ערר על צו חיפוש במכשירים סלולריים של עורך דין

] לפנַי ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' הימן) בצ"א 17889-07-19 מיום 22.10.2019, במסגרתה התקבלה בקשת המשיבה לחדור למכשירים הסלולריים של הצד הפורמאלי 2.

עוד נטען כי בית המשפט היתעלם מהטענה לפיה מכשירי הטלפון נחדרו שלא כדין על ידי היחידה החוקרת והגשת הבקשה הייתה רק ניסיון "להכשרת שרץ". בנוסף, בהחלטתו לא נתן בית המשפט את הדעת לכך שהמנעות היחידה החוקרת מהגשת ערר על החלטתו של בית משפט השלום מיום 7.1.2019 מהוה "השתק שפוטי, שלאחריו שהוי ניכר חריג ובלתי מוסבר בדגש על כך שמדובר בבקשה שלישית באותה מתכונת". מנגד, המשיבה טענה כי בשלב זה, בו טרם עיין בית המשפט המחוזי בתוצרי החיפוש ולא קבע כל קביעה בנוגע לתחולת חיסיון עורך דין-לקוח, אלא רק הורה על ביצוע חפוש במכשירי הטלפון של נאשם אחר שאינו העורר, לעורר אין כלל "זכות עמידה". לגופם של דברים נטען כי אף אם נכון להגדיר את הבקשה לבית המשפט המחוזי כבקשה למתן צו חפוש, הרי שחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) אינו מגביל את כוחה של התביעה לערוך השלמת חקירה לצורך ניהול יעיל של ההליך.

...

לאחר עיון בערר ובנספחיו ושמיעת הצדדים בדיון שהתקיים לפנַי, הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

סוף דבר, הערר נדחה.

בבית המשפט העליון בש"פ 5105/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון המבקש: יואל יולי שמעון נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות לערור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בלוד בע"ח 39166-07-20 מיום 21.7.2020 שניתנה על ידי כב' השופט ע' דרויאן-גמליאל תאריך הישיבה: כ"ט באב התש"ף (19.08.2020) בשם המבקש: עו"ד קובי סודרי בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות; עו"ד סיגל בלום בשם ידידת בית המשפט: עו"ד גיל שפירא; עו"ד יגאל בלפור ][]פסק-דין

לעניין זה, הפניתה המשיבה בין היתר להחלטת בית משפט זה בבש"פ 4705/20 פלונית נ' מדינת ישראל (8.7.2020) (להלן: ענין פלונית), בגדרה נקבע: "על פניו סעיף 23 וסעיף 23(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], התשכ"ט–1969, הנם סעיפים המקנים סמכות לבית המשפט להורות על עריכת חפוש 'בכל בית או מקום' או 'לחדור לחומר מחשב' על סמך חומר המוצג בפניו. אין בסעיפים כדי להקנות זכות למבקש להשיג על מתן צוים בעיניין זה עובר לביצועם. על כל פנים, אינני סבור כי המקרה הפרטני שלפנינו מצדיק מתן רשות ערר". בהחלטתו מיום 15.7.2020, בית משפט השלום שב והדגיש כי לשיטתו קיימת לחשוד זכות להשיג על החלטה למתן צו חפוש, וזאת חרף ההחלטה בעיניין פלונית.

זאת, בין היתר, בשים לב לכך שבהחלטה בבג"ץ 8183/17 כהנא נ' מדינת ישראל (24.10.2017) נקבע כי: "ככל שצו החיפוש ניתן מכוח סעיף 23א לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט–1969 ... איני משוכנע כי לא היה מקום להגשת בקשה לעיון חוזר לבית משפט השלום או להגשת ערר לבית משפט המחוזי על החלטת בית משפט השלום לאשר את החיפוש במחשב ובמכשיר הטלפון הסלולרי של העותר" (שם, בפיסקה 1).

