עשיית עושר שלא במשפט בתביעת שיבוב אי מתן כיסוי ביטוחי

בכתב התביעה נטען כי על הנתבעת לפצות את התובעת על נזקיה מכח דיני הנזיקין, דיני עשיית עושר ולא במשפט ו/או מכח כל דין אחר.

ב"כ הצדדים טענו ארוכות במישור העקרוני-משפטי, אולם משנראה היה שלא ניתן לכנס את הדיון לידי גמר, נקבע התיק להוכחות.

לכל היותר, לאחר חיובה של הנתבעת בדין כאן, תיצמח לנתבעת זכות לתביעת שבוב כלפי השוכר.

בסעיף 19(7) לצוו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסעת סיור, הסעה מיוחדת והשכרת רכב), התשמ"ה-1985 (להלן - הצוו) נקבע כי המפקח על התעבורה רשאי ליתן רשיון למשרד הסעות (הגדרה הכוללת גם תאגיד שמטרתו היא השכרת רכב) לאחר שהמבקש הוכיח כי ברשותו ביטוח להנחת דעתו של המפקח לגבי כלי הרכב לתקופת תקפו של הרשיון.

מכוחו של סעיף 19(7) לצוו הוציא המפקח הארצי על התעבורה במשרד התחבורה ביום 15.12.2008 "נוהל בנושא ביטוח צד ג' לכלי רכב המיועדים להשכרה ולהחכרה (ליסינג)". הנוהל מחייב את החברה (בין השכרה, בין החכרה) לבטח את כלי הרכב המושכרים על ידה בגין נזק לרכוש לצד ג' "באמצעות חברת ביטוח או שתיטול על עצמה התחייבות לכסוי נזקים לרכוש צד ג', כאילו סולקו על ידי חברת ביטוח". אם בחרה החברה באפשרות השניה אזי מורה הנוהל כי החברה תסלק כל דרישה לפצוי בגין נזק לרכוש צד ג' שניגרם כתוצאה מתאונה שהיה מעורב בה כלי רכב שבבעלותה, כאילו היתה מבטח מורשה ובהתאם להוראות המפקח על הביטוח לעניין סילוק תביעות בענף ביטוח רכב רכוש - כפי ההוראות הרלבנטיות בתקנות הפיקוח על עסקי בטוח (תנאי חוזה לביטוח רכב פרטי), התשמ"ו-1986.

ב"כ הנתבעת בחר שלא לחקור את הנתבעת בחקירה נגדית כלל, לרבות בנושא זה. הדעת נותנת כי פגיעה ברכבו של אדם גורמת פגיעה מהותית בשגרת חייו, תוך שהוא נידרש לפנות זמן וטירחה להפעלת מנגנון שאינו מורגל בו: שמאי, מוסך, חברת ביטוח ואף התגלגלות אל תביעה משפטית, כולל שתי התייצבויות בבית המשפט.

...

1,000 ₪ - "הוצאות רבות לרבות: נסיעות, טלפון, דואר וכן, בזבוז זמן וטרחה רבה המוערכים לצרכי התביעה בסך של 1,000 ₪." ההגנה לשיטת הנתבעת, דין התביעה להידחות - מטעמים רבים: האירוע אינו מוכר על ידי הנתבעת - לא נמסר כל דיווח על ידי שוכר הרכב.

לפיכך שכר טרחת עו"ד ב"כ התובעת יעמוד על 7,000 ₪, ובנוסף תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות מיוחדות בסך 3,000 ₪ (בנוסף להוצאות האמורות לעיל).

התוצאה הנתבעת תשלם לתובעת 7,014 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 5,942 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,000 ₪.

· עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט – 1979 · הפרת הוראות חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג – 1973.

