עתירה כנגד החלטה לא למכור דירה בדיור הציבורי

העתירה שלפני מופנית נגד החלטותיו של המשיב שלא לאפשר לעותרת לרכוש - מכוח חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 - את הדירה בה היא מתגוררת ביישוב ספיר.

על כך השיב משרד השיכון כי: "לאור התיקון השלישי לחוק הדיור הצבורי שניכנס לתוקפו ביום 1/3/2013 הוגשה עתירה לבג"צ בעיניין ומשרדנו יפעל על פי החלטת בית המשפט". ביום 23.6.2013 חידשה העותרת את פנייתה למשרד השיכון, לאחר פרסומים על כך שמכירת הדירות לפי חוק זכויות רכישה נכנסה לתוקף.

...

אין בידי לקבל את טענת המשיב, לפיה העותרת הלכה למעשה זנחה את בקשתה משנת 2013, שכן היא לא המשיכה לפנות למשיב לאחר התשובה שקיבלה ביולי 2013, ולא פנתה לערכאות משפטיות.

אשר על כן, אני מורה על קבלת העתירה ומחייבת את המשיב לאפשר לעותרת לרכוש את הדירה ברח' 19 בית 7 ביישוב ספיר, בהתאם לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה).

המשיב ישלם לעותרת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 20,000 ₪.

טענות העותרים העותרים עתרו להורות למדינה ולעמידר למכור להם את דירתם, בהתאם להוראות חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט – 1998 (להלן: "חוק זכויות רכישה") לפי ערכה בשנת 2013, ולחילופין להורות להם להחיל על העותרים את מתוה 2014 בהתאמה להיום, משום שלטענתם המשיבים היתנערו מחובתם כלפי העותרים בשנת 2014.

פרט 13 לתוספת הראשונה מונה "דיור צבורי - החלטה של רשות בענין דיור צבורי לפי חוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), תשנ"ט-1998, למעט סעיף 12, ולפי חוק זכויות הדייר בדיור הצבורי, תשנ"ח- 1998, וכן עניני דיור צבורי לפי כל נוהל". בעניינינו – המתווים שהוצעו לעותרים הן בשנת 2014 והן בשנת 2019 כוללים הצעה לפינוי תמורת זכויות כדיירי הדיור הצבורי ובכלל זה רכישת דירה בדיור צבורי או איכלוס המתפנים בדירה קיימת בדיור צבורי שהתפנתה מן המלאי וקבלת סיוע בשכר דירה עד האיכלוס.

עוד יצוין כי באותו דיון התבקש ע"י סניגור צבורי לכלול בהגדרת דירה "מגורים זמניים בקראוונים", הצעה אליה הגיב חה"כ אבי יחזקאל, יו"ר הועדה בדברים הבאים: "אני מציע למחוק את ההצעה של סניגור קהילתי בענין זה. הם רוצים להוסיף קרוונים ואנחנו נגד" (שם, בעמ' 14).

הדעת נותנת כי מעת שמדובר בדיור זמני, ממילא לא ניתן לאפשר לדיירים לרכוש את הדירה כיוון שמלכתחילה לא נועדה דירה זו לשמש למגורי קבע, ומכירתה לא תוכל לשמש את הרוכשים כמו מבנה של קבע (היינו דירה לא ארעית שניתן למכור ולהוריש).

...

טענות המדינה – משרד הבינוי והשיכון ורמ"י לטענת המדינה יש לדחות את העתירה על הסף בהעדר זכות עמידה כיוון שמדובר בדיור זמני שאינו נכנס לפרט 13 תוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, התשס"א – 2000 (להלן: "חוק בתי משפט לעניינים מנהליים"), וכן משום שהעתירה הוגשה בחוסר ניקיון כפיים ובחוסר תום לב. עוד נטען שיש לדחות את העתירה לגופה.

" (ההדגשות אינן במקור – א.ב); נספח ד' לעתירה מפרט את מתווה 2014 ולפיו "25 המשפחות המתגוררות כדין במבנים הזמניים שבאתר, תהיינה זכאיות לבחור לממש את אחת מהחלופות הבאות..."; ס' 1 לסיכום התקציבי בין משרד הבינוי והשיכון למשרד האוצר לפינוי המגורונים לפיו השטח נמסר בתחילת שנות ה-90 "לצורך הצבת מבנים זמניים לקליטת גל העלייה באותה עת וזאת בכפוף להתחייבות המשרד כי בתום תקופה של 5 שנים יפונה השטח מהדיירים ומהמבנים.." – נספח ב' לתגובת המדינה; פרוטוקולים מוועדות הכנסת שדנו בנושא המגורונים בשנים 2002, 2007 ו-2008 גם הם מאשרים שמדובר במגורונים זמניים בלבד – צורפו לתשובת היזם כנספחים 12-15).

