ביום 14.2.08 הגיש העותר ערר על החלטות ביטול הרישיונות (נספח ד' לתשובת המשיבים) וביום 2.10.08 נדחה הערר בנימוק שגניבת האקדח מרכבו של העותר היא תוצאה של הפרת תנאי הרישיון, ונקבע עוד כי העותר יוכל להגיש בקשה נוספת לרישיון להחזקת כלי ירייה בתום שלוש שנים מעת שייסגר תיק החקירה במישטרה (היינו בנובמבר 2010).
בחודש יוני 2011 הגיש העותר בקשה חדשה לרישיונות לרובה הציד, לרובה הזעיר ולרובה האויר שהיו ברשותו בשעתו ובוטלו בעקבות גניבת אקדחו, וביום 11.8.11 דחה פקיד הרשוי את הבקשות בנימוק שהעותר אינו עומד בתבחינים (נספח י' לתשובת המשיבים).
רישיונות אלה פקעו אמנם כתוצאה מנסיבות שניתן לייחס לעותר אחריות להם, היינו הפקרת האקדח בתוך רכבו וגניבתו בעקבות כך. אולם משחזרה בה המישטרה מן הכוונה להעמידו לדין בעיניין זה והסירה את היתנגדותה לכך שהוא יחזיק ברישיונות לכלי נשק נוספים, יש לבחון אך את סבירות הנמקתה של ועדת הערר לסרוב לחדש את הרישיון, ובעניין זה אני סבור שההנמקה היא בלתי סבירה במידה המצדיקה היתערבות שיפוטית, גם אם נותנים את הדעת להלכה שהתערבות כזו אפשרית רק במקרה של חוסר סבירות קצוני.
ועדת הערר קבעה כי העותר אינו עומד בתבחין המשמר מפני שאין הוא עומד בתנאי של החזקת רישיון ברצף, ומעבר לכך גם בשל כך שיכלי הנשק (היינו הרובים) אינם קיימים.
...
לאחר שעיינתי בעתירה ובנימוקיה, ושמעתי את טענות הצדדים, אני מחליט לדחות את טענות המשיבים, לקבל את העתירה ולהורות כי העותר זכאי לכך שרישיונות כלי הירייה שעליהן נסבה ההחלטה יחודשו, בכפוף לכך שהעותר ירכוש את כלי הירייה הרלוונטיים לכל רישיון.
ביום 14.2.08 הגיש העותר ערר על החלטות ביטול הרישיונות (נספח ד' לתשובת המשיבים) וביום 2.10.08 נדחה הערר בנימוק שגניבת האקדח מרכבו של העותר היא תוצאה של הפרת תנאי הרישיון, ונקבע עוד כי העותר יוכל להגיש בקשה נוספת לרישיון להחזקת כלי ירייה בתום שלוש שנים מעת שייסגר תיק החקירה במשטרה (היינו בנובמבר 2010).
כבר נפסק כי על הרשות המנהלית לאפשר למי שעלול להיפגע מפעולתה לומר את דברו (ע"פ 3490/90 יקב הגליל יוסף גולד ובניו בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1) 11, 15 (1993)) ובדומה לכך נראה לי כי הפעלת סמכות מנהלית שתוצאתה האפשרית היא אבדן רכושו של אזרח, מבלי שתינתן לו אפשרות לנקוט פעולה כדי למנוע זאת, היא התנהלות החסרה את ההגינות המתבקשת מרשות מנהלית (למהותה של חובה זו ראו עע"מ 1244/07 עיריית ירושלים נ' שמי בר מקרקעין 1993 בע"מ (טרם פורסם, 5.7.11)) וקשה למצוא לה צידוק, וקשה אף יותר לראות כיצד תוצאתה יכולה לשמש בסיס ראוי להחלטה של רשות מנהלית אחרת, היינו ועדת הערר.
המשיבים טענו גם שיש לדחות את העתירה מחמת שיהוי בהגשתה, ולכאורה הטענה אמנם אינה משוללת יסוד.
ואכן, אם הייתה העתירה מכוונת כנגד החלטות קודמות של פקיד הרישוי או של ועדת הערר הייתי נוטה לדעה שיש לדחותן, אלא שלא אלה הם פני הדברים, והעתירה מכוונת כנגד ההחלטה שניתנה בחודש פברואר 2012, והשיהוי המיוחס לעותר הוא בן כשלושה חודשים, ומן הנימוקים המפורטים לעיל אני סבור שאין לקבל טענה זו של המשיבים.
