עתירה כנגד אישור תכנית מתאר מקומית על ידי הוועדה המחוזית

ביום 14/8/2005 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' הש' ש. גדות), בנוגע לעתירת סיירים (המערערת 1 בהליך דנן) כנגד תכנית ח/490, אשר דחה את העתירה כנגד אישור תכנית המתאר המקומית ח/490 ואישור הוספת מחלף לתכנית המתאר הארצית לדרכים (תמ"א 3) [עת"מ (מינהלי ת"א) 1925/03 הסיירים אספקת דלק ומזון בע"מ נ' המועצה הארצית לתיכנון ולבניה (14.08.2005)] משנדחתה העתירה, הגישו המערערות דכאן תביעת פיצויים לפי סעיף 198 לחוק התיכנון והבניה לועדה המקומית לתיכנון ובניה.

הסעיף מתוה את גבולותיה של תביעה לפצוי כאמור בזו הלשון: "נפגעו על ידי תכנית, שלא בדרך הפקעה, מקרקעין הנמצאים בתחום התכנית או גובלים עמו, מי שביום תחילתה של התכנית היה בעל המקרקעין או בעל זכות בהם זכאי לפיצויים מהוועדה המקומית, בכפוף לאמור בסעיף 200". סעיף 200, העוסק בתנאים המקנים פטור מתשלום פיצויים לפי סעיף 197(א), קובע כי: "לא יראו קרקע כנפגעת אם נפגעה על ידי הוראה שבתכנית הנמנית עם אחת ההוראות המפורטות להלן ובילבד שהפגיעה אינה עוברת את תחום הסביר בנסיבות הענין ואין זה מן הצדק לשלם לנפגע פיצויים:

...

לאחר בחינת טענות הצדדים, בית המשפט מצא כי מאחר וסלילת הכביש החדש לא הביאה, כשלעצמה, לפגיעה ביכולת בעל המקרקעין ליהנות ממקרקעיו – הרי שהנזק שנגרם לבעל תחנת הדלק אינו בא בגדר סעיף 197 לחוק: "[...] התכנית והכביש החדש שנסלל כלל אינם מגבילים את השימוש המלא במקרקעין אלה ואת ההנאה המלאה מהם. אכן, לתכנית ולכביש החדש שנסלל על פיה יש השלכה עקיפה על התחנה. מספר המכוניות הנוסעות בכביש הגובל עם התחנה פחת. אך זה נזק כלכלי שנגרם בעקיפין. נזק כזה אינו מהווה פגיעה במקרקעין ככאלה [...]". באופן זהה, גם בעניין בר"מ 10510/02 הועדה המקומית תכנון ובניה חדרה נ' יוסף כהן (31.1.07) (להלן: "עניין כהן") קבע בית המשפט העליון כי "התחנה ממשיכה לשמש בפועל כתחנת דלק לתדלוק מכוניות ואף השירותים הנלווים הניתנים במקום ממשיכים להתקיים". לפיכך, לא קיים קשר סיבתי בין מימושה של תכנית המתאר גופה ובין הפגיעה הנטענת ביכולת בעלי המקרקעין לעשות שימוש וליהנות מתחנת הדלק.

ברם, לדידם עסקינן במקרה חריג המצדיק "עיון מחדש בהלכה". דין עמדה זו להידחות.

אשר על כן, גם אילו הייתי מקבלת טענותיהם של המערערים כנגד החלטת ועדת הערר, הרי שדין הערעור להידחות מאחר שעניינו בנזק כלכלי שאיננו בר פיצוי מכוח סעיף 197 לחוק.

רקע לפני עתירה שהוגשה על ידי בעלי זכויות בבית משותף בשכונת מחנה-יהודה בירושלים, כנגד החלטתה של המשיבה 1 – הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה ירושלים (להלן: הועדה המחוזית), לאשר תכנית מתאר מקומית הנוגעת לבניין סמוך, ולהמנע מלבטל את התכנית לאחר שהוצגו לפניה פגמים בקבלתה, שעיקרם פירסום לקוי של התכנית וכתוצאה מכך פגיעה בזכות להשמיע היתנגדות בנוגע אליה.

...

