עתירה כנגד דחיית בקשה להשגת מעמד הומניטארי

עתירה כנגד החלטת המשיב בגדרה נדחתה בקשתו של העותר לקבלת מעמד מכוח נוהל מתן מעמד להורים לחייל/ים (נוהל מספר 5.2.0036 של רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול; להלן: נוהל מתן מעמד להורים לחיילים), מן הטעם שכניסתו לישראל נעשתה על סמך ידיעות כוזבות.

העותר טען כי מרכז חייו בישראל, וכן פירט טעמים הומנטריים המצדיקים, לשיטתו, מתן מעמד עבורו בישראל.

העותר הגיש בקשה לביטול פסק הדין, בצרוף תגובתו לעניין הסעד החלופי, בגדרה טען כי ההליכים בעיניינו התמשכו שנים בבית משפט זה, וכי החלטות המשיב היו בנגוד להסכמות שהושגו בין הצדדים בגדר פסק הדין השני.

...

המשיב לא התנגד לבקשה לביטול פסק הדין, אך חזר על עמדתו כי יש לדחות את העתירה על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי.

דיון והכרעה דין העתירה להידחות על הסף מחמת קיומו של סעד חלופי בדמות פנייה לבית המשפט לעניינים מינהליים.

ככל שייטען על-ידי המדינה בבית המשפט לעניינים מינהליים לשיהוי, יש להניח שתובא בחשבון עובדת היותה של העתירה תלויה ועומדת בפני בית משפט זה. אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

ביום 16.6.2009 עררו העותרים נגד דחיית בקשתם.

בערר ביקשו העותרים כי עניינם יועבר לטפול הועדה הבינמשרדית לעניינים הומנטאריים (להלן – הועדה הבינמשרדית).

העותרים טוענים, כי הנימוק לדחיית הבקשה להקניית מעמד בישראל לעותרים 2-1, הם הילדים המצויים בגאנה, אינו יכול לעמוד.

הסעד המרכזי המבוקש בעתירה הוא "פירוש” החלטת הממשלה ככזו המאפשרת לועדה הבינמשרדית לשקול מתן מעמד לבני מישפחה של מי שקבלו מעמד בישראל לפי החלטת הממשלה. למעשה, נוגע סעד זה לאופן בו הפעיל המשיב את הסמכות הנתונה לו מתוקף חוק הכניסה לישראל. אין בסעד זה משום השגה על החלטת הממשלה עצמה. לפיכך, מצוי הסעד העקרי אותו מבקשים העותרים בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים. גם שניים מן הסעדים הנוספים שהתבקשו בעתירה, מתן מעמד בישראל לילדים השוהים בגאנה והעברת הבקשה לבחינה של הוועדה הבינמשרדית, נוגעים לסמכותו ולהחלטותיו של המשיב מכוח חוק הכניסה לישראל. מכאן, שאף סעדים אלה מצויים בגדר סמכותו של בית המשפט לעניינים מנהליים.

...

דין העתירה להידחות על הסף נוכח קיומו של סעד חלופי.

משבידי העותרים סעד חלופי על דרך פנייה לבית המשפט לענינים מינהליים, דין העתירה להידחות.

העתירה נדחית איפוא על הסף.

בחודש יוני 2011 הגיש המשיב ביחד עם זוגתו עתירה כנגד דחיית בקשתם המשותפת למעמד הומניטארי (עת"מ 15049-06-11).

על החלטה זו משיגה המערערת ודבקה בטענתה, כי כלל לא הוגשה בקשה מטעם המשיב לקבלת מעמד מטעמים הומנטריים, אף לא מטעם בת זוגו, אשר אמנם פנתה לרשות לשם הגשתה, אולם סופו של יום, נימנעה מהגשתה בנימוק כי תחילה תמתין לשיחרור המשיב מהמשמורת בה היה נתון.

...

נחה דעתי כי בצדק הורה בית הדין על שחרורו של המשיב.

