בהתנגדותם- נספח 4 לכתב העתירה, העלו העותרים שתי טענות נפרדות, הראשונה היא שיש לתקן את הקו הכחול של התכנית ולכלול מלוא שטח החלקה בתכנית, לאחר שהתגלה לעותרים כי שטח 1,791 מ"ר משטח החלקה לא נכלל בתכנית למרות שאותו שטח כלול בתכנית מתאר טמרה ג/15767 שפורסמה למתן תוקף (להלן :"תכנית המתאר"); והטענה השנייה שהעלו העותרים מתייחסת למגרשי התמורה; נטען כי מיגרש 267 הוקצה בשיתוף עם עריית טמרה, והוא רחוק מחלקת המקור ולכן ביקשו העותרים כי יוקצו להם מיגרש ללא שתוף.
ובלשונו:
"....הקו הכחול נקבע משיקולים מקצועיים טהורים ומבוססים על פי הצרכים הפרוגרמתיים, גבול הפיתוח שנקבע ליישוב ומאפייני השטח ולא על פי גבולות גושים וחלקות שנקבעו בעבר על פי בעלויות ויעודים קודמים דוגמאת חקלאות. לפיכך לא השתכנעתי שנדרשת הרחבה של הקו הכחול במקרים נקודתיים עקב ההתנגדויות. לא ניתן ולא נהוג לתכן לפי גבולות של גושים וחלקות היות לדבר אין סוף ואין מידה. תמיד תהיה חלקה גובלת חדשה שיבקשו להכניס לתכנית".
אף טענת העותרים באשר לסתירה לכאורה בין הוראות התכנית להוראות תכנית המתאר המקומית, בעיניין גבול הקו הכחול, אינה מצדיקה היתערבות בשיקולי הועדה המבוססים כאמור על שיקולים תיכנוניים.
בעע"מ 9264/10 חברת נ.י.ל.י נדל"ן בע"מ נ' עריית גבעת שמואל, פסקה 3 (30.05.2012), הבהיר בית המשפט העליון את המסגרת הדיונית הראויה בעתירה מנהלית אשר תוקפת החלטה תכנונית של רשויות התיכנון והבנייה:
"בפתח הדברים יש לדעתי מקום גם להבהיר את המסגרת הדיונית הראויה בעתירה מינהלית בעינייני תיכנון ובערעור עליה. המסמך הבסיסי הוא, לענייננו ההיתנגדות שהגישה הערייה לתוכנית. היתנגדות המוגשת לועדה מחוזית צריכה לכלול את כל הנימוקים שבענייני תיכנון ובמידת הצורך גם חוות דעת. אין להעלות במסגרת עתירה מינהלית נימוק תיכנוני שלא עלה בהתנגדות... ועדת המשנה של המועצה הארצית העירה בהחלטתה ובצדק, כי בערר נעשה "מקצה שיפורים" ביחס להתנגדות.
ערעור שהוגש לבית המשפט העליון נמחק מאחר והפך ללא רלוואנטי, וזאת לאור האמור בהודעת המדינה מיום 25.09.2019 לפיו החליטה הותמ"ל על הפקדת תכנית תמ"ל/1070 בכפוף לבצוע מספר תיקונים על-ידי מגיש התכנית (ראו נספח ז' לתשובת המשיבים).
...
לכאורה, התכנית הנוכחית לא עברה בחינה לפי סעיפים 10 ו-13 מאחר והגרסה של התכנית הקודמת היא שעברה בדיקות אלה ויש טעם בטענות העותרים, אלא שאף אם אניח כי נפל פגם בהתנהלות הועדה והתכנית לא עברה בחינה לפי סעיפים 10 ו-13 לחוק, ואף אם אניח כי יש להכריע בטענה זו חרף אי מיצוי ההליכים, סבורני כי יש לדחות את הטענה בשל השיהוי שדבק בהעלאתה, ולדחותה לפי תורת הבטלות היחסית.
אדון במקרה שלפניי, ואעשה זאת כאשר מודע אני לקביעת בית המשפט (כב' השופט ד' ברק ארז) בעע"מ 8518/11 הועדה המחוזית לתכנון ובנייה נ' אליודן חברה לבניין בע"מ (04.02.2013), לפיה, "השימוש בעיקרון של בטלות יחסית צריך להיעשות בזהירות רבה יותר ככל שהפגם שנפל בפעולת הרשות הוא חמור יותר, ולא כל שכן פגם של חוסר סמכות".
יישום האמור לענייננו מוביל למסקנה כי אף אם נפל פגם בהתנהלות הותמ"ל, אין מדובר בפגם המצדיק ביטול אישור התכנית.
לסיכום:
לאור כל האמור לעיל, לא מצאתי עילה בדין להורות על ביטול אישור התכנית מושא העתירה שלפניי ולא מצאתי עילה להתערבות בהחלטת הועדה, ועל כן דין העתירה להידחות.