הבקשה לאישור הסדר פשרה; במסגרת הסדר הפשרה, הוסכם בין הצדדים, כי "הקבוצה" אשר ביחס אליה מתבקש לאשר את הסדר הפשרה תוגדר כדלהלן: "כל מי שרכש ביטוח נסיעות לחו"ל של המשיבה 2, הכולל כסוי למקרה של ביטול נסיעה עקב מגפה, נסיעתו בוטלה עקב מגפה (בדיעבד), והודעה על ביטול הנסיעה נימסרה לו לפני ה- 11.3.2020, בין אם הנסיעה הייתה לפני המועד לעיל או לאחריו." בפתח הדברים, מבהירים הצדדים, כי ממועד נקיטת ההליך, הפסיקה המשיבה לדחות תביעות בהסתמך על הנימוק כי ההודעה על ביטול הנסיעה התקבלה לפני ה-11/3/20 ושילמה וכן יש בכוונתה להוסיף ולשלם תגמולי ביטוח בגין ביטול נסיעה לכל חבר קבוצה (כהגדרתה לעיל), אשר בקשתו ו/או תביעתו לקבלת שיפוי ובגין הפסדיו ו/או הוצאותיו, נדחתה בנימוק כי ההודעה על ביטול הנסיעה התקבלה לפני ה- 11/3/20, לרבות מי שנקטו הליכי ערעור על פי הפוליסות ו/או הליכים בבית המשפט, אשר בחרו שלא לבטל את הפוליסה.

(2) בהחלטתו לפי פסקה (1) יתייחס בית המשפט, בין השאר, לשיקולים אלה: (א) הפער בין הסעד המוצע בהסדר הפשרה לבין הסעד שחברי הקבוצה היו עשויים לקבלו אילו היה בית המשפט מכריע בתובענה הייצוגית לטובת הקבוצה; (ב) התנגדויות שהוגשו לפי סעיף 18(ד), וההכרעה בהן; (ג) השלב שבו נמצא ההליך; (ד) חוות דעת של הבודק שניתנה לפי סעיף קטן (ב)(5); (ה) הסיכונים והסכויים שבהמשך ניהול התובענה הייצוגית אל מול יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה; (ו) העילות והסעדים שלגביהם מהוה ההחלטה לאשר את הסדר הפשרה מעשה בית דין כלפי חברי הקבוצה שעליהם חל ההסדר.

לכך יש להוסיף כי לא ניתן להיתעלם מכך, שעל אף שניסיון פשרה לא צלח בין הצדדים עוד בתחילת ההליך, החלה המשיבה לקדם את בחינת התביעות מחדש על דעת עצמה, ולסיים בחינה זו, תוך תשלום גם בלי קשר למבקשת או להתקדמות המשא ומתן.

...

סוף דבר; לאור האמור לעיל, מצאתי לאשר את הסדר הפשרה וליתן לו תוקף של פסק דין.

אני מורה על פרסום הודעה לציבור בהתאם להוראות סעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות תוך 7 ימים ממועד פסק דין זה, בשני עיתונים יומיים בשפה העברית בעלי תפוצה רחבה, כאשר המשיבה תישא בעלות פרסום המודעה.

המשיבה תשלם למבקשת גמול בסך 15,000 ₪ כולל מע"מ וכן שכר טרחה לבא כוחה המייצג בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ. הצדדים ימציאו העתק מפסק דין זה בצירוף הסדר הפשרה, בצירוף ההודעה לציבור למנהל בתי המשפט, לשם רישומם בפנקס תובענות ייצוגיות, בהתאם להוראות סעיפים 19(ה) ו- 25(ז) לחוק תובענות ייצוגיות.

לתובעים ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות ב- 2 תקופות אופציה, כאשר כל תקופת אופציה הנה בת 12 חודשים, ובסה"כ 24 חודשי אופציה.

מאחר והדירה הייתה מבוטחת בביטוח מבנה עקב משכנתא שהייתה רובצת על הדירה, שילמה המבטחת לנתבע תגמולי ביטוח, והגישה תביעת שבוב נגד הנתבעים על הסך של כ- 133,000 ₪.

כן טען הנתבע שנגרמו לו נזקים שלא כוסו על ידי המבטחת, שאותם שילמו לו התובעים.

