עתירה חיוב בחובות ארנונה שמירה מים וביוב

בפני תביעת התובעת, שהנה רשות מקומית, אשר הוגשה ביום 20.2.13 בסדר דין מקוצר, במסגרתה עותרת התובעת לחיוב הנתבעים לשלם לה חובות ארנונה ותשלומי חובה אחרים בגין נכס המוחזק על ידם בשטח שיפוטה, לגביו היא מנהלת על שמם חשבון בקוד משלם 7829384.

לטענת הנתבעים מדובר בסתירה, בגירסאות שונות ובשינוי חזית לעומת כתב התביעה שלא תוקן, כאשר התובעת לא הוכיחה בראיות את אופן חישוב חיובי הארנונה, המים, אגרת הביוב והפרשי ההצמדה והריבית בגין חובות אלה.

טענה נוספת שבפי הנתבעים הנה כי התובעת פעלה שלא כדין וחייבה אותם באגרת שמירה עד 4.4.11.

...

בהמשך לדברים אלה ראוי להזכיר את קביעת בית המשפט העליון, בעע"מ 8329/14 עיריית קרית אתא ואח' נ. נילי קורן ואח' (31.5.2016), בענין בחינת התנהלות האזרח, המנסה להבנות ממחדלי גביה של הרשות לצד התנהלות הרשות, שם נקבע כי – "למול זאת תיבחן התנהלות הפרט. גם בהינתן ההנחה בדבר החובה הפחותה המוטלת עליו, אני סבור כי התנהגות חסרת תום לב מצדו, המבטאת בבירור ניסיונות לחמוק מתשלום תשלומי החובה – תשקול נגדו." יוער בנושא זה כי ברע"א 187/05 נעמה נסייר נ. עיריית נצרת עילית (פ"ד סד(1) 215 (2010)) נקבעה ההלכה על פיה על הליכי הגביה השונים שנוקטת רשות מקומית יש להחיל את דיני ההתיישנות ולא את דיני השיהוי.

לאור האמור לעיל סבור אני כי גם בטענת השיהוי לא ימצאו הנתבעים את מבוקשם ואין היא מקימה להם הגנה כנגד תביעת התובעת בתיק זה. יש לזכור כי לטענת השיהוי יש ככלל משקל גם בנושא הנזק הראייתי הנגרם לנתבעים אולם לבד מאזכור נושא זה בראש הפרק העוסק בשיהוי בסיכומים מטעם הנתבעים זנחו הנתבעים היבט זה של טענת השיהוי בגוף סיכומיהם.

משכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת את סכום התביעה המתוקן – 208,122 ₪ בתוספת ריבית והרפשי הצמדה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"מ – 1980 מיום הגשת התביעה – 20.2.13 ועד הפרעון המלא.

מוטי מגן (עציר) – ניתן פסק דין טיימורז דטיקשוילי –ניתן פסק דין פסק – דין לנתבע 3 לפניי עתירת התובעת לחייב את הנתבע 3 (להלן: "הנתבע") בתשלום חובות ארנונה כללית, שירותי שמירה, מים וביוב, עבור נכס ברחוב חיים שפירא 16 ראשון לציון, הידוע כחלקים בגוש 5034 חלקה 7 (להלן: "הנכס").

...

התובעת טוענת כי סופו של דבר נמצא הנתבע 4 כאותו מר "לוי מרדכי". אשר לנתבע 5 הוסיפה התובעת כי לא ניתן היה לאשר קיומו בהיעדר תעודה מזהה ופרטי כתובת.

קיבלתי את גרסתן של הנתבעות כי השוכרים השאירו את הנכס כשהוא: "פרוץ" וכן כי: "ברגע שמצאנו שהנכס פרוץ, חודש אחרי זה הלכנו לעירייה וסידרנו כי לא רצינו שיווצר חוב גדול, הם היו בעירייה, השוכר שמפנה צריך ללכת לעירייה ולהודיע שהוא פינה...". הנתבעות החלו לשלם את תשלומי הארנונה ברגע שממצאי הפקח העלו כי הנכס אינו בחזקת הנתבעים (ר' פרו' עמ' 31 שו' 14-22; עמ' 32 שו' 1-5, 24-26; עמ' 34 שו' 5-8).

אשר לחוקיות ריבית הפיגורים, קיבלתי את טענת הנתבע הקושרת בין מועד הדרישה הראשונה שנשלחה אליו לתשלום חובות ארנונה לבין המועד בו ניתן לחייבו בריבית פיגורים בגין חוב זה. סוף דבר שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל הראייתי החל עליה במשפט האזרחי והוכיחה כי הנתבע החזיק בנכס בתקופה הרלוונטית לתובענה ביחד ולחוד עם הנתבעים.

הנתבע ישלם לתובעת את חיובי הארנונה בגין הנכס, ביחד ולחוד עם הנתבע 4, בפיחות הסכומים ששולמו מכוח הסכמי פשרה בתיק זה או שנגבו מנתבע 4.

התובעת, רשות מקומית, עותרת לחייב את הנתבעים 2-3 בגין חוב ארנונה של הנתבעת 1.

אלא שהדבר נועד לתכלית ראויה ותוך שמירה על עיקרון המידתיות.

