקשה בזכות הטיעון בעל פה לגוף העניין בפני חברי ההרכב שהוחלפו טרם פסק הדין ומתן פסק דין שניתן למעשה בחוסר סמכות כאמור בעניין רון לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי תוצאת הפגם ראוי שתהא ביטול פסק הדין והשבת הדיון לפני ועדת ערר לשמיעת הערר מחדש, על סמך כתבי הטענות שהוגשו, לאחר שיקויים דיון לצורך טיעון בעל פה. אמנם, תוצאה זו תגרום להתארכות ההליך במידת מה ואף תפגע באינטרס ההסתמכות של המשיבים על פסק הדין, אך אינטרס זה נסוג בנסיבות העניין, נוכח הפגם החמור שאירע בהליך היורד לשורש סמכות וועדת הערר.

המשיב (כאן), הגיש תובענה בבית דין צדק ובית הוראה לדיני ממונות הישר והטוב חיפה, בעילת שימוש שלא כדין ברכוש המשותף.

במסגרת התביעה עתר המשיב לפירוק הפרגולה של המבקש (כאן) והסרת המחסנים.

היינו, המחלוקת בין הצדדים התבררה בהליך בוררות בפני בית הדין הנ"ל. בתאריך 16.6.22, ניתן "פסק דין ביניים" הקובע כי למשיב יש חזקה לעשות שימוש במדריגות המרפסת ועל המבקש להשאיר את השער פתוח ולאפשר למשיב גישה חופשית ומעבר ליחידה; על המבקש להשכיר את היחידה לאנשים ישרים והגונים; חלוקת השטח תהיה כמפורט בתשריט המצורף להסכם השתוף הגובר על כל הסכם אחר לפיו 25 מ"ר בבעלות המשיב ו-15 מ"ר למבקש; המבקש לא איבד את חזקתו לפתיחת חלונות לשטח המחלוקת, שהרי עדיין קיימים פצימין המעידים על השארתם לשימוש כמבואר בחו"מ קנ"ד סעי' י"ב, ולפיכך עליו לסלק את המחסנים שהוצבו מעבר לחלונות; באשר לתביעה לסילוק הפרגולה הגורמת להסתרת הנוף, על מבקש להציע פיתרון לסילוק הנזק (פסק דין הביניים, בעמ' 47 לבקשה לביטול פסק הבוררות).

בתאריך 16.9.22, ניתן פסק דין אשר הותיר את הוראות פסק דין הביניים על כנם והוסיף כי על המבקש לשנות לאלתר את הפרגולה באופן שלא יסתיר את הנוף; ומאחר שהמבקש אינו מקיים את פסק דין הביניים, בית הדין מתיר למשיב לפנות לכמ"ש לצורך אכיפת פסק הדין (פסק הדין, בעמ' 69 לבקשה לביטול פסק הבוררות, להלן: "פסק הבוררות").

...

דיון והכרעה: על פי ההלכה, אין לאפשר הגשת ראיות חדשות אשר לא הוגשו בפני הערכאה הדיונית, כמו שאין להעלות טענות שלא הועלו במהלך הליך הבוררות לאחר שהסתיים: "מושכלות יסוד הן, כי אין לאפשר הגשת ראיות חדשות בשלב הערעור מקום בו בעל דין יכול היה, בשקידה סבירה, להגישן לערכאה הדיונית [ראו, למשל: רע"א 5421/13 כהנמן נ' מרקוביץ, פסקה 14(1.10.2013)]. בנסיבות המקרה דנא, לא מצאתי בדברי המבקש הסבר לכך שרק עתה "קיבל לידיו" את המסמכים אותם ביקש לצרף.

חרף הקושי אשר עוררו הראיות שהמבקש ביקש לצרפן, בית המשפט העליון קבע שאין זה מאותם מקרים שיש לאפשר בהם הגשת ראיות נוספות: "ברוח דומה נקבע לא אחת כי אין לאפשר לבעל דין לערוך "מקצה שיפורים על דרך של הוספת ראיות שהיתה לו אפשרות להביאן לפני הערכאה הדיונית אילו היה פועל בשקידה ראויה, וזאת בפרט כאשר מדובר בראיות המתייחסות להוכחת עובדה שאירעה לפני מתן פסק הדין [ראו למשל: ע"א 2138/10 מועצה מקומית דלית אל כרמל נ' סונול ישראל בע"מ, פסקה 23 (16.2.2012); ע"א 10687/07 אלמשרק חברה לביטוח בע"מ - רמאללה נ' חג'וג', [פורסם בנבו] פסקה 19 (5.8.2010)].

בנסיבות דנן, דין הבקשה להידחות על הסף.