עם זאת, לנוכח ההפרות החוזרות ונשנות של צווי הרחקה קודמים שהושתו על המשיב, אני מורה על הגדלת סכום ההפקדה להבטחת קיום צו ההרחקה לסכום של 30,000 ₪ כתנאי לשחרורו.

כפוף לאמור לעיל, הערעור נדחה.

ההחלטה העדכנית היא אחת מני החלטות רבות קודמות שקבלה ועדת המאוימים בבקשות דומות שהגיש המבקש לאורך השנים בשל הסכנה הנשקפת לו, לטענתו, בשטחי עזה ואיו"ש. ועדת המאוימים דחתה את כל הבקשות האמורות ככל שאלה כוונו להתרת שהייתו של המבקש בישראל, אך קיבלה את חלקן במובן זה שהורתה לתת לו היתרי שהייה זמניים בשטחי איו"ש. בעבר, המבקש אף הגיש עתירה כנגד אחת מן ההחלטות האמורות, אך זו נמחקה לבקשתו ביום 1.10.2014 (בג"ץ 5386/14).

בהקשר לכך, צוין כי מאז קרות האירועים האמורים ניתנו מספר החלטות על-ידי ועדת המאוימים שבגדרן נדחו טענותיו של המבקש, והוא לא השיג עליהן.

עמדת המדינה היא שדין הבקשה להדחות על הסף לנוכח אמות המידה המצמצמות החלות על הדיון בה. לגוף הדברים, נטען כי לא נפל כל פגם בהחלטתו של בית המשפט המחוזי המצדיק היתערבות בה. המדינה מוסיפה וטוענת, כי פנייתו של המבקש לקבל מעמד מטעמים הומנטריים מלמדת כי הוא מעוניין לבסס זיקה לישראל מטעמים "תועלתניים", ולא מחמת מאוימות.

...

עם זאת, מאחר שבנסיבות העניין הונח בסיס ראשוני של ממש לטענת המאוימות של המבקש, לפחות בעבר (כך לעניין מאסרו של המבקש ברצועת עזה, שאליו התייחס כאמור אף פסק דינו של בית משפט השלום) אני סבורה כי היה נכון לקבל את ההחלטה בעניין זה לאחר עיון בחומר הביטחוני מטעם המדינה.

זאת, בפרט לנוכח העובדה שהדיון בעתירה עצמה צפוי להתקיים בעוד מספר חודשים, ובנסיבות העת הנוכחית הוא אף עלול להידחות (מבלי לנקוט כמובן עמדה בעניין).

סוף דבר: הערעור מתקבל והדיון יוחזר לבית המשפט המחוזי כדי שיבחן את החומרים לגופם ויחליט כחוכמתו.

במקביל, ביום 28.2.13 הגיש העותר השגה על דחיית בקשתו לקבלת מעמד מטעמים הומנטאריים לפני וועדת ההשגה לזרים אשר דחתה את ההשגה ביום 6.3.13.

לא זו בלבד שמדובר כאמור, בשיהוי כבד של למעלה משלוש שנים וחצי, אלא שהעותר בחר שלא לעתור כנגד ההחלטה שדחתה את בקשתו להכיר בו כפליט, וחרף זאת בחר לנסות לקבוע את מושבו בישראל בדרכים אחרות.

...

ובאשר לחוסר ניקיון כפיים נטען כי העותר הסתנן לישראל בשנת 2009 ועשה דין לעצמו ונשאר בישראל חרף דחיית בקשותיו וחרף העובדה שהוחלט כי עליו לצאת מישראל מלפני זמן רב. ולבסוף יש לציין כי בדיון הסכים ב"כ העותר לטענות המשיבים בדבר השיהוי הרב שבהגשת העתירה, אך טען כי יש לקבל את העתירה מפני שטענת העותר שנשקפת סכנה לחייו אם יחזור למדינתו לא נתבררה מעולם.

דיון והכרעה הצדק עם המשיב כי דין העתירה להידחות על הסף, הן מחמת השיהוי הניכר שבהגשתה והן בשל חוסר ניקיון כפיו של העותר.

העתירה נדחית אפוא, והעותר ישא בהוצאות המשיב בסך של 10,000₪.