מהמקובץ עולה כי אין די בתשתית להוכחת פרסום התכנית בדרך של הנחת הודעות בתיבות הדואר של דיירי בית סיידוף ובדרך של הצבת שלט בחזיתו של בית סיידוף (כנדרש בתקנה 5א האמורה), זאת נוכח הקשיים האמורים בתצהיריו של מר כהן ונוכח הסבר מסופק שנמסר למעלה מחמישה חודשים לאחר מכן, על ידי בעל תפקיד בחברת אקספרס, שלא נכח במקום במועד האמור, ובנוסף – נוכח דבריהם הברורים של 86 דיירים מבית סיידוף, שמולם ניצבים דבריהם של בני זוג הטוענים אחרת ושל דייר שנכנס לגור בבניין כחודשיים לאחר הפרסום הנטען.

נוכח כל האמור לעיל חל כרסום של ממש בראיות המנהליות, שעל פיהן קבעה הוועדה המחוזית בחודש יולי 2016 כי דרישת הפרסום מולאה.

סוף דבר העתירה מתקבלת.

מבוא בפניי עתירה מנהלית שהוגשה על ידי מר גאנם נסיב (להלן: "העותר"), כנגד החלטת הועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז צפון (להלן: "הועדה המחוזית" או "המשיבה 2") מיום 06/03/18, במסגרתה דחתה הועדה המחוזית היתנגדות העותר להפקעת שטח קרקע, המצוי בבעלותו, ובהתאם הורתה לועדה המקומית לתיכנון ולבניה בקעת בית כרם (להלן: "הועדה המקומית" או "המשיבה 1") לפעול להפקעת השטח האמור ורישומו על שם המועצה המקומית סאג'ור (להלן: "המועצה המקומית או "המשיבה 3"), שמצידה תפעל לסלול בשטח הקרקע שהופקע, קטע דרך שיהווה גישה קרקעית למגרשים המשיקים לדרך.

לשיטתו, ההחלטות שהתקבלו על ידי הועדה המחוזית הן בטלות מעיקרן (Void), מאחר ואלה ניתנו בהיעדר סמכות ובנגוד להוראות תכנית המתאר, אשר מסמכיה את הועדה המקומית, והיא בלבד, לתפוס שטח שמיועד לדרך, כפוף לסעיפים 188-197 לחוק התיכנון והבנייה, וכן מאחר והן מנוגדות לתכנית להקמת שכונת החיילים המשוחררים, בגדרה בוטל ייעודו של חלק הדרך אשר עובר בחלקה 77 של העותר.

לגופו של עניין, טענה הועדה המקומית, כי מעיון בתכנית המתאר שחלה על חלקה 77, ניתן ללמוד כי מדובר בדרך מאושרת שנועדה להפקעה לטובת המועצה המקומית, כאשר דברים אלה עולים שגם מפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט השלום בעכו בת"א 30242-05-11 בו ציין בית המשפט השלום דבר ההפקעה העתידית של החלק הרלוואנטי מחלקה 77, ומטרותיה.

...

משדין העתירה להידחות לגופה, התייתר אפוא הצורך לדון בטענות המקדמיות שהועלו על ידי הוועדה המחוזית והמשיב 4 בתשובתם.

ואולם כאמור, משדין העתירה להידחות לגופה, לא מצאתי מקום להרחיב בקשר לטענות המקדמיות.

סוף דבר סיכומו של דבר, ולאור כל המפורט לעיל, דין העתירה להידחות.