המשיבה מוסיפה וטוענת כי מתן זכות השגה על צו חפוש במחשב, ובכלל זה בטלפון נייד חכם, יגרור אחריו פגיעה קשה בהליך חקירה, שהרי יהיה בכך כדי להאריך את הליך החקירה, בעוד שחשודים עלולים לנצל פרק זמן זה לשיבוש החקירה; חשודים אחרים עלולים להוותר במעצר עד להשלמת החיפוש; ואילו "הרווח האפשרי מקיומה של זכות ערר לנחקר הוא שולי ביותר", מאחר שחומרי החקירה מצויים בשלב זה בידי המישטרה בלבד.

בעוד שבהליך הפלילי זכותו של נאשם לייצוג בבית המשפט אינה מסויגת, זכותו של נחקר להוועצות בעורך דין על פי הדין הקיים נסוגה במקרים מסוימים, שהם בגדר חריגים (ראו סעיפים 34(ד)-(ו) לחוק המעצרים).

...

עניינה של הבקשה שלפנינו בשתי סוגיות כבדות משקל העשויות להשליך על אופן ניהול הליכי החקירה בישראל: האחת, באילו מקרים יתקיים הדיון בבקשה למתן צו חיפוש במחשב, ובטלפון נייד חכם בפרט, במעמד צד אחד; והאחרת, אם קיימת זכות ערעור או ערר על החלטה בבקשה למתן צו חיפוש מסוג זה. לנוכח חשיבות סוגיות אלו, ולאור קיומן של החלטות סותרות בנושא, הוריתי בהחלטתי מיום 30.7.2020 כי הדיון בבקשה יתקיים בפני מותב תלתא, ובמהלך הדיון החלטנו להיעתר לבקשה ולדון בה לגופהּ.

כשופט הנדל, אף אני סבורה כי יש ללמוד מכך שהמחוקק לא התעלם מהאפשרות של מתן זכות ערר על החלטה בבקשה למתן צו חיפוש בחומר מחשב – אלא קבע שאין לתתה.

כפי שעוד ביאר השופט הנדל, הדרישה להליך הוגן פורשת כנפיה אף על שלב החקירה ועל פעולותיה של הרשות החוקרת – ואולם האינטרס הציבורי הגלום בצורך לנהל חקירה יעילה משפיע מטבע הדברים על זכויות הנחקר בשלב זה. לא פעם זכויות הנחקר "נדחות" במידה מסוימת, כך שטענותיו לפגיעה בזכויות במהלך החקירה נשמעות רק בשלב ניהול המשפט, שאז בית משפט נותן לנטען את המשקל והנפקות הראויים במסגרת התיק הפלילי.

סופו של דבר, אני מצטרפת לתוצאה שאליה הגיע השופט נ' הנדל שלפיה יש לדחות את הבקשה למתן רשות ערר.

בבית המשפט העליון בש"פ 1837/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר המערער: נור עודה נ ג ד המשיב: מדינת ישראל בקשת רשות לערור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 23.2.2014 בעמ"ת 33940-02-10, שניתנה על ידי השופט ג' גדעון בשם המבקש: עו"ד נמרוד אבירם ][]החלטה

על פי כתב האישום, בצהרי יום 27.12.2013 התפרצו הנאשמים בצוותא חדא לדירה באילת (להלן: הדירה) ונטלו מהדירה שני מכשירים סלולריים ומכשיר PS3 בשווי של 1,470 ש"ח (להלן: הרכוש הגנוב).

עוד מסרה השכנה כיצד עובר לארוע דפק המבקש על דלתה ובירר את טיב הכרותה עם שוכרי הדירה וכן תארה את הפחד שחשה בעקבות הארוע; מסדר זהוי התמונות שנערך לשכנה, נוכח חששה מהנאשמים, בו זהתה את הנאשמים; וכמו כן, הרכוש הגנוב שזוהה בודאות כרכוש שנגנב מן הדירה, ואשר נמצא בבית הנאשמים בו ערכה המישטרה חפוש על פי צו, בעקבות מידע מודיעיני שהגיע לידיה, אף שבעת החיפוש לא הייתה ברורה זהותם של כל המעורבים בארוע.

יחד עם זאת, לאור גילם הצעיר של הנאשמים ובשים לב לעברם הפלילי הדל, קבע בית משפט השלום כי יש מקום לשקול חלופת מעצר בעיניינם והורה על עריכת תסקירים לבחינתם מסוכנותם.