יצוין כי לשון החוק בעניין זה ברורה ומפורשת, והעותרים לא הציעו כל פרשנות אחרת לעניין זה. מכל מקום, המסקנה כי דיור זמני אינו בא בגדרי זכאות לחוק זכויות רכישה נתמכת גם בתכלית הסובייקטיבית והאובייקטיבת של החוק.

סוף דבר העתירה נדחית.

עתירה כנגד החלטת הועדה הציבורית בנושאי איכלוס של משרד הבינוי והשיכון (להלן: "הועדה"), מיום 2.11.21, אשר דחתה את בקשת העותר לדיור צבורי (להלן: "ההחלטה").

בפי העותר מספר טענות: הועדה דחתה את בקשתו לדיור צבורי, מבלי שהובאה בפני וועדת חריגים, כקבוע בסעיף 8.1 לנוהל הקצאת דירות בשכירות בדיור הצבורי מס' 08/05 מיום 18.8.07 (להלן: "הנוהל הישן") הועדה שגתה בקביעתה כי לא ניתן להגיש ערעור על החלטתה משך שנה, נוכח ההוראות הקבועות בסעיפים 2.3 ו- 3 בנוהל הועדה הציבורית לערעורים בנושאי איכלוס מספר 08/17 מיום 21.10.18 (להלן: "נוהל הועדה הציבורית").

הועדה מכירה במצוקתו של העותר ומעניקה לו סיוע בשכר דירה בשל הכנסותיו, מצבו הכלכלי וגודל משפחתו.

בעת קבלת ההחלטה לא עמד העותר בתנאי וועדת החריגים, בהיעדר נכות, ולכן אינו עומד בתנאי הסף שנקבעו במסמך התבחינים.

...

טענות המשיבה דין העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבות שיפוטית.

משכך, העותר לא מיצה את ההליכים בפני הוועדה הארצית וגם מטעם זה דין העתירה להדחות.

איני מקבלת טענה זו של העותר.

משלא נמצא פגם בהחלטת המשיבה, אני דוחה את העתירה, בכפוף לכל הנאמר לעיל, לעניין ערעור על החלטת הוועדה ולעניין בקשה לבוא בפני ועדת חריגים.

בהחלטת הוועדה הנ"ל נדחתה בקשת העותרת לרכישת יחידת דיור בה היא מתגוררת משנת 1975 (השייכת למשיבה 2) הידועה כדירה ברחוב עין הזהב 13 בקרית שמונה, בשלמותה (בשטח של 119.8 מ"ר).

על כן ההחלטה אינה מבוססת.

נטען כי במקרה דנן מחזיקה העותרת שתי דירות שאחת מהן יכולה לשמש מישפחה שלמה של בעלי זכאות כגון קשישים או מישפחה מרובת ילדים, עולים חדשים וכיו"ב. ב"כ המשיבות היפנו למכתבים שכתבה העותרת למשב"ש וכן לוועדה העליונה וכן לוועדה הציבורית (במסגרת ערעור על החלטת הוועדה העליונה) בעבר ובהם תארה את הנכס כמורכב משתי דירות, בנגוד לטענות בא כוחה היום, לפיהן מדובר בדירה לא מאוחדת אלא דירה יחידה מלכתחילה.

ב"כ המשיבות היפנו גם להנחיות מכר דירות בשיכון הצבורי שנקבעו לצורך ביצוע הוראות החוק (להלן: "ההנחיות") וכן לפסיקת בית המשפט העליון (עע"מ 8734/19 ביטן נגד עמידר ואח' (02/08/20)) באשר לקבלת עמדת המשיב 1 שלפיה, בנוגע למקרה שבו יש שני זכאים (שעה שהחוק מתייחס לזכאי ולקרוב) יש לדחות הטענה כי לא חל סעיף 2.1.2 להנחיות, וקבע כי לא מתקיימת סתירה בין הוראות החוק להוראות ההנחיות.

...