החיוב הזה המוטל על בעלי השליטה הוא חיוב "ביחד ולחוד". לא ניתן באמצעות ההסדר הקבוע בחוק ההסדרים לגבות מבעלי השליטה חובות מים, ביוב או חובות אחרים שאינם חוב ארנונה כללית.

...

הדברים שנאמרו שם, יפים גם לעניין שבפני: "במקרה דנן, העותר טען כי הוא לא העביר לידיו כל נכס מאלה שהיו בשליטת החברה, הוא אף טען כי הוא למעשה נושה של החברה בעקבות הלוואת בעלים שניתנה לחברה. העותר אף צירף לעתירה דו"ח כספי הנתמך בהערות של רואה חשבון, ממנו עולה כי החברה הייתה נתונה בהפסדים (ראו נספח ח' לעתירה). טרם אמשיך אומר כי אף שיש בדוח כספי זה ללמד בצורה ברורה על כך שהחברה אכן הפסידה בעיסוקיה, אם כי אין בו להסביר את הנעשה עם הנכסים שהיו בבעלות החברה. עוד אוסיף כי אני מקבל כעובדה כי לחברה היו נכסים שונים זאת כמפורט בדוח הכספי, ובכלל זאת מזגנים, תשתיות תקשורת, תשתיות של כיבוי אש, מערכות הגברה וכהנה, ששימשו החברה לפעילותה כמועדן לילה. אם כי לא הוכח ברמה שיש בה לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 119א(א)(3) לפקודה, באשר למה נעשה עם נכסים אלו. העותר טען בפני כי נכסים אלו הם נכסים זניחים בערכם הכלכלי, בהתחשב בכך שהם משומשים ובמיוחד בהתחשב בסיכויים הנמוכים למכירתם בשוק, שהם משומשים ובמצבם הנוכחי. משכך מכשירים אלו נשארו בנכס המושכר כשהם מורכבים במקומם, ולא נעשה בהם כל שימוש וכן הם לא הועברו לרשותו. טענה זו של בא כוח העותר הינה סבירה בהחלט, אם כי היא לא נתמכה בראיה שיש בה לאושש האמור, ולסתור החזקה העובדתית הקבועה בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה". [הדגשה שלי, ה.א.] ראה: עת"מ (מחוזי חיפה) 26026-05-12 יעקב כהן נ' עיריית חיפה (ניתן ביום 26.07.12, פורסם בנבו).

סופו של דבר שאני מקבלת את התביעה במלואה.

כמו כן, העותרת טוענת כי חלק מהחיובים שהושתו עליה ע"י המשיבה התיישנו זה מכבר, וכי היטלים נוספים בגין מים וביוב, אגרת שמירה והוצאות גבייה הושתו עליה שלא כדין ודינם להתבטל.

מלבד ציון עלום כי המדובר בחובות ארנונה, ביוב ומים שנצברו בשנים 2005, 2006, 2007, אין במכתבים אלו בכדי ללמד את העותרת דבר וחצי דבר על הרכיבים המהוים את החוב, בגין איזה סיווג הוא מבוקש ובגין איזה חלק בנכס הוא נידרש.

העותרת טוענת כי עיקר חוב המים והביוב המצוין בשומות המשיבה נוגעות לתקופה שעובר לשנת 2004, תקופה הנוגדת את פסק דינו של בית המשפט במסגרת התיק הנ"ל. בסיכומיה טוענת העותרת כי אינה מחזיקה בלעדית בנכסים הצורכים מים, אין לה ברזים בשימושה או שירותים ייחודיים אשר בשימושה ועל כן לא ברור מקור החיוב.

...

טענות העותרת בקשר לחובות הארנונה החלות בשנות הכספים 2007-2003 (כולל) לוקות בשיהוי ניכר ולכן דין טענות אלו להידחות.

בנושא חיובי הביוב והמים אני דוחה את טענות העותרת.

בנושא חיובי אגרת השמירה והוצאות גבייה אני דוחה את טענות העותרת.

לפניי עתירת התובעת לחייב את הנתבע בתשלום חובות ארנונה כללית, שירותי שמירה, מים וביוב, עבור 5 נכסים באיזור התעשייה בעיר לוד המצויים בחזקתו - נכס מס' 902300200 בגודל 129 מ"ר מסוג מלאכה ותעשייה; נכס מס' 902300202 בגודל 21 מ"ר מסוג סככות לתעשייה; נכס מס' 9023002204 בגודל 103 מ"ר מסוג מסחר "שלא פורט"; נכס מס' 902300205 בגודל 59 מ"ר מסוג מבנה לאחסנה ונכס מס' 902300206 בגודל 60 מ"ר מסוג מלאכה ותעשייה.

...

כבר ציינתי כי אלו טענות המרחיבות את חזית המריבה כפי שהותרה לנתבע והן נדחות בזאת ולמעלה מן הצורך - גם בהעדר ראייה אובייקטיבית בתימוכין בהן.

מאלו, שוכנעתי כי תשלומי החובה בגין הנכסים שנותרו בחזקת הנתבע לא שולמו.

סוף דבר התובעת עמדה בנטל המוטל עליה במשפט האזרחי והוכיחה כי גודל הנכסים הוא זה כפי טענותיה בכתב התביעה וכי לא שולמו בגינם תשלומי החובה בתקופה הרלוונטית על ידי הנתבע, כמי שחב בתשלומם.