העדויות: מטעם התובעים העידו שני התובעים, שחזרו על האמור בכתב התביעה, החשמלאי מר שלמה שמש אשר העיד על אי הסדרים והעבירות על דיני החשמל שנעשו במערכת החשמל בכל הדירה, כולל המושכר, וכן מר חנוך טמפלהוף, אשר העיד על מערכת החשמל בדירה ובמושכר, על זיוף חתימתו על השיק שמסר לתובע כשיק ביטחון, על כך שהנתבע התחנן בפניו יבטל את התלונה במישטרה, ועל כך שהנתבע מנע מהתובעים להוציא מוצרי חשמל שלהם מהדירה.

התובעים טענו כי הנתבע קיבל פיצוי כפול הן מהמבטחת של הדירה והן מהם, כך שהוא עשה עושר ולא במשפט, ועל כן עליו להחזיר להם סכומים שקבל בכפל.

...

טענות הנתבע: בכתב ההגנה טען הנתבע שיש לדחות את תביעת התובעים שכן מחוות הדעת של המומחה מטעם המבטחת עולה בבירור כי מוקד האש היה בחדר הממ"ד ולא בלוח החשמל.

לאור האמור לעיל, סבור אני שהתובעים כשלו להוכיח את שאלת האחריות.

סבור אני שטענה זו נכונה, ואין הנתבע יכול לקבל פעמיים פיצוי עבור נזקיו.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, כדלקמן: את הסך 17,023 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (9.4.18) ועד ליום התשלום בפועל; את הוצאות המשפט בסך 750 ₪ בתוספת הפרדי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל; שכ"ט עו"ד בסך 5,265 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה ורבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ביולי 2019 הגישה התובעת תביעה כנגד כלל בגין אי תשלום תגמולי הביטוח לניזקי המבנה, וביום 20.1.21 ניתן פסק דין המחייב את כלל לשלם לתובעת תגמולי ביטוח בסך 61,913 ₪.

כלל צרפה למכתבה את מכתבו מיום 28.4.19 של ב"כ הנתבע אליה, בו ציין כי הנכס בוטח ללא "זכות שבוב לטובת בעל הנכס" ובו ביקש לוודא כי כספי הביטוח יעברו לטובת שקום המבנה.

בתביעת התובעת כנגד כלל קיבל בית המשפט את עמדת התובעת כי לנתבע אין מעמד בפוליסת הביטוח, תוך שנקבע בסעיף 19 ו- 21 לפסק הדין: "גם לטענה כאילו מר חוגי הוא בעל הזכות הקניינית במבנה ולכן קמה לו יריבות על פי הפוליסה אין כל בסיס בפוליסה, או בחוק ובשים לב לכך שחוגי אינו מבוטח על פי הפוליסה, הרי שאין יריבות בינו ובין הנתבעת.

יחד עם זאת, שעה שהתובעת בחרה להתפשר עם חברת הביטוח אשר הכירה גם בתשלום עבור שלושה חודשי שכירות לצורך שקום המבנה, המנעותה מתיקון המבנה מהוה הפרת הסכם ועשיית עושר ולא במשפט.

העובדה כי התובעת בחרה להשקיע את תגמולי הביטוח שקבלה בדרך אחרת, לשיטתה לכסות חובות ולחדש מלאי, אין בה כדי לפטור אותה מאחריותה למחדלה לתקן את החנות.

בחקירתה הנגדית של התובעת לא נתנה תשובות מניחות את הדעת מדוע לא עשתה שימוש בחלק מהכספים שקבלה באותה עת כדי לשפץ את החנות ולהמשיך לפעול ממנה.

...

התביעה נדחית.

על כן, אני מחייב את הנתבעת שכנגד לשלם לתובע שכנגד סך של 105,294 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.19, המועד בו הפסיקה לשלם דמי שכירות.

על כן, אני מחייב את התובעת בהוצאות הנתבע בסך של 5,000 ₪ וכן בשכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.

התובעת שילמה למבוטחת שלה 66,782 ₪, ונשאה בשכ"ט השמאי בסך 2,106 ₪, כשהסכום הכולל ששילמה נכון ליום הגשת התביעה עומד על סך של 70,224 ש"ח. בסיכומיה טענה התובעת, כי מהעדויות הוכח מעבר לספק סביר שהתובעת פיצתה את חברת אשכול בשמחה כדי מלוא נזקיה והיא זכאית להכנס בנעליה ולהגיש תביעת שבוב, בין אם מכוח ס' 62 לחוק חוזה הביטוח ובין אם מכוח עילת עשיית עושר ולא במשפט.