...

דין הבקשה להידחות.

הבקשה נדחית אפוא.

בנוסף טוען התובע כי בין הנתבעת למתלוננים היתקיים שתוף פעולה כנגדו משקצינת החקירות אצל הנתבעת, היא אימה של עורכת הדין אשר מייצגת את המתלוננים על הטרדה ואיומים ובכך נגרמה החמרה בנזקו של התובע.

ביום 26/01/13 הגיש התובע בקשה להחזרת תפוסים, בבית משפט השלום וכן ערר על החלטת הנתבעת לא לאפשר העתקת חומר מהמכשירים התפוסים.

· הנתבעת פעלה עפ"י צו חפוש, שניתן לה על ידי בית המשפט ובמסגרתו נתפסו מחשבים של התובע, כאשר לנתבעת סמכות לכך מכוח סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת סדר הדין הפלילי"): "רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה". · תפיסת הרכוש של התובע ע"י הנתבעת הייתה חלק מפעולות חקירה שביצעה הנתבעת, על מנת לגלות האם התובע ביצע עבירות של הטרדה ואיומים ולשם מניעת אפשרות מהתובע, לעבור עבירות נוספות.

היה ראוי שהנתבעת תציין כי מדובר בחשש סביר, כפי שמורה החוק, אך לא מצאתי את העובדה שלא מצוין במכתב הנתבעת שמדובר ב"חשש סביר", כמהותית, משנראה כי לנתבעת אין כל אינטרס לא לאפשר העתקת חומר, מלבד אינטרס צבורי, של פגיעה בהליכי חקירה, כאשר עד הנתבעת גם נתן הסבר סביר והגיוני לחשש, בכך שייתכן שההטרדה והאיומים מתבצעים, באמצעות המחשבים של התובע (גם הטלפונים הסלולאריים לדברי עד הנתבעת, הם מחשבים, עפ"י החוק).

...

לאחר שעיינתי בכל מסמכי וטענות הצדדים והתרשמתי מעדויות העדים, אני מוצא לפסוק כך (בתמציתיות, עפ"י הוראות הדין): דין התביעה להידחות, מאחר שלא עלה בידי התובע להוכיח את תביעתו.

משכך ומשמצאתי כי לא הייתה בפעולות הנתבעת התנהגות שאינה סבירה, אני קובע כי אין הצדקה לפצות את התובע בגין נזקיו, שנגרמו מתפיסת המחשבים.

סיכום התביעה נדחית.

בבית המשפט העליון בש"פ 3042/22 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 29.3.2022 בפע"ם 34161-10-21 שניתן על-ידי כבוד הנשיאה ר' לורך תאריך הישיבה: י"ד באייר התשפ"ב (15.5.2022) בשם המבקש: עו"ד יעקב לנדמן ארדיטי בשם המשיבה: עו"ד עינת כהן-גרוסמן ][]החלטה

מנגד, המדינה טענה, בהתאם לעמדתה של מעריכת המסוכנות, כי חרף סגירת תיק החקירה, ההתפתחויות שחלו והמידע החדש הנוגע ליצירת קשר עם צעירות שנחזו להיות קטינות מצדיקים כשלעצמם את השינוי בהערכת המסוכנות של העורר וממילא את התנאים הנוספים שהתבקשו במסגרת צו הפיקוח.

עוד מבקש העורר לבטל את סמכותו של קצין הפיקוח לחדור לחומרי המחשב ולערוך חפוש במכשיר הסלולארי שלו.

...

לאחר שבחנתי את הדברים ובמכלול הנסיבות, גם בסוגיה זו לא מצאתי להתערב.

לנוכח כל האמור, ובשים לב לכך שבעת הנוכחית אין סימנים לתהליך שיקום רציני אצל העורר, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה אין מנוס מהגבלת הצפייה של העורר בתכנים פורנוגרפיים, ואינני סבורה כי יש מקום לסטות ממנה (ראו והשוו: בש"פ 1179/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (24.2.2009)).

סוף דבר: הערר נדחה.