לפניי ערר על המופנה נגד תנאי שיחרור שנקבעו במסגרת סמכות קצין מישטרה לשחרר חשוד, וזאת מכוח סעיף 43 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשמ"-1996 (להלן – חוק המעצרים).
הוא נעצר ונחקר בחשד להישתתפות בהתקהלות אסורה, היתנהגות העלולה להפר את שלום הציבור, הפרה הוראה חוקית, הפרעה לשוטר והפרת צו בריאות העם.
טענות המשיבה
טוענת המשיבה כך:
יש לדחות את הערר על הסף, בהעדר סמכות לבית משפט זה (אלא לבג"ץ) לידון בטענות הנוגעות לתוקפן, חוקיותן וחוקיותן של התקנות;
המישטרה פעלה באופן סביר כדי לאזן בין מתן אפשרות לממש את חופש הביטוי והמחאה מחד, לבין הצורך לשמור על בריאות הציבור, בהיתחשב במצב החרום הקשה שבו נתונה המדינה, מאידך, ולכן תוצאת פעילותה מדתית;
העוררים פעלו בנגוד להוראת קצין המישטרה שהכריז על ההפגנה כהתקהלות בלתי חוקית והורה להם להתפזר, תוך שהתפרעו ולא מילאו את הוראות השוטרים.
דיון והכרעה
לאחר כל זאת, ולאחר שקראתי את כל תיק החקירה שהושאר לעיוני וכן צפיתי בסרטונים ששני הצדדים שלחו לי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להיתקבל, ככל שהוא נוגע לביטול מיגבלות ההרחקה שהוטלו על העוררים.
מאליו מובן, כי לא מצאתי לידון ביתר טענות המשיבה בהקשר להתנהלות ההליך הנוכחי, זאת במיוחד לאחר שכל צד קיבל את יומו בבית המשפט, והחלטה זו ניתנת לאחר קריאת הטיעונים, שמיעת הטיעונים בעל-פה, ועיון בחומרי החקירה ובחומרים שהעבירה הסניגורית.
...
שלישית, ולגופן של טענות – לאחר שעיינתי בתיק החקירה וצפיתי בסרטונים, ניתן לומר כי קצין המשטרה שהיה במקום, אכן הורה על פיזור ההתקהלות לאחר שציין בכריזה, כי ההתקהלות אינה חוקית, וניתן לשמוע זאת בבירור.
אינני מקבל טענה זאת.
סוף דבר.
