בפסק הדין ציין בית הדין, מפי השופט ד' פיש כי התובעים לא החזיקו ברישיון הפקה כדין ולכן בקשתם לקבלת רישיון קדיחה והפקה מהוה בקשה ראשונית ולא בקשתם לקבלת רישיון חלופי לרישיון תקף ובלשונו: "[..] מקובל עלינו כי בנסיבות העניין הבקשה לקבל רשיון הפקה שהוגשה לאחר מכן (25.6.16) על ידי העורר לא היתה עבור רשיון הפקה חלופי מכיוון שלעורר אף פעם לא היה רשיון הפקה – אלא פנייתו היתה עבור קבלת רשיון הפקה או הקצאת מים מלכתחילה. וכך, צדקה הרשות כאשר בחנה אותה ככזו". עוד קבע בית הדין כי לא נפל כל פגם בהתנהלות רשות המים .
חוק מים אינו קובע מהו המסלול להגשמת הזכות למים, ולמנהל הרשות למים סמכות רחבה להחליט על הענקת רישונות הפקה, או מתן צוים לספק מים כלשהוא לספק מים לצרכן (סעיף 34 לחוק המים).
לאור האמור, הרי גם אם לא היה מוגש הערר בתיק 63201-10-18, ראוי היה לחסום את דרכם של התובעים מלהגיש תביעה אזרחית לפיצויים במקומה של תקיפה ישירה לבית הדין כנגד החלטות הרשות בעיניין אי מתן הרישיון לבאר חדשה.
זאת ועוד, בית הדין למים דחה את הערר שהגישו התובעים גופו לאחר שמיעת ראיות, וקבע כי לא נפל כל פגם בהחלטתה של רשות המים שלא ליתן להם רישיון לקדיחת באר חדשה.
...
משמע, בין אם נבחר לבחון את המקרה בהתאם לכללים בדבר החובה למצות את הליכי התקיפה הישירה קודם להגשת תביעה אזרחית לפיצוי, ובין אם נבחן את המקרה על פי כללי מעשה בית דין והשתק העילה, ברי כי תביעת התובעים לפיצוי בשל אי מתן הרישיון לבאר הנוספת דינה להידחות על הסף.
סיכום
לאור כל האמור אני מורה על סילוק תביעתם של התובעים לפיצוי מהנתבעת בכל הקשור לאי מתן רישיון לקדיחת באר מים חדשה ולקבלת רישיון הפקה.
התובעים יפרטו רק את הטענות העובדות ואת העילות המשפטיות עליהן הם נסמכים בנוגע לעילת תביעה זו.
בנסיבות העניין ישלמו התובעים לנתבעת הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪.