על מנת להכנס אל טרקלין תביעת השבוב, יש לבחון תחילה את טיבה של זכות המבוטחת, חברת אשכול בשמחה, אשר בנעליה נכנסה התובעת לצורכי תביעה זו. האם לחברת אשכול בשמחה עמדה זכות תביעה כלפי הנתבעות או שמא חסומה תביעתה מכוח פסק הדין בתביעה החוזית שהגישה חברת נחל אשכול לפי דוקטרינת מעשה בית דין? אפתח בכך שהתובעת לא צרפה לתביעה העתק מפוליסת ביטוח המבנה באופן שיכול להוכיח כי פוליסה זו כלל מכסה סיכון של ניזקי מים.

אשר על כן, לנוכח הקשרים, הזיקות והאינטרסים הכמעט בלתי ניתנים להפרדה בין חברת נחל אשכול לחברת אשכול בשמחה – שוכנעתי כי חברת אשכול בשמחה, מבוטחת התובעת, מושתקת או חסומה מהגשת תביעה כנגד הנתבעות דכאן בגין הנזקים שנגרמו כתוצאה מהתפרצות צנור הדוד מושא תביעה זו, מחמת מעשה בית דין.

מר דרדשתי אמנם הודה שהתנהל כל הזמן מו"מ לפשרה בינו לבין הנתבעות (עמ' 39 שורה 14 לפרוטוקול) אם כי לשיטתו: "אני חושב שהסיפור הוא שאף אחד מאיתנו לא ידע שחברת הביטוח מתכוונת להגיש תביעה." (עמ' 39 שורות 21-20 לפרוטוקול) ובהמשך הבהיר: "לא, ידעתי שקבלתי כסף מחברת הביטוח אבל לא ידעתי שחברת הביטוח תתבע אתכם כי אתם עשיתם את העבודה בצורה נכונה." (עמ' 39 שורות 25-24; וכן עמ' 40 שורות 32-7 לפרוטוקול), ובהמשך טען כי שילם על התיקונים ולכן אין לו רווח (עמ' 40 שורות 32-7 לפרוטוקול).

...

עוד טענה התובעת, כי הנתבעת 1 היא שבנתה המלון על מערכותיו ואירוע ההצפה מתיישב טוב יותר עם המסקנה שהתרשלה מאשר עם כל מסקנה אחרת נוכח כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" והנטל עליה להראות שלא התרשלה והיא לא עמדה בנטל זה. לחלופין, הנזקים אירעו כתוצאה מרשלנותן ו/או חוסר זהירותן של הנתבעות שלא נהגו כחברות קבלניות סבירות, התקינו מערכות לא תקניות, ולא פעלו למניעת ההצפה.

סיכום אשר על כן ומכל הטעמים שפורטו לעיל, התביעה נדחית, וממילא נדחית יחד עימה גם ההודעה לצדדים שלישיים.

ואולם הדיון הנרחב שהוקדש לעיל למערכת היחסים בין הנתבעות לצדדים השלישיים לא נערך אלא על מנת לחדד את המסקנה שהגשת ההודעה מלכתחילה הייתה מוצדקת, וכי בסופו של יום צדדי ג' 1-2 ו- 6 צריכים היו לשפות את הנתבעות, ככל שהתביעה העיקרית הייתה מתקבלת.

אמנם לא מצאתי עילה לחייב את צ"ג 3-4 באופן אישי בחיובי צ"ג 1-2, ואולם לו הייתה מתקבלת התביעה העיקרית, מאחר שההודעה כנגד צ"ג 3-4 לא הייתה מופרכת מלכתחילה, ומאחר שההודעה כנגד צ"ג 6 הייתה מתקבלת בעילה נזיקית – אינני מוצאת לנכון לחייב את הנתבעות בהוצאותיהם של צ"ג 3-4 ו – 6, ואלו יישאו בהוצאותיהם בעצמם.