לאחר עיון ושקילה ולאור הראיות שהוצגו בפניי סבורני כי לא רק שהעותרת לא עמדה בנטל להפרכת חזקת התקינות המנהלית, בנוגע לקביעות העובדתיות לפיהן מדובר בדירה מאוחדת משתי דירות קודמות, אלא הראיות שהובאו בפניי בפרט מכתבים שכתבה העותרת יש בהם כדי לתמוך בחזקת התקינות הנ"ל עד כדי קביעת עובדה כי מדובר בדירה שאוחדה משתי דירות.

אין במחלוקת כלל כי במועד הנפקת ע/1 שטח הדירה היה 119 מ"ר. אני קובע אם כן, כי הוכח בפניי שמדובר בדירה מאוחדת משתי דירות, כפי שקבעה הוועדה ודוחה בעניין זה את טענת ב"כ העותרת לפיה מדובר בדירה שמלכתחילה הייתה יחידת דיור אחת ולא כזו מאוחדת משתי דירות.

סיכומו של דבר לאור כל האמור לעיל, מדובר בעתירה חסרת בסיס עובדתי או משפטי ואני דוחה אותה.

כמו כן, יוער כי במסגרת כתב העתירה המתוקן העותר ביקש לחייב את המשיבות למכור לו את הדירה בהתאם לתנאי הרכישה הקבועים בסעיף 3 לחוק הדיור הצבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט-1998 (להלן: "חוק זכויות הרכישה"), אולם בהמשך לא שב על טענותיו אלה ובקש ביצוע המכירה בהתאם למתווה החל ביחס לדיירים מוגנים.

נטען כי הכלל שנקבע בתקנות חובת המכרזים הוא שדרך המיכרז הפומבי עדיף על פני המסלול של היתקשרות ללא מיכרז, ובפסיקה נקבע כי כאשר רשות מנהלית בוחנת את עסקת המכר עליה לערוך איזון בין האנטרס הכלכלי-עסקי של הדייר המוגן לבין האנטרס הצבורי של שימוש בשטח הקיים למבני מגורים תוך השאת רווחים לגוף הצבורי, שכן מקרקעי ציבור הם משאב לאומי שיש לנהוג בו בזהירות ובשוויון.

כך למשל, בהעתק חוזה השכירות שנערך בין העותר לבין הוריו המנוחים בשנת 1972 אין כל היתייחסות להיות הדירה דירה ציבורית (נספח ג' לכתב התשובה המתוקן מטעם רמ"י); בהחלטת עמידר בדבר העברת הזכויות בדירה לעותר מיום 25.2.2020 דובר בהעברת זכויות האם המנוחה לידי העותר כדיירת מוגנת (נספח ד לכתב התשובה המתוקן מטעם רמ"י); ואף במכתב עמידר שנשלח לאביו המנוח של העותר בשנת 2009 (נספח 1 לכתב העתירה המתוקן) הובהר כי חוק הדיור הצבורי אינו כולל דיירים מוגנים.

בחינת החלטת ועדת העיסקאות על פי כללי המשפט המינהלי נקודת המוצא לדיון בהחלטת ועדת העיסקאות נגדה מופנית העתירה היא שלעותר אין זכות קנויה לרכוש את הדירה והוא לא הצביע על מקור, חוקי או חוזי, המקנה לו זכות כזו.

...

יוצא אפוא כי החלטת וועדת העסקאות שלא לאשר את מכירת הדירה בנסיבות העניין היא החלטה שלא נומקה במידה ומספקת, לא לקחה בחשבון את מכלול השיקולים שהיה מקום לשקול, וכפועל יוצא מכך אף לא נתנה משקל נאות לאיזון שבין השיקולים השונים הצריכים העניין.

להתרשמותי, בהעדר נימוק כבד משקל שלא הובא במסגרת ההחלטה המקורית, לנוכח מדיניות רמ"י, היות הדירה דירת מגורים המשמשת את העותר למטרות מגורים אשר המצויה בשכונת מגורים, ובהינתן כי מדובר בשטח של פי התוכנית התקפה משמש גם לייעוד של מגורים, נראה שהכף נוטה לטובת מכירת הדירה בפטור ממכרז ויהיו דרושים נימוקים כבדי משקל שלא לעשות כן. טענות נוספות של העותר באשר לטענות העותר כי לכאורה ניתנה לו הבטחה שלטונית על ידי נציגי עמידר ביחס לרכישת הדירה, מצאתי שמדובר בטענה בלתי מבוססת, שדינה להידחות.

סוף דבר בהתאם לכל האמור, אני מורה כדלקמן: החלטת ועדת העסקאות בטלה.