עתירה כנגד החלטת וועדת השחרורים שהיתכנסה בכלא צלמון ביום 7/11/13 בראשות כב' השופטת בדימוס אביטל בית נר וחברים בה דורית עוז, סמדר דרור רונית ור"כ דנה בן יהודה.
...
אף הערכת המסוכנות של מב"ן, הגם שהיא מייחסת לעותר מסוכנות מינית בינונית-נמוכה, אשר על פי הפסיקה אין להתייחס אליה כאל העדר מסוכנות (ראה: בג"צ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נגד הועדה לעיון בעונש[ 30/8/11]), הרי בסופו של דבר, לאחר שיקלול הפקטורים הסטאטיים והדינמיים, מגיעה לכלל מסקנה כי העותר הפיק תועלת, אמנם חלקית, מן הטיפול.
בבחינת מסוכנותו של העותר, ודרכי הטיפול הקיימות עבורו, עלינו לשאול עצמנו האם ניתן למצוא דרך, אשר תביא להפחתת מסוכנותו, תוך קביעת תנאי שחרור הולמים, גם כאשר לא הוכנה תוכנית רש"א. לעניין זה, היה על הוועדה אף לשקול את הוראת סעיף 12(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, הקובעת כדלקמן:
"לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר אסיר כאמור באותו בסעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון כאמור".
הוועדה לא שקלה שיקולים אלה, לאחר שהגיעה למסקנה, שכאמור אינה מקובלת עלינו, כי אין מקום לשחרר את העותר בכל מקרה עקב מסוכנותו.
משהגענו למסקנה כי החלטה זו נשענת על נתונים חסרים וכי מן הראוי היה לשקול את שחרורו, הרי יש מקום לבחון גם את השאלה האם היה מקום להסתמך על הוראת סעיף 12(ב) הנ"ל.
כאמור, רש"א אינה מסוגלת כיום להכין עבור העותר תוכנית טיפול לאחר שחרורו, וזאת לאור העובדה כי גורמי הטיפול בקהילה בעיר מגוריו מנערים חוצנם ממנו, וכי עד היום טרם הוסדר עניין רישוי המרכזים לשיקום מונע.
על כן, בנסיבות אלה סבורים אנו כי יש להעדיף את שיקולי השיקום, באילוצים הקיימים כיום, ולאפשר לעותר לעבור תוכנית שתימשך כשנה, כהתחייבותו בפנינו, תוך קביעת תנאים מחמירים כחלק מתנאי השחרור שיושתו עליו, כגון שהייה בתנאי מעצר בית, נטילת חלק בתוכנית תוך התחייבות להמשיך בה במשך שנה שלמה, ותנאים נוספים שיקבעו כפי חוכמתה של הוועדה וניסיונה כגוף מקצועי האמון על קביעת תנאים אלה.