גם "עניין מייזליק", אשר נדון בטרם כניסתו לתוקף של חוק בתי משפט לעניינים מינהליים ואשר היתייחס להוראות סעיף 255 א' לחוק התיכנון והבנייה, אינו תומך בטענות העותרת באשר לסמכות העניינית שכן כאשר המדובר בעתירה התוקפת את החלטת השר, לרבות עתירה התוקפת את החלטת הגורם אשר לו האציל השר את סמכותו, הסמכות הנה לבג"ץ. וכך נפסק ב"עניין מייזליק": "עתירה נגד החלטה של השר, פירושה עתירה הטוענת כי החלטת השר, כשהיא לעצמה, אינה חוקית. לשון אחרת, עתירה כזאת צריכה להציג עילה הפוגמת בהחלטת השר ולבקש סעד נגד החלטה זאת. כך, למשל, כאשר ועדה מקומית לתיכנון ולבנייה מאשרת תכנית מתאר מקומית, ואין טענה של פגם בהחלטת הועדה, אך שר הפנים מסרב לאשר את התכנית, בתוקף סמכותו לפי סעיף 109, והטענה היא שהחלטת השר לוקה בפגם משפטי כלשהוא, כגון בשיקולים זרים, במשוא פנים או בהפליה. במקרה כזה העתירה, כיוון שהיא מכוונת נגד החלטת השר, להבדיל מהחלטת הועדה, נתפסת על ידי סעיף קטן 255 א'(ב), ולפיכך היא יוצאת מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי.

...

המסקנה היא, כי עתירה נגד החלטה של שר הפנים לאשר תכנית מתאר מקומית מכוח סעיף 109 תצא מגדר הסמכות של בית המשפט המחוזי רק כאשר העתירה מבקשת לפסול את החלטת השר בטענה שנפל פגם בהחלטה זאת, להבדיל מפגם בהחלטה של הוועדה המקומית, וטענה זאת היא טענה עיקרית בעתירה.

לאור האמור לעיל, מסקנתי הינה כי העתירה במהותה תוקפת החלטה שניתנה על ידי המשיב 1 – יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה מחוז חיפה, שניתנה מכוח הסמכות שהואצלה לו על ידי שר האוצר, בהתאם להוראות סעיף 109 לחוק התכנון והבנייה, וככזו תקיפת ההחלטה מסורה לסמכות בג"ץ ולא לסמכות בית משפט לעניינים מנהליים.

אשר על כן, הנני נעתרת לבקשת המשיבים 1 ו-2 ומורה על מחיקת העתירה.

לפניי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (כב' השופט הבכיר מ' רניאל) מיום 3.7.2023 בעת"מ 67850-03-23, בו התקבלה עתירה מינהלית שהגישו המשיבים 3-1 נגד החלטת הועדה המחוזית לתיכנון ולבנייה מחוז צפון לדחות את התנגדויותיהם ביחס לתכנית מתאר מקומית "כאבול – שכונת צפון מערבית – ג/22109". רקע והשתלשלות העניינים בשנת 2011 אושרה תכנית מתאר מקומית ליישוב כאבול שבגליל המערבי (תכנית מס' ג/16001"; להלן: התכנית הקודמת), ובשנת 2013 היא פורסמה למתן תוקף. התכנית הקודמת קבעה מתחמים לתיכנון מפורט הכולל איחוד וחלוקה (פרק 3.3 להוראות התכנית). במסגרת זו, מיתחם מס' 2 בתכנית הקודמת כלל בתוכו רצועת נחל ברוחב של 17 מטרים, שהוגדרה כ"שטח פתוח בבעלות ציבורית" (שצ"פ) (להלן: מיתחם 2 ו-רצועת הנחל, בהתאמה).

לעניין זה, חוזרים המשיבים וטוענים כי בהתאם לתכנית הקודמת שאושרה על ידי הועדה המחוזית עצמה – רצועת הנחל היא בגדר שצ"פ שכונתי.

...

בענייננו, דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע תחייב את הוועדה המחוזית להתכנס ולדון בשינויים אותם יש לבצע בתכנית החדשה לנוכח קביעותיו של בית משפט קמא, לקבל החלטות בדבר שינויה ולפעול לפרסומה מחדש; כל זאת כאשר ייתכן שבסופו של דבר תתקבל עמדת המבקשים בערעור, וכל ההליך שיתקיים, על המשאבים הציבוריים שיושקעו בו, נערך לשווא.

מעבר לכך, אם ההליך התכנוני יימשך בהתאם לפסק דינו של בית משפט קמא, ובסופו של דבר הערעור יתקבל – הדבר עלול לגרום לעיכוב משמעותי יותר מאשר אם ההליך יוקפא.

אשר על כן, הבקשה מתקבלת כך שפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 3.7.2023 יעוכב עד להכרעה בערעור.