עוד קודם לחתימה על הסכם החכירה, חתמו המערערים, ביום 9.7.2012, על חוזה פיתוח עם רשות מקרקעי ישראל בנוגע למגרש (להלן: "הסכם הפיתוח"), וכן חתמו על חוזה לפיתוח פנים וחוץ המיגרש עם המשיבות (להלן: "הסכם לפיתוח פנים וחוץ המיגרש").
בכתב התביעה המתוקן עתרו המערערים לאכוף על המשיבות לבצע, על חשבונן ובעצמן, את ההסכמות שבין הצדדים, באופן שהן תחויבנה להוציא לפועל את התכנית המוסכמת לפיתוח השטחים הצפוני והמזרחי למגרש, הן מכֹח הסכמות הצדדים, והן מפני שרק התכנית מיום 30.8.2015 (נספח ל"ב לכתב התביעה המתוקן, נספח י' לתצהירה של המהנדסת יעל רוזנפלד) תביא לפיתוח השטח בהתאם לדין ומבלי לגרום נזקים נוספים למגרש.
בית משפט קמא כתב בפסק הדין, שספק אם בסמכותו לתת את הסעד לו עותרים המערערים, ומכל מקום, הוא אינו נעתר לסעד זה, שכן מדובר בשטח פרטי פתוח שאינו בבעלות המערערים, ואין להם כל זכות קנויה לרכישת שטח זה, והמערערים לא הצביעו על כל ביסוס, עגון חוקי, או הסכמי, ממנו עולה שמוקנית להם זכות לרכישת השפ"פ.
בנוסף קבע בית משפט קמא, כי רק רשות מקרקעי ישראל היא המוסמכת להקצות מגרשים, ולא המשיבות, שאין זה בגדר סמכותן להחליט על הקצאת השפ"פ.
בית משפט קמא מציין, שהמערערת אמרה בעדותה, כי רכישת השפ"פ עומדת בבסיס התביעה, אולם בהמשך תיקנה את נסוחה, וציינה, שמדובר רק במרכיב אחד בתביעה.
...
כמו כן, כאמור לעיל, אנו מורים על דחיית בקשת המערערים להבאת ראיה נוספת.
נוכח דחיית הערעור, אנו מחייבים את המערערים, ביחד ולחוד, לשלם למשיבות שכר טרחת עו"ד בגין הליך הערעור בסכום כולל של 8,000 ₪ (כולל מע"מ).
אנו מורים שהערובה בסך 25,000 ₪ שהפקידו המערערים במסגרת הבקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט קמא, תעוכב בשלב זה בקופת בית המשפט, ותחול עליה תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018.
